שפת אמת על קדשים עט

הביא כלל דסריך חוצץ. והנה הרמב"ם (פ"ב דמקואות) הביא הברייתא דיו וחלב ודבש ודם לחין אין חוצצין ואח"כ הביא דם שסריך בבשר חוצץ. משמע דדוקא בדם שייך זה החילוק בין סריך. וגם מה שהוסיף בבשר אפשר דהבין דדוקא דם מתוך מכה או חתך בבשר האדם כיון דהוא מעורב בהבשר חשיב כיבש. ואולי זה דומה להך דנדה (ס"ז.) בריבדא דכוסילתא שהדם נגלד על המכה חשיב כיבש. ולפי שהביא זה הטור (בסימן קצ"ח) שם סמך על זה וצ"ע אכן הש"ך שם (ס"ק כ') לא כתב כן]

שם תקריב כ"ש פירש"י אפי' אינה סדומית. והרמב"ם (פ"ה מה' אסוה"מ) כתב אם נתן כל שהוא מלח כשר. והי' נראה שהוציא זה הדין מכאן דפי' כ"ש כפשטי' וכ"כ הכ"מ שם באמת אבל דוחק לפרש כן דמעיקרא מרבה התנא שא"צ להיות כבנין ואח"כ הוסיף כ"ש והו"ל להביא מעיקרא ריבוי דתקריב כ"ש. לכן נראה דהרמב"ם הוציא דין זה מגמ' דלעיל גבי דם] דאמרינן מהו דתימא למשדי בי' משהו למצוה בעלמא. א"כ מוכח דסגי בכ"ש אפי' הוי דם בעי מלח מדאורייתא

שם תקריב אפי' בשבת. מה שמקשין כאן למה לי קרא הא מליחה באוכלין לאו מלאכה היא [כמ"ש במל"מ (פי"א מה' שבת) ע"ש] לדעתי לק"מ דהפי' לענין ההקטרה דהמלח שנותנין על הבשר ומקטירין גם המלח ע"ז צריך ריבוי. והראו לי שכ"כ ג"כ מהר"מ ראטענבערג בתשובה ח"ב. [וס"ל דריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא. אבל להפוס' דריבוי בשיעורין איסור דרבנן הוא. שוב א"צ קרא להתיר הקטרה. וע"כ אתי קרא להתיר מליחה. שפיר הקשו כנ"ל]

ע"ב בגמ' מלח שע"ג האבר מועלין בו ושעל הכבש ובראשו של מזבח אין מועלין בו. נראה לפרש משום דאמרינן בתר הכי דתנאי ב"ד הי' שהכהנים נאותים מן המלח אע"ג דלחולין דידהו לא התירו להם אבל עכ"פ כיון דהי' תנאי ב"ד א"כ תו לית בהו מעילה רק כשכבר נתנו על האבר מועלין בו. אבל רש"י פי' שעל הכבש שנפל מן הבשר דתו לא חזי וא"י הטעם למה לא חזי לחזור ולהניחו על האבר ואפי' על אבר אחר. וגם לא משמע הכי כלל דלמה נקט כבש ומזבח הו"ל למיתני אבל נפל מהאבר אין מועלין בו וצע"ג בזה

שם לא נצרכה אלא לבן בוכרי וכו'. לכאורה לב"ב לאו דוקא דהא לריב"ז נמי כיון דעכ"פ הכהנים דורשין לעצמן ואין נותנין שקלים שפיר הוי רבותא. וי"ל דדוקא לבן בוכרי דפטורין אין להם חלק כלל בשקלים אבל לריב"ז כיון דבאמת גם הם בכלל השקלים א"כ כל הנותן שקל מוסר לכל הצבור גם לכהנים ונמצא דיש להם חלק בשקלים אפי' לא שקלו

דף כב ע"א בגמ' ולקח מדם הפר וכו'. לכאורה קשה מנ"ל דמערבין כל הדם שמא מערבין דם הפר כשיעור דם השעיר. וצ"ל כיון דמצוה לקבל כל דם הפר. והשיריים שנשפכין צריך להיות נשאר מכל ההזאות ואם ישאר דם מהפר שלא יערבנו עם דם השעיר יהי' אותן שיריים בלי תקנה לכן צריכין לערב כל הדם

בתוס' ד"ה והן בולעות כו' ופי' זה סותר מה שפי' במשנה כו'. אפשר ליישב דלקמן דהוי ממש ביטול לגמרי לכן כתב רש"י דלא הוי כיתר סולת דכמאן דליתא אבל הכא לר"י דמין במינו לא בטיל רק דאמרינן סלק את מינו והשמן בטל לגבי הסולת אבל לגבי השמן דהוא מינו לא נתבטל לכן חשיב ריבה שמנה. גם י"ל דרש"י לקמן כתב רק דהגמ' לא מקשה דאפשר הי' ליישב כן אבל במסקנא דמשני בגמ' תירוץ אחר שש א"צ לחדש סברא זו: ע"ב בתוס' ד"ה מכאן לעולין כו' וא"ת כו'. ואפשר ליישב דהא דמצות אין מבטלין זה את זה הוא דוקא בשעת עשיית המצוה דהתם קודם אכילה לא שייך ביטול דפסח ניכר בפ"ע וכן מצה ומרור רק בשעת אכילה מתערבין ואז מקיים המצוה אבל הכא מתבטל הדם קודם עשיית המצוה, עוד אפ"ל דשאני התם דכ"א מצוה בפ"ע הוא ואפי' להלל דכורכן יחד מ"מ מודה דאפי' לא עביד פסח אוכל מצה ומרור אבל הכא המצוה נעשה רק בתערובת לית בה דין אין מצות מבטלין זא"ז

