שפת אמת על קדשים עז

א"כ אפי' לכתחילה נמי ולמה נקט לא יצק כשר דמשמע לכתחילה פסול בזר. ואפשר דמדרבנן פסול לכתחילה בזר וצ"ע

שם בתוס' ד"ה גזירה תימא בלשתות כו'. אפשר ליישב קצת דנראה בזריקה דחישב לזרוק למחר כדי הזי' הוי פיגול אפי' פחות מכזית דבהזאה לא הוי שיעור דכזית. וכ"כ הרמב"ם (סוף פי"ד מפסוהמ"ק) להדיא א"כ נראה דה"ה לר"א בחישב לשתות מקצת דמו סגי נמי בכדי הזי' דמקרא דהאכל יאכל ילפינן אכילת מזבח ואדם בחד שיעורא. וא"כ י"ל דבחישב לשתות מקצת דמו פחות מכזית אין לגזור אטו כל דמו דבודאי לא יחשוב לשתות כל דמו דהא יעבור על איסור כרת אם ישתה כזית דם. אבל עדיין צ"ע לדינא לר"א אי בשתיית פחות מכזית הוי פיגול. עוד י"ל דהא זה ששוחט הקרבן ע"ד להניח דמו אין סברא שמחשב לבטל כל הקרבן דהא שוחט לשם קרבן רק נראה דסובר שכשר להלין הדם למחר. ואע"ג דלפ"ז ממילא יזרקנו למחר מ"מ כיון דלא הי' מחשבתו בפירוש על זריקת דם למחר רק להניחו לא חשיב פיגול ולכן שייך לגזור מקצת דמו אטו כל דמו להניחו כפי' הנ"ל אבל בלשתות לא שייך לגזור אטו כל דמו דכשישתה כל הדם יתבטל כל הקרבן. ואפשר שכן כוונת התוס' בתירוצם: ע"ב בגמ' כי אינם נבללין מאי הוי. הקשו בתוס' הא לכתחילה מצוה לבלול. וי"ל כונת הגמ' כיון דלא בלל כלל כשר א"כ הכא דעכ"פ בולל רק שא"א לבלול יפה ליתכשר גם לכתחילה

שם והתנן לא בלל כשר. ותמוה דהא שפיר יש לפרש המשנה דלא בלל כשר היינו דלא בלל כהן אלא זר [כמו שהקשו התוס'] וא"צ לומר הא כדאיתא והא כדאיתא וא"כ מאי ראי' מביא הגמ' מן המשנה וגם תירוץ התוס' אין מספיק ע"ז. והי' אפשר לומר דלמאי דתני במשנה לא בלל כהן כשר דיעבד. משמע דלכתחילה יציקה ובלילה בכהן ואי נימא דזה מדאורייתא א"כ יש להוכיח דע"כ לא בלל כלל כשר דאי מעכב א"כ כיון דלמצוה צריך כהן וכשבלל ישראל א"א שוב לכהן לבלול והוי אינו ראוי לבילת כהן וליפסול אפי' בדיעבד. בשלמא בלא יצק כהן אלא זר אכתי ראוי שגם הכהן יצוק עוד שמן למ"ד ריבה שמנה לא מיפסל רק בב' לוגין אבל בלילה אחר בלילה ליכא. א"כ ע"כ הפי' לא בלל כלל כשר. מיהו דוחק לומר כן דא"כ יהי' באמת הדין דבלל זר פסול כיון דאינו ראוי לבילת כהן. ולא משמע הכי **בחינוך (פ' קרח מצוה ש"צ) מבואר דיציקה ובלילה בכהן וגם בדיעבד פסולין בזר. ודבריו תמוהין שהם נגד גמ' מפורשת כאן:** וגם מאיזה טעם יהי' מצוה מדאורייתא בכהן כיון דמקמיצה ואילך מצות כהונה וצ"ע: עוד י"ל לפי מה דאמרינן לקמן דמנחת נסכים דלא כתיב שם כהונה בקמיצה מנ"ל להכשיר זר ביציקה רק משום דיציקה לא כתיב במנחת נסכים רק דגמרינן משאר מנחות ולא עדיפא מינייהו. וא"כ הא בלילה מפורש גם במנחת נסכים א"כ אי לא בלל פסול יפסול גם בלל זר במנחת נסכים ומתני' דלא בלל כשר משמע גם בכל המנחות אפי' מנחת נסכים וע"כ הטעם משום דלא בלל כלל נמי כשר

שם לימא מתני' דלא כר"ש כו'. קצת קשה די"ל דר"ש לכתחילה קאמר דצריך כהן בבלילה ומתני' רק כשר איתמר בדיעבד. ואולי לשון הברייתא משמע דליתא כלל בזר אפי' דיעבד או כמ"ש לעיל דס"ל להגמ' דרק מדרבנן בעי כהן לכתחילה במתניתין: שם א"ר נחמן לא קשיא כאן במנחת כהן כו'. הקשה חתני מ' יעקב מאיר נ"י תינח בלילה פתיתה מאי איכא לשנויי הא ר"ש ס"ל לקמן (ע"ה.) דבמנחת כהן ליכא פתיתה כלל כל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה. והי' אפשר לומר דפתיתה דלא אידכר כלל בהאי פרשה דוהביאה וקמץ אה"נ דליתא בזר דרק יציקה ובלילה דכתיב בתר הכי והביאה וקמץ ממעטין דיציקה ובלילה כשרין בזר אבל פתיתה לא. ובמשנה לא פתת הפי' לא פתת כלל כדלעיל. מיהו הרמב"ם (פי"א מפסוהמ"ק) כתב לא פתתן כהן אלא זר כשר. ולכן נראה לומר דפתיתה כיון דבדיעבד לא מעכב כלל רק מצוה לכתחילה ולכתחילה מצוה נמי בכהן שייך שפיר לשון ר"ש דפתיתה בכהן היא אבל יציקה דמעכבת ואי בכהן לא מעכב לא הו"ל לר"ש לסתום דיציקה בכהן הוא כנ"ל

