שפת אמת על קדשים עב

שם כגון שהפריש לה ב' קומצין פירש"י בלשון א' בכה"ג פסול הואיל וריבה יותר מדאי. לפי"ז נראה דלאו דוקא הפריש לה רק אפי' לבונה דחברתה אלא שיעור יתיר פוסל רק בריבוי כל כך ולא בפחות. ולפ"ז ל"ק קושי' התוס' ד"ה שהפריש רק קושי' התוס' קאי לפי' השני ברש"י דהפריש לה כשר כיון דהאי חזי והאי חזי ע"ז הקשו דהאיך יתקדשו ב' הקומצין. והנה הרמב"ם (פי"א מפסוה"מ) פי' ג"כ כפי' הראשון דרש"י. ותמהני עליו דא"כ למה תנן במתני' חיסר לבונתה ודייק בגמ' הא יתיר כשר. הלא ברישא נמי בריבוי שמנה מיירי בב' לוגין וכה"ג בלבונה נמי פסול א"כ לנקוט נמי ריבוי לבונתה. בשלמא רש"י לשיטתו אזיל דבריבוי שמן פסול אפי' פחות מב' לוגין אבל לפי' הרמב"ם צ"ע

ובהאי דינא דיתיר אינו פוסל רק בב' לוגין או ב' קומצין צ"ע אי זה השיעור רק במנחה דעשרון אבל בב' עשרונות אינו פוסל רק ריבוי ד' לוגין וד' קומצין או דנימא דכל דריבה לוג יותר על השיעור פוסל. ומלשון הרמב"ם נראה כמ"ש בראשונה דכל עשרון בעי ריבוי לוג ועיי"ש

ונלע"ד להוסיף ביאור לפי' הב' שברש"י דעיקר התירוץ דמתני' מיירי בהפריש לה זה התוס' ול"ד ב' קומצין רק דהא דילפינן דלבונה צריך להיות קומץ מהיקש דלבונה לקומץ המנחה היינו דלא יפחות מקומץ אבל רשאי להוסיף כמה שירצה וברייתא דיתור פסול היינו מחברתה או מחולין. ולפי"ז א"ש מה דאמרינן בהפריש ב' קומצין ונאבד אחד מהן אחר קמיצה דפסול משום דכבר הוקבעו הב' קומצין והוי כמנחה שחסרה אבל לטעם שפי' רש"י דהאי חזי והאי חזי אין מובן כלל דמ"מ כיון דכ"א חזי מה בכך שנאבד השאר. ונ"ל סייעתא לפי' הב' מהא דמקשה בגמ' בסמוך והא תו ל"ל. ולפי' הא' קשה טובא דרבותא גדולה קמ"ל בסילוק בזיכין כיון דשם מצוה לנוח על השלחן משבת לשבת סברא גדולה היא כיון דמונח בפסול כל השבוע אע"ג דאבד א' קודם סילוק בזיכין יהי' פסול אבל לפי' הב' א"ש דלפסול מטעם חסר לא שייך כל זמן שלא נקבע להקטיר ב' הבזיכין

שם ואבד א' מהם קודם קמיצה. לפי' ראשון דרש"י הפי' דמתכשר כשנאבד הקומץ שהי' יתיר. וקשה ע"ז הלשון נאבד דטפי הו"ל למימר דיש לו תקנה לכתחילה להסיר היתרת קודם קמיצה ויתכשר וזה כוונת מ"ש התוס' אמאי נקט אבד ולכן הסכימו התוס' לפי' הב' ברש"י דב' קומצין כשר ולכן נעשה כגוף המנחה ואם נחסר ממנו אחר הקמיצה נפסל אבל לשיטת הרמב"ם ופי' א' דרש"י אין דין זה מוכרח. וי"ל דאפי' ביתיר דכשר כגון פחות מב' קומצין לשיטתייהו מ"מ אין דין התוס' כעיקר המנחה ואפי' נחסר אחר הקמיצה כל התוספות לית לן בה כיון דנשאר עיקר שיעור המנחה כנ"ל

שם במשנה לאכול שירי' בחוץ או כזית משירי'. קשה רישא לאכול שירי' ל"ל. והי' אפשר לומר בכהן שקומצו מחזיק כל המנחה וכל השירים הם פחותים מכזית מהני המחשבה לאכול כל השירים אפי' הם פחותים מכזית. מיהו רחוק לחדש כן

שם להקטיר לבונתה למחר. כתב רש"י הא דלא תני כזית מלבונתה דס"ל דלבונה כשרה בקורט א'. ומשמע דעת רש"י דסגי בקורט א' אפי' אין בו כזית. ותמהני על זה דמ"מ למה יהי' פיגול כיון דאין הקטרה בפחות מכזית ואפי' נאמר דגזה"כ היא בלבונה דסגי בקורט א' פחות מכזית מ"מ בכלל האכל יאכל לא הוי כיון דאין אכילה פחות מכזית. ויותר הי' נראה לפע"ד דאפי' למ"ד דסגי בקורט א' מ"מ כזית צריך להיות מהאי כללא דאין הקטרה פחות מכזית. ואפשר יש קרטין גדולים שיש באחד מהם כזית ולכן לא נקט התנא כזית כיון דהקטרת לבונה פעמים היא רק כזית א"כ הוי בכלל להקטיר לבונתה אבל לומר דאפי' בפחות מכזית הוי פיגול תמוה בעינ'

בתוס' ד"ה כגון וכו' וי"ל שהקדיש ריש קומץ א' מתוך שני קומצין. לכאורה תמוה א"כ בנאבד א' מהם קודם קמיצה דכשר איך מקטיר השני הא בדאורייתא אין ברירה. כמ"ש בתוס' לקמן (ע"ח: פ'.) ע"ש] ואפשר דמקדש אותו קומץ שנשאר עכשיו פעם שנית. ולע"ד נראה בישוב קושי' התוס' דדוקא חלת תודה דאין קדושין בפ"ע רק עם התודה א"י להוסיף על ארבעים אבל שמן ולבונה דיכולין להתנדב ולהקטירם בפ"ע שפיר חל קדושה במוסיף אותם על המנחה

בד"ה כגון וכו' ועוד דקאמר וכו' אמאי נקט אבד. אין מובן כוונתם דלכאורה משמע דקשיא להו דכיון דקודם שנאבד מיפסל פשיטא דלא מתכשר ע"י אבידה שאחר הקמיצה, וזה יש לדחות דהו"א דנקבע רק בשעת הקטרת הקומץ וכל שנאבד קודם הקטרה מתכשר קמ"ל דקמיצה קבעה לה. ובמ"א כתבתי כוונתם דלשון אבד קשיא להו דהו"ל למימר נטל קומץ א' שהרי ע"י הנטילה מתכשר המנחה לא שייך לשון אבד. וזה ודאי קושיא היא רק לשון התוס' לא משמע הכי

דף יב ע"א בגמ' איבעיא להו מהו דתהני להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול ולאפקעינהו מידי מעילה. פירש"י דהס' הוא כיון דאסירי באכילה הוי כמחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול ע"ש. וקשה לי ע"ז טובא חדא דא"כ לפי הספק דהוי אינו ראוי לאכול לא נעשה פיגול כלל ומותר להקטיר הלבונה וגם א"צ להביא מנחה אחרת ובגמ' אמר הנ"מ רק למיקבע השירים בפיגול וגם לפירש"י האיבעיא היא רק אי חישב לאכול השירים למחר אבל אי חישב להקטיר הלבונה למחר נעשה גם השירים פיגול למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה ובגמ' סתמא אמר לאקבעינהו בפיגול. ותו מה מדמי הגמ' לדין זריקה מועלת ליוצא נהי דמועלת ליוצא מ"מ הכא הוי כמחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול. ולולי דברי רש"י הי' נראה דבזה לא איסתפק להו כלל דודאי הוי דבר שדרכו לאכול דדוקא מידי דאינו בר אכילה כלל כמו השייך לגבוה זה הוי אין דרכו לאכול אבל הכא דמצד פיסול נאסר שפיר לא נפק מכלל דבר שדרכו לאכול ומיירי נמי בפיגל בהקטרת קומץ להקטיר הלבונה למחר (ולפי"ז נוכל לומר נמי להיפוך דפשיטא להו בחישב לאכול השירים הוי בכלל אין דרכו לאכול רק מ"ש מקודם נראה יותר נכון לע"ד) רק עיקר הבעיא כיון דהשירים הם אסורים ואין הקטרה מתיר אותם לכן י"ל דלא חל עליהם שם פיגול דאין מחשבת הקטרה עושה בהם דבר כמו דאין הקטרה מתיר אותם ולכן אין איסור פיגול חל עליהם. וכן לענין לצאת מידי מעילה ונהי דהמנחה מפגלת ואסור להקטיר הלבונה וצריך להביא מנחה אחרת מ"מ על השירים לא חל איסור הפיגול וכן משמעות לשון הגמ'. וכן משמע לי מלשון הרמב"ם (פט"ז מה' פסוהמ"ק) ע"ש. ועיקר הפי' נראה כיון דהקטרה דלא מתיר באכילה לא מיקבע בפיגול כדאי' בזבחים (כ"ז.) ע"ש (דזריקה דלא שרי באכילה לא מייתי לידי פיגול והקטרת הקומץ במקום זריקה היא] מיבעי' לי' להגמ' הכא כיון דמצד הקטרה הותרו השירים רק מצד אחר אסור לאוכלן אבל שם מתיר שייך בהקטרה זו להוציאן מידי מעילה וממילא נקבעו בפיגול. ולפי"ז מיירי הגמ' אפי' אי פיגל בקמיצה להקטיר בחוץ מ"מ אי נחסרו השירים אחר הקמיצה והקטיר אח"כ אפשר דאין הקטרה זו קובע הפיגול כנ"ל פשוט. ושם בתוס' זבחים משמע ג"כ שהבינו כן בסוגיא דהכא ואע"ג דהתם בזבחים מיירי שהמחשבה הי' לפגל בזריקה זו דאינה מתרת והכא אם פיגל בקמיצה ואז הי' עומד להיות הקטרה המתרת מ"מ י"ל דמיבעי' לי' להגמ' דהקטרה זו שאינה מתרת אינה קובעת בפיגול כמ"ש. מיהו קשה לי על הרמב"ם שהביא בעי' זו בספק אי מהני להו הקטרה והוא פוסק דזריקה מהני ליוצא וגם פוסק דנפרס אחת מן החלות כולן פסולות עיי"ש (פי"ב מה' פסוהמ"ק) והכ"מ ביאר שם להדיא דהטעם דפוסק כרבא הכא דאע"ג דזריקה מועלת ליוצא נפרסה גרע א"כ גם בעי' דהכא איפשטא דלא מהני למיקבעינהו בפיגול ולאפוקי ממעילה כדמסיק הגמ' לקמן וצע"ג בזה: