שפת אמת על קדשים עא

כעת ראיתי בתו"כ (פ' מצורע פ"ג) דגם בשמן מצורע איכא מיעוט היא פרט לכשחסרה ע"ש. וא"כ מקשה הגמ' שפיר. ור"ל אפשר דלא ידע האי ברייתא אך מן המשנה עצמה ליכא תיובתא כנ"ל

שם בגמ' שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה רי"א מקטיר קומץ עליהם. כבר כתבתי לתמוה בזה דא"כ למה תנן בלוג שמן שחסר אחר יציקה לר"ע ואחר נתינה לר"ש דיקח לוג אחר בתחילה. הלא היציקה הוי כקמיצה. ואפשר לומר דאין ה"נ אי נתן שאר המתנות ולא לקח לוג אחר שפיר דמי. רק משום דמצותו הוא שיאכלו הכהנים הנשאר וכדי להתיר שירים יקח לוג אחר. ול"ד להקטרת הקומץ כיון דכשר להקטירו אין לבטל הקרבן ע"י התרת שירים. אבל נתינה דשמן לאו קרבן הוא ומוטב ליקח לוג אחר שיהי' מותר השירים דכן מצותו כנ"ל. וצ"ע לדינא בזה אי לא לקח לוג אחר אי נטהר המצורע בזה

בתוס' ד"ה ר"ל כו' הקשו דלפסול ביציאה. והי' אפשר לומר כיון דכלי שרת אין מקדשין רק בפנים א"כ הכא דנתן בחוץ לא נתקדש כלל. אך נראה דכוונת התוס' דכיון דבעי כלי היינו כלי שרת ע"כ הטעם דבעי קידוש כלי א"כ ע"כ נתקדש בפנים ואח"כ הוציאו. ולפי"ז צ"ל דמיירי שכבר נתן בפנים השמן ולבונה רק הבלילה עשו בחוץ. ובזה יתיישב מה שהקשו מקודם מהך דלא בלל כשר ונדחה מ"ש לעיל לתרץ קושיתם בזה. אך אפשר דס"ל יש קידוש במנחה בלי שמן וא"ש תי' הנ"ל. אבל הרמב"ם נראה דהבין דלא בעי כלי שרת כלל רק כלי מיהו בעי ולכן צריך נמי פנים לר"י ע"ש במעשה הקרבנות (פי"ג)

ומ"ש התוס' ויש עוד ראי' כו' יש להשיב ע"ז דמשום שתי הלחם ולחם הפנים דאית להו מתירין נקט לינה ולא יוצא (כמ"ש התוס' עצמם כן דמשו"ה לא תני בעופות וזבחים פסול יוצא משום שתה"ל ולחה"פ]

גם מ"ש התוס' בסוה"ד וא"ת כו' אפשר לומר דאחר הגשה נפסלין ביוצא

ע"ב בגמ' איתיבי' ר"י לר"ל כו'. קצת קשה הא לר"י נמי קשה דנפרס לחמה משמע אפי' כל הי"ב לחם נפרסו ומ"מ מקטיר הבזיכין א"כ ע"כ כר"א אתיא וצ"ע ג"כ לדינא בנפרס כל הלחם אי מקטירין הבזיכין. ואפשר לומר עוד דבלא"ה נמי קשה מנ"ל להש"ס לדמות נפרס לחסר נהי דצריך להיות שלם מ"מ בנפרס אחר סילוק מנ"ל למיפסל מתורת מנחה שחסרה. ע"כ י"ל דכוונת הגמ' דסתם נפרס א"א שלא יהי' נחסר מעט פירורין ובזה מיושב הכל וא"כ לדינא אפי' נפרסו כולן עכ"פ נשאר כזית ומקטיר הבזיכין וצ"ע בזה

בגמ' שמאלית אחרינא כתי'. בחי' רשב"א הנדפס מחדש כ' כאן דשמאלית מיותר כיון דנתינה בימין ממילא נדע דהשמן בשמאל דאי אפשר ליתן מתנות באותו כף שהשמן בתוכה ע"ש. ותמוה בעיני דהא איתא בתו"כ ובסוף מס' נגעים וברמב"ם (פ"ד מה' מחו"כ) דמצוה ליתן לכף של כהן אחר וא"כ כהן הנותן אינו הכהן שהשמן על כפו. ואולי הבין הרשב"א פי' המשנה והתו"כ דכהן הזורק הדם יתן השמן לכף כהן שני וכהן השני נותן מתן שמן. אבל לא משמע הכי. וצ"ע לדינא דלשון הפסוק משמן אשר על כפו משמע קצת הכי. אבל מלשון המשנה והרמב"ם לא נראה כן יע"ש (וכן מפורש בהרע"ב שם בנגעים, ומהא דכתי' אשר על כפו ילפינן דבדיעבד יצא כמ"ש בק"א שם בתו"כ. אך באבן עזרא כ' לפרש דהוא כף הכהן המטהר כו' והעד הפסוק הבא אחריו ע"ש. כוונתו כנ"ל מדכתי' א"ע כפו]

