שפת אמת על קדשים פ

דאם יכול לקמוץ מזו המנחה קומץ שלה בפ"ע יקטיר להכשיר המנחה זו עכ"פ. וי"ל בזה כיון דעכ"פ אין השיריים מותרין לאכול נכון שלא להקטיר כמו דקיימ"ל אם אין בשר אין דם. אבל לקמן בסוגיא ג"כ תמוה דמקשה הגמ' למה אם הקטיר זו שנקמצה עלתה לבעלים לבטלי' טיבלא לקומץ. ומשני ה"נ כדר' זירא. ותמוה דר' זירא יליף רק דשיריים לא מבטלי משום דאתרבי כל שממנו לאישים בבל תקטירו אבל הכא במנחה שלא נקמצה אינו בכלל זה. ולכן נראה לומר בשיטת הגמ' דכיון שנתערב הקומץ במנחה זו ונעשה אחת ויש בעיסה זו חלק לגבוה זה הקומץ אע"פ שאינו מנחה זו מ"מ היא בכלל כל שממנו לאישים ה"ז בבל תקטירו. ולהכי הוי בכלל היקשא דר' זירא. ובהכי מיושב הכל דלא יקטיר פירוש דאסור להקטיר משום כל ממנו לאישים כו' אך לא מצאתי לי חבר בזה וצ"ע לדינא

ע"ב בגמ' התם כדר' זירא. נראה דלפי"ז אתיא מתני' כרבנן ג"כ. ולשון רש"י ד"ה אין הקומץ כו' אין מובן. מיהו אמת הוא דגם לר"י הכי הוא אבל מתני' כרבנן אתיא (ומשו"ה פסק הרמב"ם כמתני' אע"ג דפסק כרבנן]

דף כד ע"א בגמ' אמר רבא כו' העשויין כמסרק. צ"ע על הרמב"ם דפסק (פי"א מפסוהמ"ק) האי בעיא בספק דלא יקטיר. והך משנה דשני מנחות שנתערבו כתב (גם שם) בסתם אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע. והו"ל לבאר דוקא בעשוי כמסרק וצ"ע

שם בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא א' וכו' מדלא איבעיא בנתחברו אחר שנטמא ואח"כ נגע טומאה בחלק שכבר נטמא. משמע דבהכי פשיטא לי' דאע"ג דשבע לה טומאה בזה החלק מ"מ חלק השני טמא דהוי כנגע הטומאה בחלק השני ג"כ כיון דמחובר. רק בצירוף כלי מיבעי' לי' וצ"ע אי צירוף דאורייתא למה לא יהי' ממש כנוגע בכולו דמכף אחת נלמד כל מה שבכף נעשה אחת. והי' נראה קצת דקאי באת"ל צירוף דרבנן וצ"ע ויש לדקדק האי עיקר בעיא דרבא בדין שבע לה טומאה למה העמיד הבעיא לענין צירוף כלי. טפי הו"ל למיבעי בהך דר' יוסי בעשאו וילון דאר"י אם נגע בו הזב הו"ל למיבעי אי דוקא נגע הזב מקודם או אפי' אח"כ. וגם לשון אביי דקאמר ומי אמרינן שבע לה טומאה משמע דלרבא בודאי אמרי' שבע לה טומאה דאל"כ הו"ל למימר אמר אביי ת"ש סדין כו' כיון דרבא מספקא לי'. לכן נ"ל דעיקר ספיקו דרבא אי טומאת צירוף כלי הוי כמאן דנגע גם בשאר העיסה שבכלי. וא"כ אפי' אי קי"ל בכ"מ שבע לה טומאה מ"מ הכא שאני דהטומאה שנוגע בחצי עשרון שנטמא הוי כנוגע גם בחצי השני'. או דצרוף לא הוי כנוגע רק דטומאת חצי עשרון זה מגרר הטומאה גם על חצי השני' כנ"ל. וכוונת רבא מי אמרינן בכה"ג שבע לה טומאה. אבל בעלמא פשיטא לי' דשבע לה טומאה ולהכי מקשה עליו אביי והתנן כו' כנ"ל

שם והתנן סדין כו'. לכאורה הי' אפשר לחלק כיון דהתם לגבי דבר זה עצמו חמורה טומאת מגע דישאר הטומאה בו אפי' כשיבטלנו ממדרס לעשותו וילון שפיר חל טומאה על טומא' משא"כ הכא דלגבי חלק זה אין שום חומר בטומאה שני'. מ"מ הגמ' לא נראה להו לחלק בהכי. תו יש לדקדק קצת די"ל דאפי' אי שבע לה טומאה מ"מ מתלא תלי וקאי אי משכח לה רוחא חיילא ולהכי כשנעשה וילון חל עליו טומאה שני' אבל הכא לעולם בחלק זה שבע לה טומאה. מיהו הגמ' לא סברו כן דבטומאה אי לא נטמא מיד שוב כלתה לה הטומאה ואין יכול אח"כ לחול מעצמו

