שפת אמת על קדשים עו

(ב"ב נ"ב:) וברא"ש ריש פ"ד דברכות בשם רה"ג ע"ש]: בגמ' כי מדי מיא בעלמא מדי כו'. עיקר הפי' נראה כיון דא"י לזרוק בהיכל עד שזרק בפנים. נמצא דכל היכי דאיפסל בפנים ליכא שם הזי' על שבהיכל כלל. ול"ד לקומץ ולבונה דיכול להקטיר הלבונה קודם הקומץ. וכמו כן בבזיכי לבונה דכל בזך מילתא בפ"ע הוא. משא"כ הכא דצריך להקדים שבפנים. אך דקשה לפ"ז למאי דמשני בד' פרים נמי קשה מיא בעלמא הוא כיון דאיפסל בפנים. אבל כבר כתבתי לתרץ זה דכוונת הגמ' דהביא פר אחר והיזה ממנו גם בפנים ע"ש שהדברים נכונים

שם אמר רבה משכחת לה בד' פרים כו'. וקשה לי מה בכך דמביא פר אחר במתנות שבחוץ כיון שלא נתן מקודם בפנים בהכשר אכתי מיא בעלמא קמדי. ונלע"ד לפרש דאחר שפיגל בראשונה הביא פר אחר וחזר ונתן באמת גם מתנות הראשונות מפר השני מטעם דהראשון נתפגל ונפסל. וכיון דכ"א כפרה בפ"ע היא נמצא דקרב המתיר כמצותו גם לגבי פר הראשון דלולי הפיגול שבו הי' קריבת המתיר דפר השני עולה למתן דם שלו לכן הראשון עושה פיגול גמור

שם ומ"ד פסול ד"ה קסבר אין דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך. ובבה"ז מוחק תיבת אין'. וא"י למה דשפיר טפי לומר דאין דרך אכילה בכך ולכך אינו פיגול ומ"מ פסול משום דהוי כלא הקטיר בפרט דמ"ד כשר ס"ל דאין דרך אכילה בכך ויש דרך הקטרה בכך א"כ למה נימא דפליגי בסברא הפוכה זה מזה. מיהו הרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק ה"ט) כתב כן דאע"פ שדרך אכילה בכך אין דרך הקטרה בכך. וצ"ע הסברא דבאמת אין דרך לאכול שומשום שומשום

דף יז ע"א בגמ' מאי לאו הקטרה דומיא דהנך כו'. קשה לי דשפיר יכולין לפרש בהקטרה ג"כ כיון דלבונה סגי בקורט א' א"כ משכחת כשהקטיר הקומץ והקורט של לבונה חישב להקטיר קורט של לבונה הנשאר שנפל מן המנחה קודם הליקוט וחישב עליו להקטירו למחר וצ"ע

שם יתיב ר"מ בר גדא כו' משמי' דר"ח אין הקטרה מפגלת הקטרה ואפי' לר"מ וכו' עני מרי משמי' דרב א"ל אין איתמר נמי אר"ח אמר רב אין הקטרה מפגלת הקטרה. ויש לדקדק למה לא אמר באמת משמי' דרב והגם די"ל דאומר דבר בשם אומרו הוא רק למי ששמע הוא ממנו אבל מי ששמע מהמשמיע לו א"צ להזכיר שמו. וכמדומה לי שבגמ' עצמו נסתפקו בזה באיזה מקום בנזיר (נ"ו.) דבכה"ג קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן א"כ הו"ל לומר משמי' דרב ועי' בתנחומא פ' במדבר ובהקדמת הש"ך עה"ת] אבל כאן אפשר לומר דבאמת רב אמר סתם אין הקטרה מפגלת הקטרה כהך דאיתמר נמי אבל ר"ח הוסיף לבאר דאפי' לר"מ קאמר וטעמו משום דמסתבר לי' סברא דחריפי דפומבדיתא דמצד חצי מתיר אין להכשיר כיון דעירב גם לבונה במחשבתו אלא ע"כ טעמי' דרב משום דאפי' לר"מ אין זה פיגול כלל כיון דהלבונה לא הותר ע"י הקומץ ולכן אמרו רק בשם ר"ח משום סיפא דמילתא

שם הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שירים למחר. פירש"י שכוון בהקטרת קומץ לשני דברים אלו להקטיר לבונה למחר ולאכול שירים למחר. והרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק ה"ח) לא פי' כן רק שחישב בהקטרת קומץ להקטיר לבונה למחר ובהקטרת לבונה חישב לאכול שירים למחר ע"ש. ומהתימא על הכ"מ שהעתיק פירש"י על דברי הרמב"ם ולא הרגיש שמחולקין המה בפי' הגמ'

