שפת אמת על קדשים עח

(פ"א מה' חגיגה) גבי ראית פנים בלא קרבן ברגל דהוי לאו שאין בו מעשה דהראי' מצוה בפ"ע והעבירה מה שלא הביא עמו קרבן וה"ה הכא ההקרבה מצוה והעבירה מה שלא נתן עליו מלח. ובע"כ צריכין לחלק דשאני התם דהבאת קרבן עכ"פ מהני אח"כ ויש לו ג"כ תשלומין כל שבעה אבל הכא דהמצוה ליתן עליו מלח [בשעת הקרבה] הוי ההקרבה בלי מלח גוף העבירה ויש בה מעשה. וא"כ נימא אי עביד לא מהני והוי כלא הקטיר כלל וצ"ע

שוב ראיתי דז"א דהא כל מילי דקדשים **כן כתב בשעה"מ (פ"א מה' ק"פ) וע"ש שהביא בשם הריטב"א דהיכי דאיכא לאו לא צריך שינה הכתוב לעכב. ותמו' מסוגיא דהכא דאיכא נמי לאו דל"ת מלח ואפ"ה בעי קרא לעכב וצ"ע:** דלא מעכבי נמי עכ"פ איסורא דאורייתא הוא וכן זר שעבד דצריך קרא דמחלל עבודה (בזבחים ט"ו:) אע"ג דלקי וע"כ דבקדשים צריך קרא לעכב. ולא אמרי' א"ע לא מהני

שם ואבע"א כיון דכתיב בי' ברית כמאן דתנא בי' קרא. נראה דלהך תירוצא לכו"ע אית להו דמלח מעכב ופי' דמתני' לא מלח כהן אלא זר. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה ובחיבורו דמה דפריך וכי תעלה ע"ד זר קרב לגבי מזבח ודאי קושיא חלושה היא דמה בכך שקרב ומלח וגם משכחת שמלחו מקודם דנהי דהמצוה למלוח [מנחות] בראש המזבח וקרבנות בראש הכבש] מ"מ ודאי במלח מקודם ג"כ כשר רק כוונת הגמ' הי' דלהכי דוחק לפרש המשנה מלח זר דלא שכיח כן אבל השתא הדרינן מזה ומפרשים לא מלח כהן אלא זר כנ"ל פשוט וכן מצאתי בלח"מ (פ"ה מאסוה"מ)

שם בגמ' אחרים דבאין חובה לה מאי ניהו עצים כו' אימא לבונה ואייתי דם דאיכא נסכים. לא נתבאר פי' הגמ' דלכאורה נראה הכוונה על הברייתא דמשמע מינה דמצד הפרט דאחרים באין חובה אימעוט דם שהרי מקשה אי מה הפרט שמתיר אביא דם. מוכח דמצד באין חובה אימעוט דם וע"ז פריך אימא אחרים באין חובה לבונה ונרבה דם. וכוונת הגמ' דאי נפרש אחרים חובה עצים א"כ צריך להיות כמו עצים שנצרך לגוף הקטרה דקומץ אבל הנסכים מילתא בפ"ע היא. אבל אי פי' אחרים כו' לבונה דהוא נקטר בפ"ע לשיטת רש"י לעיל (י"ג:) ע"ש] שפיר ה"ה נסכים חשיב באה חובה לה. וע"ז משני הגמ' דאפי' נימא אחרים חובה לבונה נמי לא דמי לנסכים דלבונה בכלי אחד. אבל מה דסיים הגמ' אבל עצים כי היכי דמתכשרא בהו מנחה הכי מתכשרא בהו כולהו קרבנות א"י פירושו. חדא מה קשיא להו תו דצריך לסיים הכי להוי נמי עצים בכלל אחרים באין חובה אתי נמי שפיר. ותו דאי מסיק הגמ' דכיון דפרט הכתוב קרבן מנחה משמע דוקא אחרים חובה לה יותר משאר קרבנות והיינו לבונה. א"כ מה מקשה תו הברייתא אי מה מנחה שמתיר איך אפשר לומר כן א"כ למה פרט מנחה הלא כל קרבנות מתירי' הם וצ"ע בפי' הגמ'

שם נסכים בהדי אימורים קאתי. צ"ע לפי הס"ד דגמ' אם נאבדו או נטמאו האימורים דהזבח כשר דהקטרת אימורים לא מעכבא נימא דפטור מנסכים וזה דבר תימא דהתורה חייבה נסכים לכל קרבן

ע"ב בגמ' מאן שמעת לי' דאמר עצים איקרי קרבן כו'. ותמוה דהא לרבנן נמי מיקרי קרבן. וכ' התוס' דמשמע לי' דומיא דדם. מ"מ קשה הא עצים שמבערין תמיד, על המזבח גם לרבי לא בעי מלח א"כ שפיר איצטריך קרא למעט הני עצים. וצ"ל דס"ל להגמ' דלרבי הני עצים לא מיקרי קרבן. רק קרבן דעצים הם דבעי קמיצה ומלח. אבל הני דמבערין על המזבח לא מיקרי קרבן וא"צ מיעוט כנ"ל. מיהו אכתי קשה מה דמקשה הגמ' בתר הכי מברייתא דעצים א"צ מלח דאתיא דלא כרבי הלא גם לרבי א"ש בעצים דמבערין תמיד. וצ"ל משום דתני סתם עצים משמע דכל עצים לא בעי מלח לכן לא אתיא כרבי