דף י ע"א בגמ' חד להכשיר צדדין פירש"י צדדין של בוהן. וקשה לי למה מצריך ריבוי דצדדין גבי שמן ולא גבי דם. ולולי פירש"י ז"ל הי' נלע"ד דבאמת כל מקום שצריך הזאה על אותו דבר אין נ"מ כלל בין למעלה או למטה וכמו בהזאת מי חטאת דכתי' והזה הטהור על הטמא ומ"מ בכל מקום שנגע בבשרו מהני וה"ה הכא על בוהן בכ"מ חשיב על בוהן. רק כוונת הגמ' גבי שמן דאם הי' בצדדין של מקום הדם ג"כ מהני דנקרא שפיר מקום דם האשם אבל צדי צדדין של הדם פסול כגון שנתן הדם למעלה והשמן למטה פסול אבל דם למעלה ושמן מן הצד או דם מן הצד ושמן למטה כשר כנ"ל. מיהו גם הרמב"ם (ריש פ"ה מה' מחו"כ) ס"ל כרש"י ודעתם רחבה מדעתי

ע"ב בגמ' לא נצרכה אלא לקומץ דמנחת חוטא כו'. קצת קשה כי היכי דדריש ר"ש מדכתיב כחטאת בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת א"כ מנחת חוטא דכ' בי' חטאת היא נילף נמי דבעי ימין. וצ"ל כחטאת הוי ילפותא טפי

בתוס' ד"ה קמץ ועלה בידו כו'. צ"ע דלכאורה נראה דבהנך דלא הוי קמיצה כלל לכו"ע יכול לחזור ולקמוץ דהא בקמץ בראשי אצבעותיו נראה דלאו שם קמיצה עלה כלל וה"ה בעלה בידו צרור כיון דתלה המשנה זה בזה וצ"ע לדינא

דף יא ע"א בגמ' כל הני ל"ל צריכא כו'. הקשה רש"י דליתני לבונה בלבד. ונראה דהו"א לבונה מגרע טפי כיון דכתיב בפי' בתורה והרים ממנו בקומצו וגו' ואת כל הלבונה א"כ הקומץ בפ"ע והלבונה בפ"ע

שם מאי איריא משום חסר ויתיר תיפוק לי' משום חציצה תיבת ויתיר אינו מובן כלל. והי' נראה לפרש דהא דתנן קמץ ועלה בידו צרור הפי' בין שהצרור תוך הקומץ בין שהוא חוץ מן הקומץ דאם הוא מן הקומץ הו"ל חסר ואם הוא לבד הקומץ הו"ל יתיר דמלא קומצו דוקא ולא שיהא עליו אפי' שום דבר אחר. ובזה הי' מיושב נמי קושי' רש"י דליתני לבונה לחוד דהו"א לבונה דשייך אל המנחה יש בו פסול יתיר אבל צרור לא להכי צריכי כולהו כנ"ל

מהא דמקשי' ותיפוק לי' משום חציצה. משמע דהא דד"ת רובו ומקפיד בעינן היא דוקא בטבילה אבל בכל החציצות אפי' משהו חשיב חציצה מדאורייתא דאל"ה לא מקשי כלום דלטעם חסר פסול מדאורייתא (וכ"מ בזבחים (י"ט) ועמ"ש שם]

שם הא כיצד חופה ג' אצבעותיו. תמוה טובא מנלן ג' אצבעות הלא מלא קומצו כתיב. ומצאתי בקרבן אהרן פ' ויקרא בשם הראב"ד שהקשה כן ורצה לומר דדרך קמיצה באנשים הי' כן ולבסוף מסיק דאפשר קבלה הי' בידם כן וע"ש שהאריך עוד בזה

שם כגון שהפריש לה ב' לוגין. פשט הגמ' הי' נראה דל"ד קאמר ב' לוגין רק דמיירי בשמן שהקדיש לה כדמסיק הגמ' דלשון שמנה משמע שהפריש לה וה"ה בפחות. ורש"י הבין דבס"ד דהגמ' דוקא ב' לוגין ולמסקנא אפי' פחות מב' לוגין פוסל והרמב"ם (פי"א מפסוה"מ) פוסק גם למסקנא כן דוקא ב' לוגין וא"י מנ"ל. והא דקאמר בגמ' דהאי חזי והאי חזי. פי' כל טפה וטפה חזי לה כנ"ל פשוט

שם אלא מעתה מנחת חוטא כו'. צ"ע הדמיון דהתם דצריכה להיות חריבה וכתיב לא ישים עלי' שמן פסול אבל הכא מנ"ל דפוסל

ע"ב בגמ' והתניא קומץ ולבונה שחסר כל שהוא פסול. קשה לי דיש לפרש לבונה דומיא דקומץ דהיינו אחר הליקוט די"ל כיון דכתיב הלבונה אשר על המנחה צריך להקטיר כל הלבונה שהי' על המנחה בשעת ליקוט רק קודם הליקוט סגי בנשאר קורט א' או ב' מריבוי דכל ואפשר הגמ' לא גרסי קומץ ולבונה רק קומץ לבונה משמע דצריך להיות קומץ דוקא. וכ"נ ממסקנת הגמ' דמיירי בהביא לבונה בפ"ע א"כ לא הוי דומיא דקומץ רק דגרסי קומץ לבונה כנ"ל

ג' מחלוקת בדבר ר"מ סובר קומץ בתחילה קומץ בסוף כו'. משמע דלכו"ע אם חסר מתחילתו כ"ש מקומץ פסול אבל הרמב"ם לא הביא מזה וסתם וכתב חיסר לבונה עד שני קרטין כשר וכ"כ הרע"ב. ונראה שהם מפרשים בתחילה פי' עיקר המצוה לכתחילה בקומץ אבל כשר אפי' בפחות: ם