שפת אמת על קדשים ע

ע"ב בגמ' ואם איתא לילף מדם. מכאן נראה פשוט דבדם צריך לקבל בכלי שיעור כל הזיות. אבל מלשון הרמב"ם (פ"ד ממעה"ק ה"ח) נראה דסגי בכדי הזאה אחת. והמל"מ שם האריך להביא ראיות להרמב"ם ותמהני ע"ז דא"כ איך נלמד מזה לפסול קומץ שהניחו בב' כלים הא הקטיר הקומץ פעמים כשר ולא דמי לדם דהזאה אחת א"א לחלק א"ו דגם בצריך הרבה הזאות צריך לקבל כדי כולן בכלי אחד. ואולי יש לחלק קצת כיון דלכתחילה מקטירין הקומץ בפעם אחת לא דמי להרבה הזאות דלכתחילה כל הזאה בפני עצמו נעשה. ועיקר נראה כשיטת רש"י ותוס'

שם בגמ' מקנח ידו בגופה של פרה. תוס' דחו פירש"י וכתבו משום דכתיב דמה ישרוף צריך לקנח בגופה של פרה. וקשה לשיטתם א"כ איך מסיק הגמ' דמקנח אצבעו בשפת מזרק הא נחסר זה הדם מן השריפה. וגם קשה א"כ למה הוצרך הגמ' ליישב גמר הזאה אחת מקנח אצבעו גמר כל הזאות מקנח ידו. בלא"ה א"ש גמר הזאה א' מקנח בשפת מזרק גמר כל הזאות מקנח בגופה של פרה. מיהו הרמב"ם פוסק דגם בין הזאות מקנח אצבעו בפרה. וקשה דהיא היפוך הסוגיא. והכ"מ (בפ"ג דפרה) מיישב קצת ע"ש. ויותר נראה דהי' להרמב"ם גירסא אחרת בגמ' (כן הביא השטמ"ק גירסא אחרת ע"ש]

דף ח בגמ' איתא לילוף מדם. לכאורה גם מכאן תימה על הרמב"ם שפוסק בדם דשל ב' הזאות יכולין לקבל בב' כלים א"כ קשה הא שאני חביתין מתוך שקריבין לחצאין וכמ"ש התוס'. מיהו באמת גם לשיטת רש"י ותוס' אינו דומה לדם דנהי דיש כמה הזאות מ"מ קרבן א' הוי משא"כ בחביתין דזה שחרית וזה בין הערבים. לכן צ"ל כתירוץ בתרא שבתוס'

שם בגמ' מנחה שקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסילוק ] בזיכין. הקשו בתוס' בלא"ה י"ל דלא יהא טפל חמור מן העיקר. וי"ל משום דילפינן לקמן וקמץ משם ממקום שהזר עומד הו"א דוקא בעזרה רק משום דמצינו סילוק בזיכין אמרינן דקרא רק להכשיר כל העזרה אתי ולא למיפסל היכל וכזה תי' התוס' בזבחים (ס"ג.) קושיא אחרינא ע"ש]

שם בגמ' והא חוקה כתי' בה. וקשה דנהי דמעכב ג"כ דצריך להוסיף עד עשרון ולחצותו. מ"מ שפיר י"ל דקדיש ואינו יוצא לחולין דהא לקמן אמרינן דרב לא מצי סבר כר"א דחביתין קדוש לחצאין דא"כ לילף שאר מנחות מחביתין ובשאר מנחות ודאי אין מנחה פחות מעשרון אפי' דיעבד כדלקמן (כ"ז.) במשנה] ומ"מ קדושה לחצאין. וצ"ל דסברת הגמ' היא דלא שייך לומר הואיל וקרבה לחצאין מתקדשת לחצאין אי יהי' פסול במקריב לחצאין כל שלא הי' מקודם שלימה ולכן מדאר"א דקדושה לחצאין הואיל וקריבה ע"כ ס"ל דלחצאין כשר בדיעבד. ומיהו לבתר דמצינו בחביתין דקדיש לחצאין תו איכא למגמר מילתא ממילתא דגם בכל מנחות קדוש לחצאין. ולא קשה דהאיך נילף מנחה מחביתין דשאני חביתין דקריבה לחצאין. דהא כמו כן ס"ל לרב דקדוש בלא שמן ולבונה הואיל וגבי חוטא מתקבל. ה"ה בחצי עשרון כיון דלגבי חביתין מתקבל כנ"ל

שם ור"ח אמר לא זו קדושה בל"ז. צ"ע אי דעתו להוסיף עלי' לבונה דכה"ג בחצי עשרון קדוש א"כ ה"ה הכא י"ל דמודה ר"ח בהא. אך במודד סולת דאין עתיד כלל ליתן שמן בכלי זו דאינו מחזיק רק מדת הסולת בכה"ג פליג ר"ח. אבל בנתן סולת ושמן ודעתו להוסיף לבונה י"ל דלכו"ע קדוש. ובהכי מיושב מ"ש התוס' לקמן (ט.) ד"ה ר"ל דהקשו שם דליפסל ע"י יציאת חוץ. והקשה בס' טה"ק דילמא ס"ל לר"ל כר"ח וכיון דלא נתן עדיין לבונה לא קדיש. ולמ"ש מיושב כיון דעתיד ליתן עלי' לבונה. והרמב"ם לא הביא מזה הדין כלום אי קדושה זו בלא זו. ולכאורה כיון דמסקי' בגמ' דשמואל ס"ל כרב והרמב"ם הביא הך דשמואל ממילא ס"ל כרב וצ"ע לדינא

