שפת אמת על קדשים פג

הנדפס מחדש על מנחות. אך לשון התוס' תמוה לפ"ז שכ' כגון שכ' פ' שמע בסוף העמוד כו'. הלא גם בס"ד ע"כ הכי מיירי. רק עיקר התירוץ שלא נשלם למטה כל פרשת שמע כמ"ש. א"כ עיקר חסר בדברי התוס' וצ"ע

גם ילה"ק אהא דאמרי' לימא מסייע לי' כו'. דילמא הפי' לקח מן הגליון לכתוב עליו מזוזה דגם זה אסור כמ"ש בטוש"ע (יו"ד סי' ר"צ) ע"ש]. וצ"ל דלשון עושין משמע לעשות מעיקר הפרשה מזוזה

שם אידי ואידי בתפילין. עי' בתוס'. ויותר נראה מלשון הגמ' דלההיא תירוצא עיקר שינה דפסול במקום הכתיבה ובתפילין לאו דוקא דה"ה במזוזה דבשניהם שינה מקלף לדוכ' ולהיפוך כשר רק שינה דין כתיבה דקלף ע"ג שער ודוכסוסטוס ע"ג בשר פסול, ולפי דמעיקרא ס"ד דבזה ובזה פי' בתפילין ובמזוזה קאמר אידי ואידי בתפילין ואה"נ דאידי ואידי במזוזה ולרבותא נקט תפילין דמ"מ אי הי' כותב על דוכסוסטוס כדינו הי' כשר. ועפי"ז יש לפרש גם הסוגיא דשבת שהביאו התוס' ודו"ק

ע"כ בגמ' והא בעיא שרטוט וקשה כמ"ש התוס' דילמא מיירי ששירטט התפילין דלא מצינו איסור בזה. ואפשר לומר כיון דשירטוט במזוזה הל"מ צריך להיות משורטט לשם מזוזה כמו גוף הכתיבה דצריך להיות לשמה. ובשלמא בכתיבת לשמה כיון דגם בתורה ותפילין בעי לשמה. י"ל דלשמה דתפילין כשר נמי לשם מזוזה דהכל לשם קדושה. אבל שירטוט דלא בעי רק במזוזה חשיב שלא לשמה מה ששירטט לשם תפילין ומקשה הגמ' שפיר. וצ"ע לדינא בזה. (כזה כתב הב"ח באו"ח סי' ל"ב) וע"ש בפמ"ג במשבצות (ס"ק ד') מ"ש בזה]

ומ"ש התוס' לדחות פרש"י במגילה. תמהני עליהם הא י"ל דהכא דוקא מתפילין פריך דא"צ שרטוט אבל ס"ת שפיר י"ל דבעי שרטוט. והטעם דמקיש למזוזה מכתיבה כתיבה כמו שהקשו בעצמם אח"ז. א"כ י"ל דה"נ כן הוא ולמה דחו שיטת רש"י

תוס' ד"ה סכנה כו' ונראה כו' דנוקף בה ראשו כו' ק' לפי"ז למה עשו כן בית מונבוז כיון דאיכא סכנתא. ולפירש"י א"ש כיון דפונדק פטור ממזוזה א"צ שמירה וליכא סכנתא. ולתוס' צ"ל דדוקא מזוזה בקביעות יש סכנה דישכח ונוקף על ראשו אבל בפונדק בלילה א' או ב' בודאי לא ישכח וליכא סכנתא

דף לג ע"א בגמ' הא דעבידא כסיכתא הא דעבידא כאסתוירא. לע"ד נראה לפרש כי סיכתא היינו שהוא נמשך כנגר תוך עובי המזוזה מחוץ לפנים בעומק כמו היתד שתוחבין אותו בפנים ואינו ניכר מבחוץ רק ראשו ולכן פסולה. וכאסתוירא שהניחו לרוחב המזוזה מושכב כיון דכולו ניכר מבחוץ כשר. שכן אסתוירא הכל בגילוי ולא שיהי' נסתר בעומק הסף כנ"ל. רק שלא מצאתי לי חבר בפי' הזה. והרמב"ם השמיט ולא הביא האי חילוקא דכסיכתא ואסתוירא. וא"י הטעם

שם ההוא רגיל הוי כו' במזוזה הלך אחר הרגיל. הי' נראה לפרש דלגבי פתח הפתוח מביתו לביהמ"ד איתמר. ורש"י פי' דהיא מילתא בפ"ע דביש לו ב' פתחים עושה מזוזה בפתח הרגיל. ולפי"ז אין מובן מה דמייתי לגבי פתח הפתוח לביהמ"ד ואפשר לפרש לפירושו של רש"י דבפתח הפתוח מביתו לביהמ"ד הספק הוא כיון דמצד הבית מחויב במזוזה ומצד ביהמ"ד פטור לכן אי יש לו באותו בית פתח רגיל למקום אחר ועושה שם מזוזה פטור פתח זו דלביהמ"ד אבל אם פתח האחרת אינו רגיל בה א"כ מחויב מצד ביתו לעשות מזוזה בפתח הזה שהולך לביהמ"ד כיון דרגיל בפתח זה

ע"ב בגמ' העמיק לה טפח פסולה. צ"ע אי דוקא כשכל המזוזה רחוק טפח מן החוץ. אבל אם כל החקק רק טפח נמצא דהמזוזה ניכרת תוך הטפח מבחוץ כשר. וכמדומה שכן המנהג. אבל פשט הלשון לכאורה לא משמע הכי

