שפת אמת על קדשים עג

ע"ב בגמ' הא מני ר"א היא. תמוה לי טובא סברת הגמ' דנהי דר"א אינו מחייב בחוץ בהקטרת חצי קומץ או חצי מתיר משום דכה"ג בפנים לא הוי מרצה מ"מ לענין מחשבת חוץ ולמחר למה לא יהי' בכלל האכל יאכל. ורש"י הוסיף לבאר טעם ר"א דאין הקטרה בכזית ומנ"ל הא עיקר טעמא דר"א דלא הוי מרצה בפנים. ותו תמוה לי דמ"מ לר"א נמי משכחת להקטיר כזית האחרון בחוץ דבזה מודה ר"א דבהקטיר כזית האחרון בחוץ חייב כרת וצע"ג

שם בגמ' לא נצרכא אלא לקומץ דמנחת חוטא. הקשה רש"י דסיפא להקטיר לבונתה תיקשי ע"ש. ונ"ל דהא איתא שם באותה משנה בזבחים דמודה ר"א בהקטיר בפנים ונשאר כזית והקטירו בחוץ או הקטיר קומץ בפנים ולבונה בחוץ חייב. וא"כ ע"כ הא דקאמר דכזית לא שייך לר"א. היינו דלא פסיקא למיתני להקטיר כזית דמשמע בין כזית ראשון או אחרון. וכמו כן להקטיר קומצה דהקומץ מקטירין קודם הלבונה כמ"ש רש"י לקמן (י"ג:) ד"ה ליקוט לבונה]. אבל להקטיר לבונתה א"ש כיון דהלבונה מקטירין אחר הקומץ הו"ל כחושב להקטיר קומץ בפנים ולבונה בחוץ והוי פיגול גם לר"א כנ"ל

שם לאו מילתא היא דאמרי. ותמוה טובא כמ"ש התוס' דמה דחלות פסולות הא הכא נמי השירים אסורים באכילה ולהדיא מדמה הגמ' לעיל הא דנפרסה הלחם פסול מטעם שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אבל שם הקטרה מנ"ל דלא הוי לענין פיגול ולאפקועי' ממעילה. ותי' התוס' דחוק מאוד. ולכן נלע"ד דעיקר מה דאמר רבא לאו מילתא היא דאמרי שיהיה חסר עדיף מיוצא דהא חזינן לענין איסור אכילה דחסר גרע מיוצא אבל עיקר האיבעיא לא איפשטא. ובהכי מיושב שיטת הרמב"ם (פט"ז מהל' פסוהמ"ק) דאע"ג דפוסק כר"ע דזריקה מועלת ליוצא ופוסק בנפרס א' מן הלחם כולן פסולות. ומ"מ בעיא דהכא הביא דספק היא ע"ש

פרק שני

דף יג ע"ב בגמ' וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה פירש"י שאם הקטיר א' מהם ע"מ להקטיר האחר למחר כו'. שמעתי להקשות הלא בלא"ה אין מפגלין בחצי מתיר למ"ש רש"י ותוס' דדוקא בקמיצה מפגלין בחצי מתיר דקמיצה ליתא בלבונה א"כ הכא בבזיכין הוי חצי מתיר ולכו"ע אין מפגלין. ולולי פירש"י הי' נראה לע"ד לפרש דנ"מ בהולכה שהוליך הבזיכין ע"מ להקטיר א' מהם למחר וכיון דאין מתיר מפגל את המתיר א"כ הוי כפיגול רק חצי מתיר דבזך השני שלא נתכוין להקטיר למחר לא נתפגל ולכן לר"י לא הוי פיגול אבל לרבנן דמתיר מפגל את המתיר הוי שפיר מפגל בכל המתיר. אבל לרש"י שפי' בהקטרה קשה

שם אי בעי האי מקטיר ברישא כו'. הרמב"ם כתב (במעשה הקרבנות פי"ג הי"ב) דצריך ליתן את הלבונה על הקומץ ולהקטירן ביחד וע"ש במל"מ שהיא גמ' בסוטה (י"ד.) ותמה כמ"ש רש"י כאן ד"ה ליקוט לבונה. דלאחר הקטרת הקומץ הי' מקטיר הלבונה. וכן יש לתמוה על מ"ש רש"י לקמן (ט"ז:) דאין מתן כלי בלבונה ע"ש. מיהו לשון הגמ' כאן אי בעי מקטיר לא משמע כסוגיא דסוטה [ועי' בתוס' לקמן (י"ד. ד"ה והלבונה) ובזבחים (מ"ג.) מ"ש בזה]

שם ורבנן כי אמרינן אין מתיר מפגל את המתיר היכא דלא איקבעו בחד מנא. וקשה לי א"כ ב' בזיכי לבונה דלא איקבעו בחד מנא לא יפגלו זה את זה לרבנן ולעיל אמרי' וכן אמר ר"י בב' בזיכי לבונה. משמע דלרבנן מפגלין זה את זה. ונראה דכיון דמונחין ב' הבזיכין על השלחן חשיב השלחן לגבייהו כחד מנא שהרי סילוק בזיכין במקום קמיצה היא

שם אר"י ליקוט לבונה בזר פסולה כו'. צ"ע מהא דמשמע בכל הסוגיא לעיל בפ"ק (ז':) דסילוק בזיכין דלחם הפנים הוי במקום קמיצה וה"ה ליקוט לבונה מן המנחה דהוי ממש כמו סילוק בזיכין. ואפשר דהתם כיון דכבר קדשינהו בבזיכין ועומדין להקטרה הוי עבודה טפי מליקוט לבונה דצריך להניחו עוד בכלי שרת כדי להקטירן להכי הו"א דלא חשיב עבודה

שם א"ר מרי אף אנן נמי תנינא וכו'. ודחי לה בגמ' מ"מ י"ל דדינו דר' ינאי אמת וכן פסק באמת הרמב"ם (פי"א מפסוהמ"ק) דנטלן זר פסול. אבל תמוה כמ"ש המל"מ שם ג"כ דהא פסק הרמב"ם דהולכה שלא ברגל ל"ש הולכה. ובגמ' אמרינן דר' ינאי ס"ל דשמי' הולכה ואיך מזכי הרמב"ם שטרא לבי תרי. וצ"ל בדוחק דהולכה בעלמא דאפשר לבטלה דמה"ט ס"ל לר"ש אליבא דרבה ור"י בזבחים (י"ד.)] דהולכה לעולם כשרה בזר לכן עכ"פ שלא ברגל לאו שמי' הולכה אבל נטילת הלבונה דעבודה שא"א לבטלה היא אפי' שלא ברגל הוי הולכה, וכעין זה תירץ במל"מ ע"ש. ועדיין צ"ע מנ"ל להרמב"ם זה החילוק

דף יד ע"א בגמ' טעמא דאמר חצי חצי אבל כזית משתיהן מצטרף. קצת קשה דילמא כזית משתיהם פסול כי היכי דפוסל ר' יוסי גם חלה שני' רק פוטר מכרת אבל מיהו פסול. (וכן הקשה בצ"ק ותי' דחוק] ואולי מסתבר לגמ' דגבי פיגל א' מן החלות איכא למיגזר טפי מהכא דחישב על כזית משתיהן לא שייך כל כך גזירה כדאמרי' בעמוד ב' בגמ' ועדיין צ"ע בזה. וגם לישנא דמתני' אין בהם כרת, צ"ע כיון דאפי' פסול דאורייתא ליכא

שם בגמ' רבי אומר משום ר' יוסי פיגל בדבר הנעשה בחוץ וכו'. נראה דלאו היינו דר' שמעון בזבחים (מ"ג.) דס"ל דאין פיגול בחטאת פנימי כלל אבל ר' יוסי כרבנן ס"ל דיש פיגול בפנימיות אבל דוקא על עבודות חוץ שלו וכן משמע בגמ' דזבחים (מ"ד:) דאמר ריב"ל טעמא דר"י ע"ש משמע דאין זה כדרשא דר' שמעון. וכן הרמב"ם במשניות (פ"ד דזבחים) כתב דאין הלכה כר"ש. והך דר' יוסי פסקו בחיבורו (בה' פסוהמ"ק פי"ז) ומהתימא על התוס' זבחים (י"ד ד"ה מודה) שכתבו דר"י ס"ל כר"ש. ובאמת בלא"ה הקשו התוס' שפיר כדמקשי הכא ג"כ דכיון דבפנים ליכא פיגול א"כ למה אמר דכ"ג ביו"כ נאמן הלא הפיגול בחוץ ויכולין לשמוע הפיגול אבל מ"ש שם דס"ל כר"ש תמוה

שם להקטיר קומצה לאפגולי מאי וכו' קשה לי מאי קושיא היא דשפיר י"ל דקמיצה דמתיר את השירים שפיר נפגלו השירים אגב הקומץ אבל שיתפגל ירך של שמאל אטו ירך ימין לא וכדתנן נמי לקמן התודה מפגלת את הלחם משום דהלחם טפל להתודה דהוא מתיר דידי'. ומשמע ודאי דר' יוסי מודה בהכי ולא הקשו משם אדר' הונא א"כ ה"ה בקומץ. ואפשר דדוקא תודה שמקדש הלחם כדפירש"י שם אבל הכא דהמנחה כולה נתקדשה בכלי לא בטלי שירים להקומץ. ומ"מ תיובתא על ר"ה ליכא. וגם קושי' הגמ' מקודם בשירים של דם י"ל ג"כ כיון דדם מתיר הוא אע"ג דשירים לא מעכבי מ"מ שם דם מתיר היא ואיבטלו האברים לגבי הדם אבל לא אבר זה לאבר אחר. ואפשר כן היה דעת ר"ה רק הגמ' לא מיסתבר להו לחלק בהכי

ע"ב בגמ' בעי ר"י פיגל בלחמי תודה וכו'. פירש"י אליבא דר"י. ודוחק שיהי' האיבעיא שלא אליבא דהלכתא וכן הרמב"ם (פי"ז מה' פסוהמ"ק) העתיק האי דינא לדידן דפיגל באחד מן הסדרים שניהם מפוגלין הוסיף לומר דכן בלחמי תודה ומאפה תנור. משמע דרבותא היא וכ"כ שם הכ"מ דהיא בעיא דאפשיטא עיי"ש. משמע שהבין דהבעיא לחכמים, וי"ל דס"ל דהא דלחכמים פיגל ב' הסדרים משום דעשאום הכתוב גוף אחד דכ' תהיינה ולכן מיבעיא בלחמי תודה ומאפה תנור אי הוי נמי כגוף אחד: שם ואיכא דאמרי הנך דמרחקן וכ"ש הנך דמקרבן פי' דנקט שחיטה וזריקה לרבותא לפי"ז יש לעיין בשחיטה והולכה או קבלה וזריקה דמרחקין ואין תרווייהו מתירין אפשר דגם לאיכא דאמרי אין מצטרפין מדלא נקט טפי רבותא שחיטה