שפת אמת על קדשים סט

עומר אחר אבל עכ"פ קרבן הוי ולכן למ"ד האיר המזרח מתיר מותר הכא לגמרי. ולפי"ז נראה לומר דלמסקנא דר"ל מכללא אתמר פי' האי מימרא דנאמר לעיל בשם ר"ל דעומר שקמצה שלא לשמה כשרה ולא סיים ר"ל כלל ושירי' אינם נאכלים רק בגמ' הוסיפו כך לפי הס"ד אבל למסקנא אה"נ דמותר לאכול מיד השירים כיון דהאיר המזרח מתיר ומצוה ליכא כמ"ש. ומיושב בזה מה דהקשתי כבר דבכ"מ דנאמר בגמ' דמכללא אתמר צריך להיות איזה נ"מ כדמקשינן בעלמא ואי מכללא מאי. ולפמ"ש א"ש דנ"מ דרשאין לאכול השירים מיד כמ"ש. הגם שכתבתי במקום אחר דהאי דר"ל מכללא אתמר לא קאי אדר"ל לעיל מ"מ מ"ש כאן נראה יותר נכון

שם ורבא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כו'. בדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחידוש היא כו'. פירש"י כיון דאין מנחה באה משעורים לא משום קרבן אתיא אלא להתיר בעלמא. וצ"ע דהא מפורש בקרא עד הביאכם את קרבן אלקיכם ולולי פירש"י נלע"ד לפרש דהאי כללא דמי שראוי לעבודה ובדבר הראוי ומקום הראוי הכל קאי על המחשבה דאפי' קרב כהן כשר וחשב בשחיטה ע"מ שיזרוק כהן בעל מום הדם למחר כיון דכה"ג לאו עבודה היא אינו מפגל בכך וה"ה בעומר כיון דחשיב שיהי' מנחה אחרת ומנחה אחרת משעורין ליכא לכן לא מיפסל במחשבה זו וה"ה בחישב לזרוק כשיהי' נפגם המזבח אע"ג דאכתי לא נפגם. ומיושב בזה מה דקשה הא בלא"ה נפסל כשנפגם המזבח אחר השחיטה. מיהו רש"י מיישב זה בקמיצה. ועי' בזה בחי' הרשב"א שנדפס מחדש. אבל לפמ"ש מיושב בפשיטות ונ"מ טובא דלפי' רש"י במנחת העומר אין שום מחשבה פוסלת דלאו קרבן היא. וכ"כ רש"י בפי' בזבחים (כ"ו:) דליכא פיגול במנחת העומר מהאי טעמא. [וכ"כ התוס' לקמן (נ"ט.) ע"ש] אבל לפמ"ש דוקא מחשבה דשלא לשמה אינו פוסל כיון דחשיב על דבר שאינו עבודה אבל מחשבת פיגול להקטירה למחר שפיר מפגל. וכן משמע לי מלשון הרמב"ם (פי"ד מה' פסוהמ"ק) שכתב בהאי כללא מי שראוי לעבודה לאפוקי כהן בעל מום שחשב מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו כו' ובדבר הראוי לעבודה דייק מנחת העומר שקימצה שלא לשמה הואיל ושעורים פסול לכל מנחה חוץ מן העומר ע"ש. משמע דפסול חוץ לזמנו וחוץ למקומו שפיר פוסל בה וצ"ע

שם שכן מתרת חדש. פירש"י דמרובה מצותה. וקשה טובא חדא אדרבא כיון דחמיר דמרובה מצותה טפי אית למיפסל בי' מה שנאסר להדיוט. ותו מה דדחי בשביעית נהי דבשביעית אינו מתיר כיון דבכל השנים מתיר שפיר חשיב מרובה מצותה. ויותר הי' נראה לפרש כדפירש"י מקודם כדרבא דאין עומר חשיב קרבן רק בא להתיר ולכך לא חמיר כשאר קרבן. וע"ז מקשה בשביעית דליכא היתר ומ"מ מייתי עומר א"כ קרבן היא לבד ההיתר. וא"ש נמי דמייתי כל הסוגיא הכא דקאי לשיטת רבא לעיל

דף ו ע"א בגמ' יוצא דופן יוכיח. קצת קשה למאי דמסיק הגמ' לקמן דכל מה דבעי מן הבקר להוציא את הטריפה היא כשנטרפה אחר הקדשה דבנטרפה מקודם ידעינן מקרא דכל א"י תחת השבט א"כ מה יוצא דופן יוכיח הא פסול דיוצא דופן היא קודם הקדישה וצ"ע