ע"ב בגמ' אבל טמא מגע מדרס אר"י באיזה מדרס נגע זה כו'. לכאורה הי' נראה טעמי' דת"ק דנהי דבנעשה וילון או שנתמעט משיעור מדרס אינו מטמא תו מדרס משום דהנוגע בה אינו בכלל הנוגע במשכבה דהא לאו שם מדרס עלה. מ"מ גוף הסדין איך יצאה מטומאה ראשונה כיון דהמדרס מטמא אדם ע"כ טמא הוא וטומאה זו במה פקעה כיון דאכתי נשאר בה שיעור קבלת טומאה דעלמא ולכן קאמר דטמא מגע מדרס פי' כמו אילו הי' נגע במדרס דרק טומאת מדרס לטמא אדם פקע ע"י השינוי דנעשית וילון או שנפחת מג' על ג'. כן הי' נראה פשוט. רק בגמ' דחולין שהביאו התוס' מבואר דטעמא דת"ק דר"מ ס"ל דטומאת בית הסתרים טמא ע"ש. ומ"מ כתבתי זה ליישב בזה מה שהקשו התוס' למ"ד דלא ס"ל לחלק בין בב"א ליפשוט לי' מדברי ת"ק. ולמ"ש י"ל דמת"ק אין הוכחה דהוי משום טומאת בהס"ת רק די"ל הטעם כמ"ש דמעצמו נשאר הטומאה ראשונה ולהכי מקשי רק מרי"ו. והגמ' בחולין היא אליבא דאמת. ואולי יש עוד איזה

ברייתא דמפורש בה דס"ל לר"מ טומאת בהס"ת אבל מכאן אין ראי' כנ"ל

שם אמר רבא כו' וכן לענין קמיצה. תמהני הלא לעיל נשאר בתיקו אי מהני צירוף כלי לקמיצה. והי' נראה דהך מימרא באת"ל צירוף דאורייתא והגם דרבא ואביי פלפלו לעיל לפשוט האי בעיא י"ל דלמסקנא עלו להם דצירוף דאורייתא ומהני לגבי קמיצה. אכן הרמב"ם (פי"א מה' פסוהמ"ק ה' כ"ג) הביא הך בעיא דלעיל בתיקו והוסיף לומר דאם הקטיר הקומץ הורצה ואין השיריים נאכלין ע"ש. ובאמת טעם דהורצה א"י ואולי מכח הספק פטור להביא אחרת. וטעם הכ"מ שם איני מבין ואח"כ (בדין כ"ז) הביא מימרא דהכא וכתב דהשיריים נאכלין עם החלק הראשון ע"ש. והיא תמיהא רבה. והכ"מ לא הרגיש בזה ובהדיא מסיק שם הרמב"ם דמיירי דאין החלקים נוגעין זה בזה. והרי ב' הדינים סותרין זה את זה וא"י להלום דבריו

בתוס' ד"ה כי נגע בו. וא"ת בס"פ העור והרוטב כו'. אפשר ליישב דשאני התם דחל עתה טומאה על הבשר בפ"ע דטומאת אבר מן החי הי' רק על האבר. והבשר בפ"ע אין בו טומאה [דבשר הפורש מאבמה"ח טהור] וע"י שחישב עליו חל הטומאה על הבשר בפ"ע

דף כה ע"א בגמ' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא. משמע משום דהיוצא אינו לפני ה'. וקשה דנימא עון דאתנן זונה ומחיר כלב דמותרין בבמה דכתי' ל"ת אתנן כו' בית ה' אלקיך ובמה] אינו בכלל בית ה' אלקיך **בתוספתא פ"ד דתמורה דבאוה"מ שבגלגל אסור כמו באוה"מ שבמדבר משמע כן דבבמת יחיד מותר. והא דאיתא בספרי פ' תצא לכל נדר לרבות במה בבמת ציבור קאי. דאי לאו קרא הו"א להתיר דגם זה אינו נקרא בית ה' אלקיך. שוב מצאתי כן בס' ספרי דבי רב. גם י"ל דהא דספרי אסמכתא הוא דהא האי לכל נדר אצטריך לרבות עופות כדאי' שם בספרי ובתמור' (ל':) ומדרבנן ודאי גם בבמת יחיד אסור דלא גרע מביהכנ"ס דג"כ אסור כדאי' באו"ח (סי' קנ"ג) ובמג"א שם דאיסור דרבנן הוא ע"ש:** וי"ל משום דכתי' כי תועבת ה' גם שניהם משמע דאינו מרצה]. והוי כמו לא לרצון יהי' לכם [דכתי' גבי בע"מ] מיהו למאי דמשמע מתוס' ד"ה אימא עון יוצא. דהכשר דבמה לא חשיב הותר מכללו הואיל ואינו לפני ה'. מיושב בלא"ה הך דאתנן ומחיר: דף כו ע"א בגמ' אבל מקצת

שירי' לא כו' לעיל (ט':) מסיק הגמ' בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה דאע"ג דמקטירין הקומץ מ"מ אסורים השיריים באכילה וצ"ע בנטמאו מקצת שירי' דלכאורה בזה מותרין באכילה הטהור שנשאר דהתם ממעט מדכתיב והנותרת ולא הנותרת מן הנותרת [א"כ ליכא למעט אלא אבוד ושרוף]. מיהו הרמב"ם (פ"א מה' פסוהמ"ק) כתב בכולהו דאין נאכלין: שם במשנה שלא בכלי שרת פסולה ור"ש מכשיר מפרש בגמ' טעמי' דר"ש דיליף מקרא בא לעובדה ביד כו' ע"ש. ויש לעיין דהא לדידן צריך להיות קידוש קומץ בכלי שרת וגם נתינה על המזבח בכלי שרת