והנה לפירש"י הסברא תמוה דמה בכך דחישב גם על השירים ודאי פיגול דקומץ שהי' על השירים פיגול הוא אבל חצי מתיר הוא כיון דמחשבת הקטרת לבונה לא מעלה ולא מוריד מאחר דאין הקטרה מפגלת הקטרה וגם הדיוק בין לשון לאכול בין ולאכול דקדייק קלוש הוא. גם פי' הרמב"ם שבשעת הקטרת לבונה חישב על השירים. סברא דחיקא היא כיון דפיגול הראשון לאו כלום הוא מה לי במעשה אחרונה וגם העיקר חסר מן הספר שלא נזכר בגמ' מה שחישב בשעת הקטרת לבונה. ולולי הראשונים ז"ל הי' נראה לע"ד לפרש דחישב בשעת הקטרת קומץ להקטיר לבונה במחשבת אכילת שירים למחר כי היכי דמחשבין מעבודה לעבודה בפסול דשלא לשמה ששחט ע"מ לזרוק שלא לשמה פסול ה"ה היכא שחישב בהקטרת הקומץ שיקטיר הלבונה בפסול מחשבה דפיגול. ואפי' אי נימא דכה"ג לאו פיגול הוא מ"מ עכ"פ אם באמת חישב אח"כ ג"כ בשעת הקטרת הלבונה כן מהני המחשבה הראשונה להיות נקרא פיגול בכל המתיר וא"ש דיוק הלשון להקטיר לבונה ולא הוזכר למחר כלל גבי לבונה כנ"ל

פרק שלישי

בתוס' ד"ה הקומץ דליכא למימר מדיוקא לא שמעינן דכשר וכו'. ואין טעם זה מוכרח דגם מחוץ למקומו אין ראי' דנהי דליכא כרת אבל פסול מדאורייתא הוא א"כ פסול מדרבנן י"ל דאיכא בכל גווני [אפי' בדבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר] ולהכי איצטריך להשמיענו הכא דכשר אפי' מדרבנן. ומה שהביאו התוס' מסוגיא דפ"ק יש לדחות דהכי מקשה הגמ' שם דבר שדרכו לאכול אין. דעכ"פ ס"ל להתנא דלא כר"א רק כת"ק. והכא מפורש בהדיא דכשר אפי' לכתחילה והגמ' סמך שם על מתני' דהכא

ע"ב בגמ' לא דכו"ע כרת ליכא. הרמב"ם והרע"ב פי' במשנה דלר"א מדאורייתא הוי פיגול. ונראה דס"ל דהגמ' דוחה דאין ראי' מהברייתא מ"מ כיון דר' יוחנן אמר להני תרתי מימרות ע"כ ידע דתנאי הוא ולישנא דמתני' משמע כמ"ד דפסול מדאורייתא. וגם בזבחים (כ"ח.) ס"ל לשמואל נמי הכי כמ"ש התוס' לקמן ד"ה לעולם

דף יח ע"א במשנה ולא פתת פירש"י רק בכדי קומץ. ] וכוונתו משום דבלא פתיתה א"א לקמוץ. והתוי"ט מקשה על רש"י דא"כ מאי פריך בגמ' בסיפא אי שפתתן פתיתות מרובות ק"ו היא כו' הלא י"ל דבסיפא מיירי שגם הקומץ לא פתת כראוי. וא"י כוונתו דא"כ באמת פסול לרש"י [אם לא הי' כדי הקומץ פתיתין שיהי' הקמיצה כראוי]

שם ולא מלח. פי' הרע"ב כל המנחה רק הקומץ. והלשון משמע כן דמיירי כל המשנה קודם הקמיצה דהניף והגיש נמי קודם קמיצה הוא. ובתוס' רע"ק תמה על הרע"ב דגם לכתחילה א"צ למלוח כל המנחה. ואין דבריו מוכרחין וכמ"ש לעיל (בפ"א ו'.) מזה. [וכן כתב הר"ן פ"א דחולין דגם חלק כהנים צריך מלח]. והרמב"ם בפי' המשנה כתב לא מלח כהן אלא זר כדפי' אביי בגמ'. ולכאורה קשה כיון דמליחת קומץ אחר הקמיצה היא למה יוכשר בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה (כמ"ש התוס' ד"ה ור"ש ועי' בשעה"מ פ"ג מה' יו"ט]. אבל נראה הדבר נכון דהא דמקמיצה ואילך מצות כהונה היינו הדברים הכתובים בפרשה מוקמץ הכהן ואילך אבל מצות לא תשבית מלח ברית פרשה בפ"ע היא ושם לא נזכר כהן. כן כ' הרמב"ן פ' ויקרא לענין הגשה דקודמת לקמיצה וצריך כהן ע"ש. ומיושב מ"ש התוס' לעיל (ט'.) ד"ה מקמיצה. וע"ש ברמב"ן דגם מליחה בזר כיציקה ובלילה]

שם ולא הניף פרש"י מנחת עומר וסוטה. יש לעיין למה לא מעכב תנופה בעומר דתני בי' קרא כמה פעמים והניף. וגם עיקר המצוה והניף הכהן וכתי' ביום הניפכם ותליא הכל בתנופה. וברמב"ם (בה' מעה"ק פי"ג) שהביא משנה זו השמיט לא הניף. ובה' סוטה (פ"ב) דממעט מי שא"י להניף משמע דביכולה אם] לא הניף כשר. ובמנחת העומר לא הביא הדין. נראה דהבין ג"כ דבעומר מעכב. ומתני' מיירי במנחת סוטה או שאר תנופות דקרבנות. וצ"ע לדינא בזה

שם בגמ' לא יצק כהן אלא זר. צ"ע כיון דאמרינן מקמיצה ואילך מצות כהונה דיציקה ובלילה כשרין בזר