שפת אמת על קדשים פד

כדאית לי' ולמר כדאית לי' מחויב הוא להניחן כמו ביום [עי' בירושלמי (פ"ב דברכות ה' ג') אית דבעי מימר ל"א אלא הנותן כו' מבעו"י מותר וזה כשיטת רש"י]

ע"ב בגמ' נפקא לי' מהיכא דנפקא לי' לר"ע כו'. הלשון קשה כיון דהמקשן ס"ל דלר"ע שבת זמן תפילין הו"ל למימר מודה ר"ע בשבת כדתניא. ולכן יש לפרש דבאמת לטעם דר"ע שהן עצמן אות י"ל דאסור להניח בשבת דפוגם באות דשבת (כמ"ש בשו"ע או"ח סי' ל"א] ולכן אפשר דדוקא בהך דרשא דר"ע פוסק כוותי' אבל מצי שפיר סבר דלילה נמי לאו זמן תפילין כת"ק דר"ע דדריש מימים ימימה ומ"מ כיון דאיסור ליכא כשהניחן ביום ואינו חולץ לפירש"י] רשאי לילך עד שתכלה רגל או עד שעת שינה רק בשבת אית לי' דרשא דר"ע ולהכי חולץ משחשיכה כנ"ל

שם הלכה ואין מורין כן. פירש"י הלכה דלילה זמן תפילין. ואין מובן ענין זה ממ"נ אי גזרו חכמים שלא להניח דיש כח ביד חכמים לעקור המצוה מן התורה בשב ואל תעשה כדאי' ביבמות צ'.] א"כ אסור להניחן. ואי לא גזרו איך שייך אין מורין כן כיון דמחויב להניחן מה"ת ואיך מצינו עקירת דבר מה"ת במקצת לומר דאין מורין כן. ויותר הי' נראה לפרש כעין שיטת רש"י לעיל דאפי' אי לילה לאו זמן תפילין אין מחויבין לחלוץ רק דאין מורין כן והניח דהכא לאו דוקא רק הפי' שלא חלצן כשחשך היום. שוב ראיתי שכן שיטת הרמב"ם (פ"ד מה' תפילין) ע"ש [אולם בכ"מ שם הביא גי' הגמ' וחשך ולא סליק וכן הוא גי' הרי"ף. אבל לגירסא שלפנינו לכאורה ל"מ הכי]

בתוס' ד"ה אין קסבר כו'. וי"ל דמודה רב כו' וי"ל עוד חילוק פשוט דבשבת אי זמן תפילין הוא לא אסרו חכמים בבית שלא לבטל המצוה ואסרו רק ברה"ר ובכרמלית משא"כ בתכשיטין

עוד י"ל דאי מצד השבות דהוצאה א"כ בס' חשיכה אי יום הוא מחויב מה"ת בתפילין ואי שבת הוא ומניח הוי רק איסור דרבנן א"כ למה לא יניח דס' דאורייתא עדיף מס' דרבנן. א"ו דאפי' איסור דאורייתא יש במניחן בלילה א"כ ע"כ ס"ל דשבת לאו זמן תפילין כנ"ל

דף לז ע"א בגמ' ר"י החורם אומר כו'. נראה דר"י דייק דיד ימינו מיותר דהו"ל לכתוב ימינו סתם כדכתיב מעיקרא וישלח ישראל ימינו [וע"כ[ אתי למילף דסתם יד ימין הוא ולהכי לא הביא ממצורע שכתבו התוס' דהתם יד לא מיותר

שם אין לו זרוע פטור מן התפילין. אפשר דגם מתפילין של ראש פטור כיון דכתיב והיו דכ"ז שבין עיניך יהי' שתים א"כ נהי דבאם אין לו תש"י מניח של ראש משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אבל באין לו זרוע דאין ראוי כלל להניח של יד אפשר דמעכב גם של ראש דהא תני סתם פטור מן התפילין אך לא משמע כן בפוסקים. עי' בשאג"א סי' ל"ז מ"ש בזה]. ובתוס' כ' דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. פי' דבריהם דאין לו זרוע פטור אבל גידם יש לו זרוע רק יד אין לו ובהכי חייב. וכן פי' האור זרוע כוונת התוס' אך מביא שם פי' אחר דפליגי באין לו זרוע אי מניח בימין ע"ש (בסי' תקע"ז). ותמהני על הרמ"א סי' כ"ז שהביא בשם או"ז דפטור ביש לו זרוע ולא משמע שם כן

שם והא תני רמב"ח כו'. כל הסוגיא תמוה לפירש"י ואין מובן כלל לא הקושיא ולא התירוץ ולפי' התוס' דטריפה פטור מפדיון אין מובן מה תי' הגמ' בגולגולת תלי כו'. ונראה לפרש דשיטת הגמ' דזה שנברא עם ב' ראשים נראה שהי' תאומים ועתיד להיות נגמר ולד בפ"ע רק שנתקלקל ונדבק ראשו להשני לכן יצא זה עם ב' ראשים. לכן מקשה הגמ' כיון דנפל פטור וזה הראש שלא נגמר צורת הגוף שלו גרע טפי מנפל ולמה יתחייב בפדיון. וע"ז תי' דבגולגולת תלי רחמנא והרי הגולגולת קיים ומושך חיות ע"י ראש השני לכן עדיף משאר נפלים כנ"ל

