שפת אמת על קדשים ז

דף ו ע''א בגמ' וסמך ונרצה כו'. וקשה לי דאדרבה מדכ' כן בסמיכה משמע דכל עשה מכפר אפי' דלאחר הפרשה רק בסמיכה דעבר אעשה בגוף הקרבן איכא סברא טפי שלא יתכפר כעין דאמרי' שבועות י"ג] אפי' לרבי דיוהכ"פ מכפר בלא תשובה כרת דיומי' לא מכפר ע"ש

שם בגמ' אמר רבא כו' לאחר שחיטה לא מיבעיא לן. אין נראה לפרש דמכח סברא פשיטא לרבא דעשה אשם שחיטה אינו מכפר דמאי פשיטות הוא הלא עיקר הכפרה בזריקה ותו דא"כ למה לי קרא דונרצה לומר דלא מכפר אעשה דסמיכה פשיטא. ותו דר' ירמי' ור"ז לקמן לא ס"ל הכי. ע"כ נראה דכונת רבא דבאמת מהך דרשא דוסוך ונרצה מוכח כן כדפשיט המקשן. ורבא השיב לו דודאי עשה דאחר שחיטה שפיר נפשוט מהכא ולא מיבעיא לן רק אעשה דאחר הפרשה קודם שחיטה. מיהו קשה לי דא"כ ממילא יש להוכיח דעשה דאחר הפרשה מכפר דאל"כ אדאשמעינן קרא בסמיכה הו"ל להשמיענו רבותא טפי בעשה דאחר הפרשה וקודם שחיטה דלא מכפר וצ"ע

שם בתוס' ד"ה מקופיא מכפרא. תימה דבפ"ק דתמורה ילפי' מנזיר כו' ומקשים על התוס' דשם במסקנא דגמ' לא ילפי' מנזיר ע"ש. וי"ל דס"ל לתוס' דנהי, דהגמ' דחה דיש לפרש הדרש דתורת נזרו לענין אחר. מ"מ בתר דפשיט מר' יוחנן דמתכפר עושה תמורה. מסתמא פי' ר"י הברייתא לענין תמורה. דאל"ה מנ"ל באמת לר' יוחנן דמתכפר עושה תמורה. מיהו אפשר לומר דר' יוחנן יליף מדיורש ממיר אע"ג דלא קני ע"כ משום דמתכפר עושה תמורה. וכיון דיורש מתכפר מקופיא לכן עושה תמורה. והא דמקשה הגמ' כאן דאי לא קניא איך עושה תמורה והאר"י מתכפר עושה תמורה אין הכונה דאי הוי מקדיש עושה תמורה הי' מיושב ביורש. דז"א דלא הוי מקדיש כיון דלא קניא. רק הגמ' מביא דר"י דלא תימא דאפי' אינש דעלמא עושה תמורה דהא אר"י רק מתכפר עושה תמורה

בא"ד וא"ת כו'. לכאורה יש להשיב על דבריהם דהכא נמי אמרינן דשותפין לא חשיבי דלהכי מנחה כשירה דלא קני ולא מקרי שותפין. רק דלענין תמורה כיון דמתכפרין מקופיא הם בכלל מתכפרים וכ"כ בפנים מאירות. מיהו באמת נראים דברי התוס' יותר דכיון דתמורה תליא במתכפרין ממילא כיון דכולהו מתכפרין חשיבי שותפין לענין תמורה ושותפין אין ממירין. ולכן הוכרחו תוס' לתרץ דכפרת קופיא בטלה לכפרת כהן גדול דהוי מקיבעא. ואינם שותפים אפי' לענין הכפרה. ונ"מ בזה לענין פר כ"ג דלשי' התוס' אפי' אי מקופיא מתכפרין וכ"ג מצי ממיר מ"מ כהנים אחרים אינם יכולין להמיר. אבל לשיטה הנ"ל של הפ"מ י"ל דגם הם ממירין דמתכפרין יכולים להמיר ומ"מ דין שותפין ליכא כיון דבגוף הפר אין להם קנין

שם בגמ' והלא אין כפרה אלא בדם דכ' הדם בנפש יכפר ק"ק מ"מ י"ל דצריך להיות זריקת הדם אחר שסמך מקודם כמו עבודות דשחיטה וקבלה שקודם הזריקה. ועי' בתו"כ פ' ויקרא בלשון אחר לכפר במכפר הכתוב מדבר כו' בנפש יכפר. ור"ש דריש מדכתיב ונרצה לו לו ולזבחו אע"פ שלא סמך ע"ש]

שם בגמ' לא כיפר אעשה דסמיכה. לכאורה קשה דלמא מיירי קרא בלא עשה תשובה אעשה דסמיכה דרבא גופי' אמר לקמן (דף ז' ע"ב) דבעי נמי תשובה. וי"ל דא"כ מאי קמ"ל קרא דונרצה לו לכפר דפשיטא דבלי תשובה לא מיכפר לי' אלא ודאי דקמ"ל קרא דאפי' בתשובה אינו מכפר