שם שמן שכן מצינו שמן של מצורע. לבונה שכן מצינו בלחם הפנים. תמהני למה לא אמרו בפשיטות שכן מתנדבין שמן ולבונה בפ"ע כדילפינן בזבחים (צ"א:) קרבן שמתנדבין שמן וכן לבונה (בתו"כ פ' ויקרא פ"ח]

ע"ב בגמ' ואף שמואל סבר וכו'. ותמוה דאע"ג דמשמע להגמ' מלישנא דשמואל דגם יבש ממש מתקדש בכלי לח מ"מ הא יש לפרש במנחת חוטא ולעולם מודה שמואל דאין מנחה קדושה בלא שמן וצ"ע. גם פי' התוס' בזה תמוה

שם ואיבעית אימא מנחה לגבי דם כיבש דמיא. נ"מ לדינא דלתירוץ זה מדת הלח אינו מקדש אפי' מנחה בלולה בשמן

שם מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות. וקשה מ"מ צריך קרא למנחת חוטא דמכפר ג"כ על ח"כ [וא"צ צפון כמ"ש רש"י ותוס' בזבחים (ס"ג:) ע"ש]. מיהו בזה י"ל דמ"מ חטאת חמירא דכל חטאת מכפר אבל שם מנחה אינו מכפר עכ"פ ברוב מנחות. מיהו בלא"ה תקשי דהו"א דמנחת חוטא בעי צפון דחטאת קריא רחמנא. לכן נראה כיון דהך וקמץ משם נאמר במנחת נדבה לא בעי הגמ' לתרוצי הכי דקאי אמנחת חוטא

שם שלמים ששחטן בהיכל כשרים. יש לעיין בהא דקיימ"ל שלמים ששחטן קודם פתיחות דלתות ההיכל פסולים בנשחטו בהיכל קודם פתיחות הדלתות] אי כשרים כיון דבפנים היא או נימא דמ"מ גזירת הכתוב הוא דצריך להיות פתוחין אע"ג דנשחטו בפנים וצ"ע

דף ט ע"א בגמ' בללה חוץ לחומת העזרה ר"י אמר פסולה. הקשו בתוס' דאפי' לא בלל כשרה. ותירוצם דחוק. והי' נראה לפרש דלשון בללה לאו דוקא. והפי' שנתינת השמן כדי לבלול הי' בחוץ ולעולם אי נתן השמן בפנים אפי' בללן בחוץ כשר [וכן י"ל לשון הגמ' פסחים (ל"ו.) כיון דנתינת השמן בפנים גם הלישה נעשה בפנים דמכוער הוא להוציא]. ונ"מ אי לא נתן עדיין לבונה דלא נתקדשה עדיין ולא מיפסלי ביציאה לחוץ למ"ד לא זו קדושה בלא זו או כמ"ש התוס' לקמן דכלי לא מקדשה לענין יציאה וצ"ע לדינא בזה

שם איתיבי' ר"י לר"ל חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו תיובתא דר"ל תיובתא ותמהו בתוס' כיון דמשנה היא בנגעים מה הוי ס"ד דר"ל. ונראה דר"ל ס"ל דלא דמי לוג שמן דמצורע למנחה דבמנחה כתיב מן המנחה פרט לשחסרה קמ"ל קרא דנפסלת גם השאר ע"י חסרון אבל בלוג מנלן לפסול בחסר ונהי דצריך לוג מ"מ ימלאנו ולא מצינו בו פסול בחסר. והגמ' לא מסתבר להו לחלק בהכי ומסיק בתיובתא אבל ר"ל שפיר מחלק הכי. ואדרבא יש לתמוה מנ"ל להגמ' דפסול חסרון בלוג. והתוי"ט שם בנגעים הוסיף לומר דפסול משום דכ' מן המנחה פרט לכשחסרה. וא"י למה נקרא לוג שמן של מצורע מנחה. והא דאחר יציקה יביא לוג אחר זה הוי מסברא דודאי יציקתו מן הכלי לכף קובע ומיפסל השאר בחסרון אבל נתינה בכלי מסברא אינו קובע רק משום דכתיב מן המנחה הכתוב עשאו אחת כנ"ל אליבא דר"ל. ותמהני תו בסוגיא זו לר"י דס"ל בסמוך דמנחה שחסרה בין קמיצה להקטרה מקטיר עלי' הקומץ א"כ התם נמי למה משיצק נחסר מביא לוג אחר הא יציקה הוי כמו קמיצה בפרט לר"ש שם דאמר גם אחר מתן שבע כשנחסר יביא לוג אחר וצע"ג בזה. עוד י"ל קושי' התוס' דלכאורה תמוה למה קאמר הגמ' תיובתא הלא י"ל דבלוג שמן ליכא שום קרא למיפסל חסר והא דאחר יציקה צריך להביא לוג אחר משום דאם יוסיף ע"ז לא יהי' מתיר השירים שזה הניתוסף לא ניתן ממנו על הכף להזאות ואע"ג דלשון המשנה יביא אחר בתחילה מוכח דאפי' ירצה להוסיף ולחזור להציק ממנו על הכף ג"כ פסול מ"מ י"ל דיציקה ודאי קבעה אבל במנחה דאיכא קרא למעט מנחה שחסרה לכן לעולם מיפסל כדהוי ס"ד דגמ' לקמן דהך פרט לכשחסרה קאי על זה דמקשה על ר"י בתרתי ע"ש. וכבר הנחתי זה בצ"ע אכן