ע"ב בגמ' על ידך זו גובה. נראה דדייק על משמע למעלה א"כ מה מקשה או אינו על ידך ממש. ואפשר דאי הפי' ידך ממש מ"מ אינו בתוך הכף רק על גב היד להכי נאמר על ידך ולא בידך. ולהכי מיושב מה דקאמר אח"כ לך לאות ולא לאחרים לאות והרי יכול לאחזו תוך הכף שלו ולא יהי' ניכר לאחרים רק דזה א"א דא"כ על ידך קשה דהו"ל לכתוב בידך

שם מה להלן במקום הראוי לטמא בנגע א'. הקשו בתוס' ונימא בפדחת ולא תירצו כלום. ואפשר לומר דהא באמת כתיב בין עיניכם הכא וגבי קרחה. ע"כ נראה דשורש העינים בפנים נמשכים עד מקום הקרחה רק דקשה דילמא בין עיניכם כפשטא מבחוץ להכי יליף מקרחה או מקום דמטמא בנגע א' להוכיח דאין הפי' כפשוטו וממילא ע"כ הפי' במקום שיער שהיא מבפנים בין עיניכם אבל פדחת לא מיקרי כלל בין עיניכם כנ"ל

שם מאי בינייהו כו'. יש להוכיח מכאן דאסור מן התורה לילך בטלית בלי ציצית אפי' באונס שאין לו ציצית דאלת"ה טובא איכא בינייהו אם אין לו רק ג' ציצית דלת"ק אין תועלת באלו ולר"י יעשה עכ"פ ג' ציצית לאפוקי מהפוסקים דס"ל דליכא איסור בזה רק דמחויב לעשות ציצית ואי אונס היא ורחמנא פטרי' מותר לילך בהבגד בלי ציצית. והביאו ראי' לדבריהם מסוגיא דבסמוך דאיפסיק קרנא דחוטי' ומסיק הש"ס דהוי איסור כרמלית דרבנן והלא יש איסור לילך בהבגד. אך אין זה ראי' דפי' הגמ' דאיפסיק קרנא ונעשית עגולה דפטור מציצית [ומ"מ איסור הוצאה בשבת איכא אפי' היכא דהטלית פטור מציצית] אבל בגד המחויב בציצית אסור ללבוש בלי ציצית כדמשמע הכא. והא דאמרי' סדין בציצית איכא בינייהו. הגם דבלא"ה עשה איסור דלובש בגד בג' ציצית אבל באיסור דכלאים דחמור פליגי

שם טלית בת חמש איכא בינייהו. פירש"י קשה להבין דגם לר"י י"ל כיון דכתיב ד' כנפות מוכח דלעולם אין להטיל רק ד' אפי' בבת ה'. ולע"ד נראה לפרש לענין בל תוסיף דלת"ק דחד מצוה היא להטיל ד' אי הטיל ה' עובר בבל תוסיף אבל לר"י דכ"א מצוה בפ"ע ל"ש בל תוסיף ואפי' אי נימא דלר"י נמי שייך בל תוסיף אבל עכ"פ כל המוסיף גורע ודאי לא שייך כדאמרי' בסנהדרין (פ"ח:) למ"ד לולב א"צ אגד ההיא לחודא קאי אבל לת"ק דחד מצוה הוא המוסיף גורע וכמ"ש בשו"ע (סי' יו"ד) בהטיל למוטלת ולא חתך את הראשונות פסול]

פרק רביעי

דף לח ע"א בתוס' ד"ה התכלת כו' ומיהו יש לדחות כו' דבריהם תמוהים דמה בכך דליכא איסור בל תוסיף מ"מ כיון דליכא מצוה בהוספה זו למה יהי' מותר כלאים בשלמא אי גם ב' לבן הם כלאים אפשר דגם להוסיף אין איסור דאשתרי כבר אבל מסתמא ב' לבן בסדין הם של פשתן וא"כ הב' דקלא אילן הם כלאים שלא במקום מצוה כלל. דנהי דבל תוסיף לא הוי מ"מ כיון דמקיים המצוה בלא הנך למה לידחי איסור כלאים. ועיקר הטעם צ"ל דמי מפיס דמקיים המצוה בהני דלבן. הוא אומר דעיקר המצוה הני דקלא אילן ואינך כמאן דליתנייהו. מיהו לכאורה הי' נ"ל קושיתם ברווחא דלשון הברייתא דכל המטיל תכלת אינו אלא מן המתמיהין משמע אפי' לא הי' לו ירק תכלת וע"ז מקשה הגמ' שפיר דכה"ג ליכא חששא דקלא אילן דלא יהא אלא לבן אך ז"א מדמשני התם דאפשר במינו א"כ מיירי ביש לו לבן. אך עדיין י"ל דנהי דאית לי' לבן מ"מ כיון דהשתא ס"ל דא"ל להטיל ממין א' רק ב' חוטין א"כ שפיר מקשה הגמ' למה המטיל תכלת מן המתמיהין. כיון דנאסר לו תכלת יתן רק ב' חוטי לבן וכמו כן אותם השנים יטיל מתכלת ויהי' במקום