בתוס' ד"ה אדרבה ותימא כו'. נראה ליישב דדוקא הני דברים שמצינו בהם חומר שייך לומר דלהכי החמיר בהן הכתוב להצריך מלח אבל מה דאין חייבין עליו משום פיגול קולא הוא ואין לתלות הדין בזה כנ"ל פשוט. גם י"ל דכל קרבן מנחתך כולל אפי' מנחת חוטא דכהן דלר"ש הקומץ קרב לעצמו והשיריים לעצמם א"כ יש בשיריים פיגול. מיהו לרבנן דקיי"ל כוותייהו הקשו התוס' שפיר. אך תי' הראשון נ"ל הגון

בד"ה נפסל בשקיעת החמה כו' ותי' ר"ת כו' וניחא טפי כו'. יש לתמוה על פי' זה מה דאמרינן ביום זבחו ביום שאתה זובח אתה זורק הלא זביחה גופא ליתכשר אחר תחילת שקיעה דיום הוא וכתבו התוס' אח"ז דבאם אינו ענין לסוף שקיעה תנהו לתחילת שקיעה אבל מה מקום לתלות דין זריקה בשחיטה דשחיטה עצמה לא ידעינן רק מזה הכתוב. ולולי דבריהם הוי אמינא בכוונת הר"ת דמודה דאחר תחילת שקיעה יכולין לשחוט ולזרוק רק כל ששחט קודם שקיעה ואחר תחילת שקיעה בא לזרוק ע"ז דרשינן דנפסל בשקיעה משום דעכ"פ היום נשתנה אחר תחילת שקיעה ולכן לא הוי ביום שאתה זובח ודוקא כה"ג פוסל קרא. וא"ש הלשון הדם נפסל בשקיעה. אך לפי"ז נצרך לפרש הכא במנחה דג"כ נפסל הקומץ שקמצו קודם שקיעה ושקעה עליו חמה נפסל מלהקטיר ודוחק הוא אך לא מצאתי פי' אחר לשיטת הר"ת

דף כא ע"א בגמ' האי תנא הוא דתניא ר"י בנו של רי"ב ברוקא כו'. קשה לי א"כ לבונה נמי אינה מקבלת טומאה כמו עצים לחשוב נמי לבונה. והי' אפשר לומר משום דלבונה איקבע בהדי מנחה בכלי ולבונה בפ"ע או בזיכי לבונה אה"נ דא"צ מלח. והרמב"ם (פ"ה מה' איסורי מזבח) כתב דיין ודם ועצים א"צ מלח וכתב הכ"מ דס"ל כר"י בנו של ריב"ב. וז"א דא"כ הו"ל למיחשב גם קטורת. כמ"ש הלח"מ שם על הכ"מ. ולפמ"ש גם לבונה לא הי' צריך מלח. והרמב"ם שם בסוף הפרק כתב דשם היו מולחין קומץ ולבונה. ורחוק לומר דמיירי דוקא בלבונה שעם המנחה

שם אלא טעמא דמעטי' קרא כו' דם שבשלו א"ע עליו כו' קצת קשה דילמא היינו לאחר דממעט קרא. אבל אי לאו מיעוטא והוי בעי מלח הי' באמת עובר על הדם גם אחר שבישלו ומלחו כיון דכשר להקרבה. והי' אפשר לומר בלשון הגמ' נפקא לי' מתורת דם דאין הטעם משום דפסול להקרבה כדפרש"י רק דהכי גמיר לי' דע"י הבישול נפיק מתורת דם. רק לפרש"י קשה

שם בחמה נמי לימא הואיל ואידחי אידחי. נראה לפרש דאין הכוונה אידחי מטעם דם שבשלו דשפיר י"ל כיון דהדר להיות כבראשונה לא חל עליו כלל שם בישול רק הכוונה משום דדם קרוש א"א לזרוק ואידחי. והא דמשמע דהקושיא לזעירי משום דבלאו הך דזעירי י"ל דאפי' דם שאינו כשר לגבוה אסור וחייבין עליו רק לזעירי דבשלו אינו עובר הואיל ולא חזי לגבוה לפרש"י א"כ הכא נמי נימא דאידחי. מיהו קצת קשה למה לא מקשה אהך דר"י דאמר הואיל ואידחי אידחי מהך ברייתא דהקפה את הדם. ונ"מ לדינא לפמ"ש דאפי' להפוסקים דם שבישלו אינו עובר עליו מ"מ בבישלו בחמה עוברין עליו מדאורייתא

שם כאן בחטאות הפנימיות וכו' עי' פירש"י. והסוגיא תמוה דדם חולין ואפי' דחי' דלא ראוי כלל לגבוה חייב משום דכיוצא בו עולה לגבוה בבהמת קדשים וחטאות פנימיות מיגרע גרע אע"ג דכיוצא בו בחצוניות כשר וצ"ע. והנה משמעות הסוגיא עכ"פ לדינא דדם שקרש כשר לגבוה במזבח החיצון דהוי שם נתינה עליו אע"ג דמשריק ונופל אח"כ ובפנימיות פסול ואידחי אפי' הדר אח"כ דזה גם רבא מודה רק לענין חיוב באכילה פליג. ומהתימא על הרמב"ם שלא הביא הני דינים כלל

שם ל"ק הא דסריך. צ"ע אי גם בדבש וחלב בסריך חוצץ או דוקא בדם. ותמהני על הטור (יו"ד קצ"ח) דלא