שפת אמת על קדשים פב

אע"ג דבתחילת הכתיבה הי' מוקף גויל ע"ש שהניח בקושיא ונראה ליישב שיטת הב"י דסברתו הוא דבשעת הכתיבה צריך להיות מוקף גויל. ואותו ההיקף צריך להיות נשאר לעולם ולכן בניקב כל החלל שניטל אותו ההיקף פסול לפי הירושלמי אבל בניקב ירכו ונשאר אות קטנה נהי דעכשיו אינו מוקף גויל לפי שנתקצר האות. אבל אותו ההיקף גויל שמקודם במקומו עומד א"צ עתה היקף גויל מחדש במקום שנתקצר האות כנ"ל

שם ואי לא יהרג הוא ופסול. כ' בתוס' מכאן דיהרג חסר כתיב. פי' מהרש"א כוונתם דאי הוי מלא לא הי' נראה כמחרף וא"צ תינוק דלא חכים. וקשה לפ"ז הו"ל לתוס' לציין על תינוק דלא חכים. ויותר נראה לפרש כוונתם כיון דכ' התם אפסיק לי' כרעא דו' דויהרג ואי כ' ויהרוג מלא שייך ג"כ נפסק בו' השני' א"כ למה נקט הגמ' יהרג הוא הגם דאפשר דעובדא הכי הוי דו' ראשונה אפסקי לי' מ"מ כיון דשייך הדין בב' הואוין הו"ל להגמ' לומר סתם ואי לאו י' הוא ופסול. ולכן הוכיחו דויהרג חסר כתי' וליכא ו' רק ראשונה ושפיר נקט יהרג הוא. ואפשר באמת נקט כן הגמ' להשמיענו אגב אורחא דויהרג חסר

דף ל ע"א בגמ' יחיד קורא אותם. לפירש"י צ"ע הטעם מה בכך דנשתנה מכל התורה מ"מ כיון דיש באלו הח' פסוקים כדי קריאת ב' אנשים למה לא יוכלו לקרות כ"א ג' פסוקים. והי' נראה לפרש דיחיד קורא אותם היינו שאין לקרות אותם ביחד עם הכתוב מקודם רק יחיד יקרא אותם בפ"ע כיון שנשתנו [כן פי' השטמ"ק בב"ב (ט"ו.) בשם הר"י מיגאש ע"ש] מיהו אין המנהג כן. והרמב"ם ז"ל (פי"ג מה' תפלה) פירש דנקראין אפי' ביחיד וא"צ עשרה אע"פ דכל קה"ת אינו בפחות מעשרה שמונה פסוקים הללו שאני ע"ש. עי' בתורת חיים בב"ב שם שהוכיח כפי' הרמב"ם. ועל פרש"י הקשה כנ"ל]

שם אפשר ס"ת חסר אות אחת כו'. לכאורה הי' נראה ליישב דגם ת"ק מודה דנכתב כל התורה רק שלא הי' נכתב בצירוף אותיות הללו רק כל האותיות ביחד כמ"ש הרמב"ן בחומש בהקדמה דקודם שקיבל מרע"ה התורה הי' התורה כתובה כך במרום רק שניתנה אליו באלה הצירופים ושמונה פסוקים אלו לא היו מפורשים הצירופים למשה רק ליהושע וכן מסתבר דהא אין מגלין כל שבחו של אדם בפניו וכתי' ולא קם נביא כו' רק שלא נגלה זה הצירוף למרע"ה. ומיהו אפשר דעדיין זה מקצת שבחו היא, וגם אפשר דביום מותו מגלין אפי' כל שבחו כדאשכחן אל תאמין בעצמך עד יום מותך. משמע דביום מותו א"א להשתנות לכן מותר לספר כל שבחו. אך לשון הברייתא משמע דמשה לא כתב כלל הח' פסוקים. והי' אפשר לומר דר"ש דקאמר שכתבן בדמע נתכוין למ"ש שהי' מעורבין האותיות. ושמעתי שכ' כן באיזה ספר. אך לפי"ז קשה מאי דקאמר הגמ' דלא כר"ש אדרבא להאי שיטה א"ש טפי דיחיד קורא אותן דאין לחלקם לב' קריאות דלפי מה שכתבן משה הוי כולו ענין אחד ולא נחלק לח' פסוקים כלל וכל פסוק דלא פסקו משה באורייתא לא פסקינן לכן יתכן יותר לומר דדעת ת"ק הכי היא כמ"ש

שם כחוטף מצוה מן השוק. מפירש"י משמע דקיים המצוה דכתבו לכם (וכ"מ בנמו"י בה' קטנות] רק כלפי דסיים דכתבו כאילו קבלו מהר, סיני קאמר דלוקח מן השוק אינו חשוב כל כך. אבל יותר נראה לפרש משום דכתיב כתבו לכם לכן הלוקח אינו מקיים זו המצוה [כמ"ש הרמ"א (סי' ע"ר) ועי' בט"ז שם] ומ"מ נראה בנותן לסופר לכתוב בשבילו מקיים שפיר המצוה אכן כתבו בעצמו הוי כקיבלו מהר סיני נמצא ג' חילוקים בדבר