שם אלא מליקה דחטאת העוף לכהנים. אין מובן לי מה פירכא היא זו דמ"מ שפיר הוי ק"ו מבעל מום דכשר להדיוט לעולם וטריפה אסור לעולם חוץ לגבי מליקה. ואטו משום דהותר מכללו לא חשיב כל האיסור חומר לגבי בעל מום דכשר לעולם להדיוט. גם לשון מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן והתם להדיוט לגמרי מותרין. וצ"ל הפי' דמ"מ כיון דבא ללמוד מדחזינן דהקפידה שהקפידה תורה לבע"מ לגבוה אע"ג דלא הקפידה להדיוט מכ"ש טריפה דהקפידה להדיוט ודאי הקפידה לגבוה ע"ז משיב דהקפידה דלהדיוט הותר מכללו והקפידה דבע"מ לא הותר מכללו: שם מהתם נפקא ממשקה ישראל. לכאורה י"ל דמהך קרא ממשקה ישראל אסור רק בקרבן ישראל אבל מעכו"ם מקבלין אפ' האסור לישראל אבל מקרא דמן הבקר הי' נראה דגם מעכו"ם אין מקבלין כיון דדרשינן מכם בכם חלקתי ולא באומות א"כ מיירי פרשה זו גם בקרבן עכו"ם ואימעט ג"כ בדידהו טרפה. וכן משמע לכאורה דהא בס"ד דבעי למילף ק"ו מבע"מ ודאי גם באומות הי' פסול כמו בע"מ דפסול בהו מקרא דמיד בן נכר לא תקריבו א"כ ה"ה למסקנא דיליף מקרא דמן הבקר וצ"ע לדינא בכל הני פסולין יוצא דופן וטריפה אי מקבלין מעכו"ם. ואפשר דאפי' מה דאימעוט ממשקה ישראל ג"כ אין מקבלין מעכו"ם וצ"ע

שם במשנה טמא. תמוה דכבר תני טבול יום ומחוסר כיפורים כמו שתמהו בתוס' זבחים (ט"ו:) ואפשר לומר קצת דפי' טמא אפי' איטמא בפנים בשעת עבודה דהא טבו"י ומחוסר כפורים בודאי הי' בחוץ דהטבילה היא בחוץ קמ"ל דאפי' נטמא בפנים

שם או גרגיר מלח. בתויו"ט הביא הגמ' דאי לא תני מלח הו"א מלח דבת הקרבה ליתכשר. ונ"ל מכאן סייעתא לשיטת הר"ב לקמן (פ"ג מ"ב) דכל המנחה הי' מולחין מקודם. ומ"ש בברייתא אין כל המנחה טעונה מלח היינו לעיכובא. ולהכי א"ש הכא דהו"א כיון דהמלח בתוך המנחה שפיר דמי לקמוץ גם מן המלח אבל אי אין מולחין המנחה מה בכך דמלח בת הקרבה מ"מ אדרבה הקומץ צריך להיות שלם ואח"כ למלוח אותו ואכתי חסר הקומץ. וגם א"ש קושי' רש"י לקמן (י"א.) דליתני לבונה וכ"ש מלח. ולפמ"ש מיושב דהו"א לבונה דמיקטר בפ"ע ואינו מעורב במנחה הוי קומץ חסר במקום הקורט לבונה אבל מלח שבתוך המנחה ליתכשר לקמוץ גם מן המלח כנ"ל. ומ"ש בגמ' דמלח לא איקבע בהדי מנחה היינו לעיכובא וגם דלא נכתב בתורה בסדר המנחה כמו לבונה וכו' ועי' מ"ש לקמן

ע"ב בגמ' לא יביא מתוך ביתו וימלאנו. לפירש"י דס"ל לרבנן מנחה שחסרה קודם קמיצה פסולה קשה לפלוגי במנחה בעלמא ומאי שייטא הכא בקמץ בשמאל. לכן משמע כפי' התוס'

שם אלא הא קמ"ל רב קמץ ואפי' קידש. לכאורה כיון דעכ"פ רב פסק כבן בתירא אפשר דהלכה כבן בתירא דגם כמה תנאי פליגי בשיטת בן בתירא. מ"מ נראה דהלכה כחכמים ולשון הגמ' רב אליבא דבן בתירא קאי משמע דלא ס"ל כוותי' רק בשיטת בן בתירא הוסיף לומר אפי' קידש או דוקא קמץ לאיכא דאמרי

שם לעולם עבודה היא ולא גמר עבודתה עד דעביד מתן כלי. לכאורה לפי"ז לכל מילי לא גמר עבודת הקמיצה עד דעביד מתן כלי וא"כ בהא דתנן לקמן (כ"ג.) נתערב הקומץ במנחה לא יקטיר לפלוג נמי בן בתירא דקודם שנתן לכלי יחזור ויקמוץ. ואפשר דדוקא להאי דינא דקמץ בפסול אתי קרא דוקמץ משם דיחזור ויקמוץ

בתוס' ד"ה שהרי יוצא כו' וי"ל דאיברים ודאי ירדו כו'. בבה"ז מגי' ופירושו ג"כ תמוה. ולגי' שלפנינו נראה כוונתם שהדם עצמו כיון דכשר בבמה לכן אם זרקו לא ירד ואין מקנחין אותו אבל האברים שעלו ירדו. אך אכתי לא מתיישבת קושיתם דכיון דיצא הדם כשר בבמה להקטיר גם האיברים א"כ אף האברים] לא ירדו. ובאמת בזבחים (פ"ד:) תירצו דדם שהוא עיקר הקרבן פסול טפי אפי' מצינו בו הכשר בבמה ירדו ע"ש

דף ז ע"א בגמ' ש"מ קומצין מכלי שע"ג קרקע. יש לתמוה כיון דרבא מסיק לקמן דנהי דקומצין מכלי שע"ג קרקע מ"מ אין מניחין הקומץ בכלי שע"ג קרקע וא"כ טפי הו"ל למימר ש"מ דמניחין הקומץ כו'. וגם לרבא תקשי באמת למה לא מוקי הכי שהניחו בכלי שע"ג קרקע. וצ"ל דהמ"ל ג"כ בכה"ג ועדיפא מינה קאמר שהחזירו ע"ג ביסא: