שפת אמת על קדשים עה

מתיר אין נ"מ אי פיגול בשני דהא לעיל בפיגל בלבונה אף שכבר הקטיר הקומץ מ"מ לא מהני פיגול בחצי מתיר. וצ"ל דעיקר מתיר כל כבש בדנפשי' רק מצד אחר דשני כבשים מעכבים היא דמיפסל לא הוי זה בכלל חצי מתיר

שם בגמ' אמר רב מחלוקת כו' כל העושה עד"ה הוא עושה, לכאורה קשה לשיטת רש"י (לעיל ב':) דפיגול לא מהני במחשבה רק בדיבור נהי דמחשבתו ע"ד הראשונה מ"מ דיבור ליכא. וצ"ל דמ"מ כיון דהוי דיבור בחצי מתיר מהני מחשבה בחצי השני'. ולכאורה הי' נראה דדוקא בקומץ ולבונה שייך עד"ה כיון דהוא מנחה אחת. אבל בשני כבשים דכל א' קרבן בפ"ע הוא אפשר דלא שייך ע"ד הראשונה ומיירי סיפא בכל גווני והא דמקשי' בסמוך מהא דתני פיגל בין בראשונה בין בשני' כו' אע"ג דמוקי לה רבה בד' פרים וד' שעירים. י"ל כיון דאתי כולהו להשלים חיוב חד פר וחד שעיר חשיבי כולהו כקרבן אחד] אך בזבחים (מ"א:) דאמר ר"ל טעמי' דר"מ משום דע"ד הראשונה הוא עושה ע"ש. משמע דבכבשים שייך נמי ע"ד הראשונה. [דהיינו טעמא דר"מ גם בכבשים]

שם ב' תשובות בדבר חדא דהיינו קמייתא. פי' כיון דבשני הבבות הי' ההכשר מקודם והשני בפסול חדא הוא. אבל במתני' דפיגל בקומץ ולא בלבונה לא קשיא לי' די"ל דפי' בלבונה שאינו רוצה לפגלו רק הכא דהשני בשתיקה קשה. ולכאורה הפי' [דהיינו קמייתא] ולמה לי' ב' הדינים אלא ודאי להשמיענו דלא אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה. אך לפי"ז קשה מאי משני בב' דיעות אכתי קשה מאי קמ"ל היינו קמייתא וצ"ע

שם אבל דמים הניתנים על המזבח הפנימי כו'. ברייתא זו ס"ל דיש פגול בפנימיות ובזבחים (מ"ד:) איתא דהלכה כר"י דפיגל בפנים בדבר הנעשה בחוץ או בחוץ בדבר הנעשה בפנים לא הוי פיגול. ולכאורה משמע דה"ה בפנים בדבר הנעשה בפנים אכן הרמב"ם הביא הך ברייתא דשם והביא ג"כ דיש פיגול בחטאת פנימי כשפיגל בכל הד' מתנות א"כ צ"ל דמודה ר' יוסי כשפיגל בפנים בדבר הנעשה בפנים. מיהו תמהני על הרמב"ם שכ' דצריך לפגל בכל הד' מתנות ע"ש (פי"ז מה' פסוהמ"ק) ואיך יוכל לפגל במתנה אחרונה דליכא תו דבר הנעשה בפנים. וצ"ע שלא עמדו בזה הכ"מ ושאר המפרשים. ומתוך הדוחק נ"ל לומר דאם חישב ליתן משירים למחר בפנים [אע"ג דליכא רק ד' מתנות] מ"מ הוי פיגול כל שחישב ליתן מן הדם למחר. אך לא מצאתי לי חבר בזה וצע"ג ליישב. גם תירוץ הנ"ל אינו נכון כלל דה"ז כמחשב בדבר שאין דרכו להקטיר כיון דאינו ראוי עוד לזריקה בפנים. אך י"ל דהוי פיגול כיון דקי"ל דמזבח הפנימי מקדש אפי' דברים שאין ראוים לו ע"ש בזבחים (כ"ז:) וברמב"ם (פ"ג מפסוה"מ) א"כ י"ל כיון דאם עלו לא ירדו שפיר הוי כמחשב בדבר הראוי להקטיר כנ"ל מתוך הדוחק ליישב דברי הרמב"ם

שם אלא למ"ד בפר ולא בדמו של פר מא"ל. קשה לי דלכאורה נראה דאפי' למ"ד הכי מ"מ אי מת הכהן אחר מתנות שבפנים ומביא הכהן השני פר חדש ודאי דאינו חוזר ונותן בפנים כיון דכ"א כפרה בפ"ע היא כמו בנשפך הדם ומביאים פר אחר ה"ה הכא דכפרה ראשונה כבר נגמרה בפר של כהן הראשון וא"כ הוי שפיר שני דיעות כיון דהם ב' כהנים וצ"ע

שם מתקיף לה ר"א מידי שתק קתני. הלשון תמוה דאדרבא אנן בעינן לפרושי בשתק בשני ובשלישית רק רבא חידש לן דבשלישית חזר ופיגל וה"ל למימר מידי חזר ופיגל קתני. ונראה דל"ד הלשון והש"ס נמשך אחר הסוגיא דזבחים דשם נמי אמרה רבא לתרוצו דר"ל דס"ל דר"מ מיירי דוקא בנתן ראשונה במחשבה ושני' בשתיקה משום דע"ד הראשונה עושה ומקשה נמי הגמ' מברייתא זו מתרץ רבא ג"כ הכי דקמ"ל ר"מ דאפי' פיגל בג' כל דשתיק באמצע אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה ומתקיף לה ר"א מידי שתק קתני. ע"ש. ואגב זה נקט. הש"ס ג"כ הכא זה הלשון אבל הכא עיקר הקושיא להיפוך מידי פיגל בשלישית קתני

