שפת אמת על קדשים עד

והולכה. מיהו הרמב"ם (פי"ד מה' פסוהמ"ק) פסק דכל ד' עבודות מצטרפין. וקצת יש לעיין במאי דפסק כן הרמב"ם דלכאורה משמעות לשון הגמ' איני והא תני לוי ד' עבודות אין מצטרפין. משמע דהוי דחינן ברייתא זו מכח האי דלוי רק דבא רבא לתרץ וכיון דדחי במסקנא תירוצא דרבא י"ל דהלכה כתנא דלוי והאי ברייתא משבשתא. ואפשר דס"ל להרמב"ם דנהי דאביי דחי דאין הוכחה מרבי מ"מ כיון דלא אשכחנא תירוצא אחרינא בע"כ תירוצא דרבא אמת דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן דאל"כ כמאן תרמייא וא"כ הלכה כחכמים

מיהו לדידי קשה מ"ש הרמב"ם (פי"ז מפסוה"מ) בפשיטות דבחישב בשחיטת כבש אחד לאכול חצי זית מחלה זו ובשחיטה שני' על חצי זית מחלה שני' דהוי פיגול מנ"ל הא הלא י"ל דרבנן פסלו כה"ג אבל לא דלהוי פיגול דבאמת הסברא תמוה להיות פיגול כה"ג כיון דכל שחיטה בפ"ע כשרה. והגע עצמך אי זרק נמי הדם של כבש הראשון דכבר נתכפר והורצה. ואם ישחוט אח"כ כבש השני במחשבה דחצי זית נפסול הלחם בצירוף הראשון. ואפי' אי חישב על השני קודם זריקת הראשון קשה הסברא כיון דכל שחיטה ושחיטה לא הי' במחשבה דכזית. והרי למאי דמישב רבא בר"ח דברי רבא כל ההוכחה דלרבי כולה מתיר וחצי אכילה לא מצטרף דאל"כ הוי פוסל בחצי מתיר. וא"כ י"ל דלרבנן כן הוא דפוסלין ורבי אומר שהוא כשר אבל מנלן דלחכמים הוי פיגול. וצע"ג לע"ד בזה בפרט אי כבר זרק דם הראשון כמ"ש. ואפשר דגם לשיטת הרמב"ם שכתב דמצטרפין לפיגול הפי' רק דהשני נתפגל כיון דעתה נשלם כזית. אבל אה"נ דהראשון כשר רק השני עושה הלחם פיגול דגם השני מתיר ומפגל הלחם. אבל הראשון באמת כשר דבלא"ה הלחם אינו מפגל הכבשים כדאיתא לקמן במשנה

דף טו ע"א במשנה והתודה אינה מפוגלת פרש"י והאוכלה אינו חייב כרת. משמע מדבריו דמ"מ פסול הוי. וכן מסתבר לכאורה דעכ"פ מחשבת פסול הוא. אבל מלשון הרמב"ם במשניות משמע דלא נפסלו כלל התודה והכבשים (וכ"מ בתוספתא דמכילתין פ"ה ע"ש דנראה דיש ט"ס] ולפ"ז יש לעיין דא"כ תפשוט מהכא דתנופה אינו עושה זיקה דאי עושה זיקה כיון דהלחם פסול תיפסל נמי כבשים דכשהוזקקו זה לזה לכו"ע מעכבין ואי אבד הלחם אבדו נמי כבשים כדלקמן (מ"ו.) ושם בעיא בגמ' אי תנופה עושה זיקה. והרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) פוסק באמת תנופה עושה זיקה. והנה הרמב"ם (פי"ז מה' פסוה"מ) הביא דין דהכא. ומוסיף עוד דבכל ד' עבודות אי חישב בהם לאכול הלחם למחר הלחם מפוגל ולא הכבשים וזה וודאי תמוה דלכו"ע שחיטה עושה זיקה. וא"כ ע"כ צ"ל כדפרש"י. וגם כוונת הרמב"ם דהכבשים אינם מפוגלין אבל פסולין מיהא משום דעה"י הלחם אבדו הכבשים. הגם דלכאורה הי' אפשר לתרץ ולומר דהא דמעכבין זא"ז היינו דא"י ידי חובה בכבשים אלו וצריכין להביא לחם וכבשים אחרים אבל מ"מ י"ל דהכבשים כשרים כשנפסל הלחם אחר השחיטה. רק דאין עולין לשם כבשי עצרת. אך א"א לחלק בהכי כדמוכח לקמן (מ"ו.) דמקשה בגמ' מהא דמששחטה נטמא לחמה הדם יזרוק. ואי שחיטה עושה זיקה איפסלו לחם תיפסל נמי תודה. ומשני משום דתודה איקרי שלמים. משמע דכה"ג בכבשי עצרת אי אפסיל לחם אחר שחיטה נפסלו כבשים מלהקריב ע"ש