דף לד ע"א בגמ' מיעט הכתוב למזוזה אחת. פירש"י פצים אחד. אבל קשה לפי' זה מאי ראי' מייתי ר"ע מדכתיב בפסח שתי המזוזות הא אפי' למאן דמצריך הכא ב' פצימין מ"מ מזוזה אחת סגי א"כ בפסח צריך למכתב שתי להצריך הזאת הדם על ב' המזוזות. ולכן נראה יותר דפלוגתא דברייתא זו היא על המזוזות דהו"א לקבוע ב' מזוזות על ב' המזוזות וממעט ר' ישמעאל מטעם ריבוי אחר ריבוי ור"ע יליף לה משתי מזוזות דכתיב בפסח. והגמ' מייתי לה הכא דכי היכי דממעט ר"י מזוזה א' מכח ריבוי אחר ריבוי כמו כן ממעט ר"מ דפצים א' סגי מכח ריבוי אחר ריבוי רק דמר דרש לה לענין המזוזות ומר דרש לה לענין הפצימין. ואפשר מה"ט גופי' דר"מ ס"ל כר"ע א"כ לענין המזוזות א"צ ריבוי אחר ריבוי דמפסח מפיק לה ואתי ריבוי אחר ריבוי לענין הפצימין. ואפשר דמה"ט עביד מר שמואל כר"מ משום דקאי בשיטת ר"ע

שם כתיבה תמה והדר על המזוזות. נראה לפרש משום דצריך להיות תמה מיד כשמניחין את המזוזות ואי יתחיל לכתוב על המזוזה לא הוי מתחילת כתיבה תמה לכן ע"כ כותב על הקלף ומניחו על המזוזה אבל באבנים דירדן לא כתיב וכתבתם תמה ולהכי מסופק הגמ' דיכתוב על אבן ויהי' תמה וידבוק על המזוזה ולהכי צריך גז"ש כנ"ל פשוט. ופירש"י דחוק טובא בפרט מ"ש דא"א לכתוב תמה על אבנים הלא יכול לסוד בסיד ולכתוב על הסיד כמו שעשו באבני ירדן ולמ"ש א"ש הכל

ע"ב בגמ' מודה היינו פלוגתייהו. לכאורה קשה דילמא מיירי שהי' תש"ר כתובין בעור אחד דכשר כדלעיל רק בד' בתים הם ולכן מטיל עליהם עור וכשר לשל יד. ונראה דסברת הגמ' דגם כה"ג פסול אי נימא דצריך להיות בפנים כמו בחוץ א"כ כיון שבפנים ד' בתים פסולין דגם על עור הבתים עצמו שייך האי כללא דבפנים כמו בחוץ ומקשה הגמ' שפיר

שם בגמ' ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתנו עלייהו מעיקרא נראה לפרש דאם כבר הניחן לא מהני תנאי להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה רק בהזמנה גרידא מהני תנאי וא"כ עיקר התירוץ בחדתי כדמעיקרא ובשו"ע (או"ח סי' מ"ב) איתא דאפי' הניחן מהני תנאי וצ"ע בזה. [וע"ש בב"י מ"ש בזה]

דף לה ע"א בתוס' ד"ה שי"ן של תפילין. כו' תמהו על מה שכתב בשימושא רבה בשם אביי למיכתב אגויל שפיר דמי וכן הלכה. והלא מפורש בגמ' דתפילין על הגויל פסולין. ויש לפרש כוונת הש"ר על הבתים אי נעשו מגויל שפיר דמי למיכתב עליהם השי"ן דהו"א כיון דהלמ"מ הוי כאותיות הפרשה דפסול על הגויל קמ"ל דכשר כנ"ל

ע"ב בגמ' קטיר להו ומתלית להו. נראה לפי' התוס' דמיירי בשל יד הפי' שקשר וכריך אותה על היד שלשה פעמים ומר ברי' דרבינא דעבד כדידן אפשר דהיינו שכורכן ז"פ על הקנה. ואפשר דאותן שכורכן ג"פ על הזרוע [כמ"ש בס' פרי עץ חיים לכרוך ג"פ על הקיבורת] יצא להם מהך דמתלית להו

דף לו ע"א בגמ' ומודין חכמים לר' יעקב כו' פירש"י דלילה לאו זמן תפילין. נראה שיטת רש"י דאפי' אי לאו זמן תפילין ליכא איסור כשאינו חולץ והא דאמרי' לקמן דעובר בעשה או בל"ת דוקא כשמניחן בלילה. ולפ"ז קשה קצת מה דמקשה הגמ' מהך דספק חשיכה לא חולץ ולא מניח הא ודאי חשיכה חולץ דילמא הפי' התם דס' חשיכה אסור לחלוץ מטעם שמא עדיין יום ומחויב כל היום ואסור להניח שמא לילה היא וא"י לברך מספק [וגם אסור להניח בלילה] הא ודאי חשיכה רשאי לחלוץ אבל אי רצה רשאי שלא לחלוץ. אלא נראה כשיטת התוס' דלמ"ד לילה לאו זמן תפילין אסור לכו"ע ומחויב לחלוץ והני תנאי כולהו ס"ל זמן תפילין רק דחכמים גזרו וממילא בשעה שלא גזרו למר