תוס' ד"ה ור"ש וא"ת כו' וי"ל דבלל זר גרע דמיחל עבודה כו' א"נ כו' תמהני על התוס' שנדחקו בזה והוצרכו לומר משום דזר מחלל גרע טפי. הא בפשיטות ניחא דודאי הא דלא בלל כשר הפי' שנתן כל השמן בתחילה ולא הניח שמן לבלול כדפרש"י במשנה ולהכי אין הבלילה מעכב. אבל בלל זר הפי' שנתן שמן של הבלילה ובללה. א"כ זה הנתינה של השמן ודאי מעכב ולכן אי בעי כהונה מיפסל בזר וה"ה בבללה חוץ לעזרה. אבל באמת מילתא דלא מעכב וכן מלח ודאי בנתן זר ג"כ כשר. וגם בלא זה איני מבין כלל שיטת התוס' דפשיטא להו דכל דבעי כהונה פסול אי לא נעשה כלל והרי הגשה ותנופה דלא מעכב ומ"מ מצריך ר"ש כהן. ופשט הסוגיא דקושי' הגמ' רק על יציקה כיון דמעכב בלא יצק כלל ממילא לר"ש בלא יצק כהן אלא זר נמי פסול דעבודת הזר כמאן דלא עבד כלל לר"ש

דף יט ע"א בגמ' וסבר ר"ש מקרא נדרש לפניו וכו' לכאורה קשה דרבנן אדרבנן נמי לפרוך. וי"ל דהכא באמת אין לדרוש לפניו טפי מבכל מקום דהא והביאה אל בני אהרן הוי כמפורש בהדיא דעד עתה לא הי' בכהן רק על ר"ש פריך מק"ו דאפי' בעלמא לא דרש לפניו אבל אדרבנן לא קשה מידי כנ"ל

שם גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו כו', ק"ק דילמא בעלמא מצו' בבעלים אבל לא מעכבת דוסמך ושחט לאו לעיכובא נאמר א"כ צריך קרא בחטאת דיוה"כ לעיכובא. והי' אפשר לומר דר"ש ס"ל דשחיטת פרו בזר כשרה רק לכתחילה כתיב ושחט אהרן א"כ מוכח דבעלמא אפי' לכתחילה א"צ בעלים. מיהו בתוס' כתבו להיפוך דמשמע מהכא דלר"ש שחיטת פרו בזר פסולה וא"י כוונתם. ואפשר ליישב דכמה פעמים כתיב בקרא וסמך ושחט והוי הך היקשא בכלל שינה הכתוב עליו לעכב ופסול שלא בבעלים אי לאו דגלי קרא להכשיר

בתוס' ד"ה תורה וכו' אור"ת כו'. פיר"ת רחוק קצת בלשון הגמ' וקושית ר"ת צ"ע דאפ"ל בפשיטות דע"כ לא אמרינן חוקה עיכובא רק לדברים הנאמרים בפרשה שנאמר בה חוקה ביו"כ גם במנחה לס"ד דגמ'] דכל מה שצוה לעשות באותו פרשה מעכב אבל ברחוץ ידים ושתויי יין נהי דכתיב חוקה אבל שנאמר דמחלל עבודה בכך אין הוכחה דעבודה לא נאמר בפרשה זו ודו"ק

ע"ב בגמ' ושמואל דורות משעה לא ילפינן. ולרב צ"ל דילפינן דורות משעה. ומסתמא הלכה כרב. וברמב"ם לא מצאתי הדין אי קמיצה ביד מעכב. ותמהני על התוס' שנדחקו בהא דרבא יד יד לקמיצה והלא י"ל דרבא פוסק כרב. גם אפ"ל דשאני התם דשעה עצמו למדו מגז"ש דיד דמצורע דהוא לדורות ממילא לענין זה הדין שפיר ילפינן לקמיצה לדורות מקמיצה דשעה. וגם מה שהקשו בתוס' מהא דאמר אהרן אם שמעת בקדשי שעה כו'. נראה דל"ד להכא דהתם הוי הוראת שעה שביום הזה הותר אנינות והוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו ולהכי לא הו"ל להקל בקדשי דורות. אבל בכ"מ י"ל דורות משעה ילפינן

דף כ ע"א בגמ' ברית אמורה במלח משמע דאל"ה הו"א לא מלח כשר וכן ס"ל לר' יוסף לתנא דמתני'. וקשה נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד א"ע לא מהני דכתיב ולא תשבית מלח ברית. וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מה' אסוה"מ) המקריב דבר על המזבח בלי מלח לוקה ובאמת הקשיתי על הרמב"ם בזה די"ל דעיקר הלאו מה שלא נתן המלח וזה הוי לאו שאין בו מעשה כמ"ש הרמב"ם בעצמו