בד"ה ור"י סבר וכו' וא"ת כו' ר"י מספקא לי' אי חוששין לזרע האב כו'. אפשר לדחות קושיא זו דנהי דאמרינן בחולין דמ"ד אין חוששין לזרע האב באותו ואת בנו משום דכתיב אותו מוכח דלא צריך אותו לחלק וכן מאן דלא דריש אותו משום דאיצטריך לחלק מ"מ אפשר דאפי' למאן דלא דריש אותו יש להסתפק מסברא אי חוששין לזרע האב כדמפלפל הברייתא שם לדמות לשלוח הקן דנוהג רק בנקיבות ע"ש וא"כ י"ל דר"י מספקא לי' מכח הסברא ולעולם ס"ל דמערבין לקרנות כר' יאשי' כנ"ל

בא"ד וא"ת בפ' הנזיקין כו'. אפשר ליישב דהא דאמרינן אליבא דר"י סלק את מינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו מ"מ לענין תרומה דעולה דוקא במאה וא' במינו אם נתערב במינו ואינו מינו י"ל דלא אמרינן בזה סלק ולעולם נאסר המינו באין בו א' ומאה דבין אי גזה"כ היא בין אי תקנתא דרבנן היא מ"מ י"ל דלית בה דין סלק דדוקא לענין מין במינו לר"י דאינו בערך ביטול כלל אמרינן סלק אבל במה דהצריכו א' ומאה לא שייך סלק. וא"כ י"ל דמיירי התם דהוי בי' אינו מינו ג"כ ולהכי יש לו ביטול מצד אינו מינו ומ"מ צריך א' ומאה לגבי מינו

ועפי"ז יש ליישב דברי ר"ת אח"כ דהקשה אהא דב' כוסות ל"ל סלק ותמוה טובא דמאי קשיא לי' התם מצי מיירי דליכא א' ומאה להכי צ"ל סלק וכמ"ש התוס' בסוף הדבור וגם בע"ז שם כתבו כן בפשיטות. ולפמ"ש אתי שפיר דס"ל לר"ת דע"כ צריך א' ומאה דלענין זה לא אמרינן סלק כמ"ש והוכיח שפיר דר' יוחנן ס"ל בתרומה מין במינו במשהו ולהכי צריכין תרווייהו א' ומאה לגבי מינו והביטול הוא בשאינו מינו מטעם סלק. והא דר"ת הוצרך לחלק בין לח ליבש דלא ניחא לי' לפרש הך דמעלין את המדומע ביש בו ג"כ אינו מינו דסתמא קתני

דף כג ע"א בגמ' שלא יקבע לה שמן כחברותי' פירש"י קודם הקמיצה וקשה לי דאם זה עיקר החילוק מה מקשה ר"י לר"ל מחרב שנתערב בבלול הא שם שפיר בולע הקומץ ממנחה שהי' בה שמן קודם קמיצה ול"ד להכא כלל. לכן נראה דעיקר הקפידא שיהי' כמדת חברותי' לוג לעשרון. וגם רש"י דייק בסוף דבריו מעט שמן ע"ש

שם ע"כ לא אמר ר"י אלא בעצם דמינו דבשר הוא. תמהני דזה דוחק דלכאורה אדרבא השמן הנוטף מן הקומץ הוי מינו דמנחה טפי מעצם לגבי בשר וגם אמאי לא מחלק בפשיטות דע"כ לא אמר ר"י רק בעצם שהוא תוך הבשר ומחובר בו דודאי בפירש לא פליג ר"י והכא הנוטף ממנו אינו מחובר עמו

שם במשנה אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע כו' ואם לאו פסולה. כתבו רש"י והרע"ב משום דכ' מסלתה ולא מסולת קברתה. וא"י למה לי האי טעמא בלא"ה הוי קומץ שחסר ממנחה זו. והדרשה דתו"כ ולא מסולת חברתה אתי שפיר לענין מה שאמרו לקמן במשנה הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר. ואין מובן הטעם דלמה יהי' נפסד המנחה ומה בכך דמקטיר הכל וע"ז א"ש הדרש דוקמץ מסלתה והקטיר פי' דוקא מסלתה ולא יערב עמה מסולת חברתה ולהכי נמי דיעבד כשר דליכא קרא לעכב, ולפירש"י ור"ב קשה מנ"ל לעכב דילמא מסלתה ולא מחברתה רק לכתחילה. ובאמת בתו"כ שם פ' ויקרא מסיים הכי. מכאן אמרו שתי מנחות שלא נקמצו כו']. וצ"ע

שם קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר. פירש"י דאין מצוה להקטיר רק הקומץ. קשה לי טובא חדא דמ"מ כיון דיהי' נפסד מוטב להקטיר ויהי' זו המנחה הורצה וגם לרש"י לא יקטיר דרישא לא דמי ללא יקטיר דסיפא בקומץ שנתערב בשיריים. ותו קשה דלמה לא ביאר התנא גם הכל