ע"ב בגמ' כיפר מתן הראש פירש"י ולר"ע צריך להתחיל בבהונות. וקשה דלכאורה נראה דטעמי' דר"ע כיון דכתיב והנותר היינו שנותר מהזאות ונתינת בהונות. לכן א"י ליקח שמן מחדש על הראש. וא"כ לה"ט צריך נמי הזאות חדש דעיקר הכפרה מסתמא ע"י הזאות שלפני ה' ולמה כ' ש"י שמתחיל בבהונות. ובגמ' דנקנט לריב"נ כפר בבהונות לרבותא הוא דאפי' בהונות א"צ לחזור אבל לר"ע גם הוא צריך מחדש. ואפשר לומר דבאמת הזאות גם לריב"נ מחוי לחזור כיון דכ' והנותר כו'. רק מתן בהונות א"צ לחזור דכבר ניתנו כדין. ולר"ע גם מתן בהונות צריך מחדש. לכן כ' רש''י מתחיל בבהונות. פי' אחר הזאות דהזאות לכו"ע צריכין כנ''ל והנה התוס' תמהו על רש"י דביומא אמרי' דלכו"ע מתן הראש אינה מעכבת. ולכן פירשו דלריב"נ גם מתן הראש א"צ לחזור וליתן ולא כיפר מהמובחר ולפ"ז צ"ל דהגם דחה דלשון כיפר ולא כיפר ע"ד אחד לא מתיישב לומר דכיפר גברא ולא כיפר כלפי שמייא אבל הכא כיפר קאי אמתן בהונות פי' אפי' כלפי שמייא ולא כיפר כלפי שמייא המתן ראש. ולכן תמהני למה חלקו תוס' על רש"י וגם נדחקו דלכ"ב דאמרי' ביומא לא קאי על ר"ע והלא א"ש גם לפירש"י דלא כיפר מתן ראש לענין לכתחלה ומשו"ה צריך ליקח שמן מחדש דכיון דיכול עוד ליתן למה יבטל המצוה מן המובחר ור"ע ס''ל דגם מתן בהונות לא כיפר מן המובחר ולכן צריך לחזור על בהונות מן המובחר ולעולם אינו מעכב. ופי' לר"ע לא כיפר כלל כלפי שמייא ולריב"נ כיפר בהונות כלפי שמיא ולא הראש:

והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' מחו"כ) סתם כר"ע דלא נתן מתן ראש לא כיפר והביא נמי הך דיומא דנשפך הלוג אחר מתן בהונות א"צ להביא לוג אחר שמתנת הראש אין מעכבת והוא פלא. וראיתי בכ"מ (פ"ה ממחו"כ) שמביא קו' זו בשם הר"י קורקיס. ותי' דכשנשפך כיפר. אבל כשיש שמן ואינו נותן מעכב. וזה תמוה. דא"כ יהא חילוק בין נשפך מעצמו או שופך בכוונה. דודאי אם אינו נותן על הראש שופך אח"כ השמן. (ודוחק לפרש דלא כיפר קודם שנתן ואסור עדיין באכילת קדשים. כיון דבנשפך אינו מעכב] ולפענ"ד לולי דברי התוס' הי' נראה פשוט. דב' ענינים הם. הסוגיא דיומא בשנשפך הלוג מיירי אפי' עדיין השמן בכף הכהן דמ"מ צריך להיות שמן שבלוג קיים ואפי' נחסר ממנו פוסל כמבואר שם במשנה דנגעים (פי"ד) וברמב"ם ז"ל. לכן יביא לוג אחר. אבל כשנשפך הלוג אחר מתן בהונות א"צ להביא לוג אחר דתו אין פוסל חסר השמן שבלוג או נשפך כולו ונותן על הראש משמן שבכפו אפי' שנשפך הלוג. אבל בנשפך גם השמן שבכפו לא מיירי כלל. דבזה פליגי הכא ר"ע וריב"נ דלר''ע לא כיפר וסתם הרמב"ם ז"ל כר"ע. אבל שפיכת הלוג לא מעכב. ואע"ש דהרמב"ם ז"ל מסיים דמתנות הראש אין מעכבין. היינו להיות עיקר שיצטרך להיות שמן שבלוג קיים לענין זה לא מעכב וכן צריכין לפרש דלשון הגמ' [ביומא] לכ"ע לא מעכבת לענין זה. אבל גוף מתן הראש מעכב לר"ע. ואע"פ שזה דוחה קצת מ"מ נ"ל מוכרח כן ודו"ק שם בגמ' והא הכא דעשה דאחר הפרשה הוא כו' דעשה נמי איכא וישלחו מן המחנה דעשה דנקט הגמ' לאו דוקא רק דמדמי הך כפרה דעשה לרבא דעיקר הטעם דרבא דחטאת שאני מתן חטא בעי חטאת בפ"ע. אבל עולה דמכפר על כמה עשה אחר הפרשה וא"כ ה"נ נתנה תורה כפרה בשעירי רגל כל טומאות שהי' בינתיים מהני חטאת של הרגל לכפר טומאת מקדש אע"ג דאית בי' כרת ולהכי אפי' מש"ל דכל חטא אחר הפרשה נמי מכפר ועשה לאו דוקא דף ז ע"א בגמ' תודה ששחטה לשם תודת חבירו שלא ע"מ להתכפר בה חבירו דהוי בעלים רק שהשחיטה יהי' לשם חבירו ומ"מ חשיב לר''ח קודש משום דגם חבירו יש לו תודה ושחט זו לשם הטעם מובן. ותוס' בהג"ה כתבו משום דכ' תודת ולפ"ז הי' נראה דאפי' חבירו אין לו שום תודה ותודה לאו דוקא. רק ששחט לשם אחר ואע"ג דבכ"מ שייך רק בזריקה מ''מ בתודה דכ' שלמיו קפיד גרידא. מיהו התוס' עצמם כתבו כשיעור