תוס' ד"ה הוקבעו בשחיטה כרבי כו'. לכאורה קשה דאפי' אי השחיטה בלבד אינו מקדש הלחם מ"מ שפיר הוקבעו בשחיטה. דהרי איכא מ"ד דתנופה עושה זיקה אע"ג דלכו"ע תנופה אינו מקדש הלחם. אכן אח"כ ראיתי בגמ' לקמן סוף פ' ר"י דקאמר הוקבעו ולא הוקבעו תנן פרש"י שם דפליגי לענין אי יכולין לשנותו לזבח אחר. שוב ראיתי בתוס' לקמן (מ"ו.) ד"ה ואיזו נסתפקו בזה ע"ש שהאריכו בענין זה ומסקי דלא כפרש"י הנ"ל]

ע"ב בגמ' והא בין בין קתני קשיא. צ"ע אמאי לא משני דמשכחת לה בד' פרים וד' שעירים כדאמר רבה בתר הכי וא"כ נראה דבזה ל"ש כלל ע"ד הראשונה דהא בפר הראשון הי' דעתו להקטיר למחר כזית מזה הפר ואם גם בדם של פר שני נתכוין להקטיר כזית מפר הראשון בודאי לאו פיגול הוא כיון דמזה הפר לא חישב לעשות בו איסור זמן ודנימא ע"ד הראשונה כמו דבפר הראשון נתכוין להקטיר ממנו למחר כמו כן בפר זה להקטיר ממנו למחר זה רחוק מאוד דהא בודאי אין הפי' ע"ד הראשונה על המפגל במזיד דאטו בשביל שחטא בפעם אחת עומד עוד לחטוא רק דסתם מפגל שוגג הוא וכיון שהי' בדעתו בעבודה ראשונה לאכול או להקטיר למחר כזית משום איזה צורך מסתמא לא נשתנה דעתו בזה וגם בעבודה שאחרי' עודנו רוצה בהקטרה זו אבל שנאמר שעתה דעתו על הקטרת כזית אחר אין זה נקרא דעת ראשונה כלל וצ"ע. מיהו אפשר לומר סברת הגמ' דהפיגול הי' בשגגה שסבור שכן הדין להקטיר למחר וממילא חישב מסתמא בעבודה דפר שני ג"כ להקטיר למחר כיון שסבור שצריך להיות כן. כעת נ"ל דאין זה קושיא משום דכשמביאים פרים אח"כ מ"מ אין מקטירין רק אימורים של אחד א"כ שייך ע"ד הראשונה כיון דהי' דעתו להקטיר האימורים למחר מה לי איזה אימורים כיון דאותן האימורים הנקטרים הם משלימים הקרבן הראשון

ובאמת בעיקר הענין דע"ד הראשונה הוא עושה קשה לי דנשיילי' אם כוון לפגל דלמה לא יהא נאמן כיון דבידו הוא ואי נימא דמיירי באמת שנתכוין לפגל רק בזה פליגי רב ושמואל דאי ע"ד הראשונה הוא עושה הוי אומדנא דמוכח והוי דברים שבלב דברים ולשמואל הוי דברים שבלב בלא אומדנא ואינם דברים. א"כ מאי מקשה הגמ' על רב מכל הני ברייתות שמא מיירי הכא שאמר שלא נתכוין בשני' לפגל. א"ו דאפי' בכה"ג סובר רב דע"ד הראשונה הוא עושה וקשה הטעם. וגם א"א לומר כעין דאמרי' זבחים סתמא כשרים דלשמן קאי היינו אפי' לא נתכוין כלל כמו כן בפיגול כיון דע"ד הראשונה הוא עושה אפי' לא נתכוין באמת כלום סתמא לשם זה קאי והוי פיגול ז"א מלבד דאין זה סברא כלל לעשותו פיגול בלי מחשבה רק דא ור כן דא"כ מאי משני רבא ור"א דשתק בא' מהם ופיגל בשני' או בשלישית דמ"מ כיון דשני' הי' בשתיקה אע"ג דלא נתכוין כלל פיגול היא ומה מהני גילוי דעת דשלישית לבטל הפיגול דסתם שבשני' וצ"ע בכל זה

שם קשיא. נראה דלהכי לא אמר תיובתא משום דבאמת מצינו לפרש כפשוטו דלעולם בפיגול בראשונה הוי כפיגול בכל המתיר והיינו דאמר ר"מ בין בראשונה דהוי פיגול בכל המתיר בין בשני' דהוי פיגול בתרי בין בשלישית דהוי פיגול בחדא חייב וחכ"א דוקא שפיגל בכל המתיר היינו נמי בראשונה דזה הוי בכלל פיגול כל המתיר. רק קצת קשה דהו"ל לחכמים למימר דוקא בראשונה כיון דר"מ מיירי נמי בהכי אבל תיובתא לא הוי

והנה הרמב"ם (פט"ז מה' פסוה"מ) פסק כשמואל. ולכאורה צ"ע דהא קיי"ל הלכה כרב באיסורי **בתוס' חדשי' פ"ג דכלים דהני כללי גם בדברים שאין נוהגים בזה"ז וכן כתב במג"א סי' רי"ח עיין שם. ועיין בשו"ת חו"י סי' צ"ד:** ואי משום דמסיק בקשיא לרב הא קשיא לאו תיובתא הוא. כמ"ש הר"ח הובא ברשב"ם