שם בגמ' אלא הא דקתני הכבשים כו' לחם גלל כבשים כו' נראה ודאי דאפי' למ"ד לחם עיקר ומעכב את הכבשים מ"מ כשבאו ביחד הכבשים מתירין את הלחם והם עיקר ולחם גלל כבשים והמקשן דלא ידע טעם זה המ"ל דהא דכבשים מפגלין את הלחם משום דס"ל כבשים עיקר שהם מעכבין את הלחם רק דבעי לאוקמא מתני' ככו"ע אפי' למ"ד לחם עיקר. ומיהו הא קשיא לי מה דעביד הגמ' צריכותא דתני תודה וכבשים והלא אי הוי תני תודה לחוד הו"א דבכבשים הלחם מפגל את הכבשים למ"ד לחם עיקר דהכי פסק הרמב"ם דלחם עיקר א"כ מתני' קמ"ל דאע"ג דלחם עיקר מ"מ אין הלחם מפגל את הכבשים. ובלא"ה נמי קשה כיון דהס"ד דגמ' הוי משום דלחמי תודה איקרי תודה ומקשה עלה מהך דכבשים א"כ למה קאמר וצריכי הא אי הוי תני תודה בלבד הו"א דהטעם משום דלחמי תודה נקרא תודה כהך ס"ד דגמ' וצ"ע

שם ולימא ק"ו הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל. פי' כיון דלחם נפגל רק משום שהוא טפל להקרבן וכיון דהקרבן עצמו לא נתפגל הלחם נמי לא נתפגל. מיהו קשה לי הא הפיגול חל גם על הקרבן רק דלדידי' הוי חצי שיעור ואם יתחשב אח"כ בזריקה עוד על חצי זית יצטרף גם חצי הראשון כדתניא לעיל חישב בשחיטה על חצי זית ובזריקה חצי זית מצטרף גם חצי הראשון א"כ חל פיגול דחצי זית על הקרבן וג"כ על הלחם ובלחם הא איכא עוד מחשבה בחצי זית ושפיר מתפגל. ואפשר דסוגיא זו אתיא כלוי לעיל דבד' עבודות אין מצטרפין. ובזה מיושב נמי מה שפסק הרמב"ם הכא כרב ולכאורה סתמא דגמ' פליג עליו מהאי ק"ו וכן משמעות דעת התוס' ד"ה המפגל דהאי ק"ו נשאר במסקנא. ולמ"ש א"ש כיון דאנן קיימ"ל דד' עבודות מצטרפין ליכא ק"ו כלל כנ"ל

ע"ב בגמ' בעי מיני' ר"א מרב שחט ע"מ לאכול כזית מחבירו וכו'. נראה לפרש דאמר באמת שהי' כוונתו לאכול מחלות רק אי לשון חבירו אינו חל על החלות הוי דברים שבלב דפיגול צריך להיות בדיבור דוקא (כמ"ש רש"י לעיל (ב:) ועי' במל"מ פי"ג מה' פסוה"מ] ואי חל שם חבירו על חלות הוי פיגול אבל היכא דאמר דלא נתכוין על החלות נראה דבדיבור בלי מחשבה אפי' יהי' שם חבירו על חלות לא נעשה פיגול. מיהו לפי"ז לא הו"ל למימר בגמ' דילמא דפריש ואמר חבירו כבש דסגי דאמר דכוונתו הי' לחבירו כבש. ואפשר דאה"נ פי' הגמ' דאמר שכוונתו הי' חבירו כבש וצ"ע לדינא

שם אפשר לשנותן לזבח אחר. משמע הא להביאן בפני עצמן גם לחכמים אי אפשר כיון דהביא אותם שיהי' עם זבח אע"ג דבעלמא מתנדב אדם מנחת נסכים. והיא ג"כ כליל והיין לספלים כמנחת נסכים הבאה עם הזבח למ"ש התוס' בחולין (כ"ג:) ע"ש]

שם והלא אדם מביא אשמו היום ולוגו אחר י' ימים. תמהני מה בכך מ"מ כיון דא"א ליתן מתן שמן קודם מתן דם א"כ הדם מתיר הלוג ומה בכך דיכול להביאו אח"כ כמו שלמים דנאכלין לב' ימים מ"מ כיון דהדם התיר הבשר מתפגל הבשר ע"י הדם ובנסכים ל"ק כל כך משום דיכולין להביא ג"כ מנחת נסכים בפני עצמו אבל מתן שמן דמצורע דלא שייך כלל בלי הקדמת מתן דם קשה. ע"כ נראה דעיקר כוונתם דחכמים דר"מ על קושיא אחרונה דיכול לשנותו לזבח אחר

דף טז ע"א במשנה וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. וצ"ע הלשון אין בו כרת כיון דכשר הוא מה"ת רק מדרבנן פסול משום גזירה כדלעיל (י"ד:) א"כ מה אין בו כרת. ואפשר דקמ"ל דבלאו עבר דהאיסור לפגל מדכתיב כל דבר רע דיבור רע (כמ"ש רש"י פ' שופטים בשם ספרי] זה שייך אפי' בחצי מתיר והגם דהכרת היא על האכילה מ"מ כיון דאיכא לאו בהאי פיגול שייך אין בו כרת

ובזה מיושב הא דפליגי בגמ' אי אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה ואי אין בו לאו בחצי מתיר מהיכי תיתי נחשדהו דעובר בלאו עכשיו אם עושה ע"ד ראשונה רק משום דהלאו כבר עבר י"ל דע"ד ראשונה הוא עושה. מיהו בלא"ה י"ל דמיירי בשוגג

שם שחט א' מן הכבשים לאכול ממנו למחר כו'. לכאורה קשה כיון דשני כבשים מעכבין זה את זה כדאי' לקמן (כ"ז.) א"כ נראה בנשפך הדם של השני הראשון ג"כ פסול ואסור לאכלו א"כ הוי דם השני מתיר את בשר הראשון ג"כ וליהוי כחצי מתיר. ודוחק לפרש דמיירי ששחט את השני בפיגול דסתם א' תני דמשמע נמי ראשון. ותו דאם יהי' אחד חצי