תוס' ד"ה אבל יתירות כו' יש טועים כו'. וצ"ע נהי דודאי שפיר כתבו התוס' דיתירות נמי פוסל והכא שאני דחוזר ומתקן. אבל מ"מ כשיש ספק אי חסר אי מלא נראה דשפיר טפי לכתוב מלא מלכתוב חסר דביתיר י"ל דל. וגם דיוכל למחוק אותו. אבל חסר ודאי גרע טפי. ולכן נלע"ד דגם תוס' מודים לזה דבספק כותבין מלא. רק כוונתם על הטועין שאין מטריחין עצמם לברר הספק דחושבין דליכא קפידא ביתיר ע"ז קראו להם טועין כנ"ל בזה [וגם מ"ש בפסקי תוס' יש לפרש כן]

בתוס' ד"ה מכאן ואילך כתב יהושע כו' וקשה כו'. אפשר ליישב דנהי דנפטר משה רבינו ע"ה בע"ש מ"מ הקבורה הי' בשבת דלא הי' בידי אדם ועיקר ביטול ביהמ"ד וצידוק הדין שלו הי' בשעה שנקבר ונעלם מעין בני אדם דהא כתיב ולא כהתה עינו פירש"י אפי' אחר מיתתו. נמצא דלא הבינו בני אדם כלל שמת ולא נתעצבו במיתתו עד שנקבר ונעלם מעיניהם הבינו שנסתלק מן העולם לכן צידוק הדין שלו וביטול ביהמ"ד הי' בשבת כנ"ל

ע"ב בגמ' ר"ש שזורי אמר כל השם כולו תולין ומקצתו אין תולין. צ"ע דמשמע לפי"ז דלת"ק אפי' מקצת השם חולין וזה רחוק מאוד דאיך נצרף מקצת אותיות של השם למקצתו. וגם דמשמע לפי"ז דתיבה אחרת אפי' לר"ש שזורי תולין מקצתו. והי' אפשר לומר דר"ש שזורי רבותא קאמר דשאר תיבות ודאי מקצתו אין תולין רק מוחקין מה שנכתב ותולין כל התיבה רק בשם דנכתב מקצתו דתו אין לו תקנה דאסור למחוק אותיות השם. וגם י"ל דס"ל לר"ש שזורי דאין כותבין על המחק והגרר א"כ כיון דאין לו תקנה הו"א דתולין מקצתו להכי אמר דאין תולין מקצתו מכ"ש בשאר תיבות ודאי אין תולין מקצתו אכן ביו"ד (סי' רע"ג סעי' ו') מבואר דבשאר תיבות אם שכח תולין מקצת התיבה ע"ש]

שם מסלק את היריעה כולה. אפשר לאו דוקא היריעה דיכול לחתוך דף אחד אם נשאר עוד ג' דפין ביריעה

שם ולימא מר הלכה כמר כו'. קצת קשה דילמא מ"ד דתולין ס"ל דוקא תולין אבל על הגרר אין כותבין ולהכי לא אמר הלכה כר' יוסי דאיהו אמר אף תולין משמע דגם על הגרר כותבין ולמאן דאמר הלכה מוחק וכותב ס"ל דוקא הכי אבל אין תולין ולהכי לא אמר הלכה כר' יצחק דאמר אף מוחק משמע דתולין ג"כ עי' בצ"ק מ"ש בישוב קושי' התוס']

דף לא ע"ב בגמ' וה"מ בגידין. בזה נראה לפרש הגמ' במגילה (ח':) גבי אין בין ספרים לתפילין ומזוזות דלתופרן בגידין זה וזה שוין. ואין מובן מה תפירה שייך בתפילין ומזוזות. והשתא ניחא דנ"מ בנקרע ב' שיטין דודאי גם בתפילין ומזוזות מהני תפירה ודוקא בגידין. וכן פי' הריטב"א שם] ולפ"ז קשה מ"ש בתוס' ד"ה הא דאפיצן כו'. והקשה ר"ת כו' מנ"ל דמיירי הכא בס"ת דאמר סתם קרע הבא כו' דילמא במזוזה מיירי

דף ל"ב ע"א בגמ' לא אריוח. וקצת קשה אכתי מנ"ל לר"ה לחלוק על ר"מ הא ליכא תנאי דפליג עלייהו. וצ"ל משום דרשב"א אמר ר"מ הי' כותבה משמע דאית מאן דפליג

שם הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות. לכאורה תמוה אפי' אי גם מזוזה סתומה נמי קשה דהא בפרשת שמע בסוף באותו שורה עצמה בתורה כ' שם התחלת פרשה שני' ואיך יעשה ממנה מזוזה. וע"כ שמוחק אותן התיבות א"כ נעשית פתוחה. וכמו כן בתחילת פ' והי' א"ש כ' בתורה באותו שורה מפרשה שלפני'. וע"כ צריכין לומר דודאי ידע גם בס"ד דכותב למטה בגליון פרשת והי' א"ש. והשתא משכחת לה דסוף הדף מסיים פ' שמע ובאותו שורה מתחיל והי' כי יביאך ע"ש פ' ואתחנן ולא הי' כתוב רק תיבת והי' ויכול להוסיף אם שמוע עד כל פרשה אחרונה. אבל אי במזוזה פתוחה א"א לעשות משום תיבת והי' שכ' בסוף שמע באותו שורה. ומשני הגמ' דלהשלים פי' שלא נגמר גם פרשת שמע באותו דף רק שורה אחרונה דשמע כתב בדף השני. והשתא יכול להוסיף בגליון אחר שמע שורה אחרונה ולעשותה פתוחה ויכתוב אח"כ והי' א"ש. וכמו שכתבתי מצאתי ג"כ בחי' הרשב"א