שפת אמת על קדשים ו

פר שנשחט בכונה כשירה שוב אין מחשבה פוסלת בו. והרי פגול נמי הכי הוא דבחושב להקטיר לאחר זמנו פיגול הוא ע''ג דגוף הקטרה לא מעכבת ) א) כעין זה תי' הפמ"א ס' פ"מ וצ"ק כונו לד"א לתרץ ועי' בחק נתן דחה דבריו לאו הך דונרצה לו לכפר עליו ועי' לאו הך דוצריה לו לכפר עליו אבל כמ"ש כאן לדמות לא דש"ב פוסל בשחיטה עצמה. לפיגול א"ש וכן תי' דבריהם מובנים דהרי הגמ' בשטמ"ק קשה לעיל מה לשינוי קודש דישנו עבודות משא"כ בש"ב. הרי אפי' לס"ד ידעו דש"ב ליתא ע''ד לזרוק. ופלא על הפ"מ שהוא עצמו כ' מקודם הכי לי' להגמ' איזה פסוק דש"ב ליתא רק ע"ד לזרוק והוא מוכרח

ד"ה ואימא כו' וקשה דמאי משני מוצא שפתיך דילמא אתי לש"ב כו' ולק"מ דמוצא שפתיך לא משמע ש"ב ויש לתמוה הרבה בדבריהם חדא מה שהקשו דאתי לש"ב הא לס"ד ב לא ידעינן כלל ואי מקרא דונרצה לו אכתי קשה ל"ל א שפתיך הא ליכא קרא לעכב. וגם מה שתירצו דלא משמע

ש"ב מ"ט לא משמע לי' ש"ב כמו שינוי קודש. ותו דא"כ את למסקנא מנ"ל דש"ב דאינו מרצה. וכבר עמדו בזה ס' פ"מ וטה"ק. ולע"ד נראה כפשטא דזה עצמו כונת התוס' יושיתם דלמא מוצא שפתיך מיירי בש"ב ואתי קרא להשמיענו כתחלה אסור לשנות בשינוי בעלים. ולא עלו לשם חובה ונרצה לו לא ידעינן רק זריקה. וע"ז כתבו דלק"מ דכל לא ידעינן ממקום אחר דצריך לשם בעלים אין ללמוד ממוצא לתוך דהיכן נזכר כאן פסול ש"ב כעין לשון הגמ' בסמוך דאי מוצא שפתיך לא ידעינן במאי. אבל מודים התוס' למסקנא בעינן דבעי לשם בעלים שפיר מוצא שפתיך קאי גם על ב ש"ב משינוי קודש כל שלא עשה כדין לא מקרי אשר נדרת. וזה ברור אצלי. דלהבנת המפרשים דיש לתוס' וזה טעם דש"ב לא נכלל במוצא שפתיך עכ"פ לא שייך לשון קשה מידי ולמ"ש א"ש. עיין בס' טה"ק בסוגיא זו שהבין זו נלמד פסול קבלה מאיזה דרשא ולא מפסוק דהקריבו אין הלכה בכלל ועל יסוד זה הקשה כמה קושיות ולדעתי טעות היא בידו. דעיקר ילפותא דלעיל דהולכה לא נפקא מכלל כלה היינו דהולכה וקבלה דין אחד להם דכל דפסול בקבלה ה"ה בהולכה כנ"ל ברור

העי"א בתוס' ד"ה עולתה כו' תדע דבפ"ק דמנחות כו'. נראה שאין זו ראי' מוכרחת דשאני התם בחטאת ואשם שאינם באים בנדבה מקרי מחוסר זמן יר דעדיין לא חייב בזה. אבל עולה דבאה לעולם בנדבה לא שייך בי' מחוסר זמן: א) ד"ה אשם דלא כו' תימא כו'. צ"ע בתמיהתם דכיון באים לאחר מיתה אשם דמי לשאר קדשים ממילא לא לשמה נמי לא שייך כן הוא דעת הרמב"ם (פי"ח ממעה"ק ה' ט') וכמ"ש התי"ט לקמן (פרק י"ד מ"ג) אבל לפרש"י והרע"ב שם גם בעולה כיון דאשם בלי ריצוי לא איכא מחו''ז וי''ל דגם ועל תירוצם יש להקשות אי מקשה הגמ' קשיא לי' לר"ל אשם כו' ונסיב לה מוצא שפתיך כו' הלא כיון דנלמד עכ"פ ממוצא דבכל הקרבנות כשרים שוב נלמד גם אשם מזאת . וכן הקשה בס' טה"ק. ונראה ליישב דכיון דמקרא מוצא שפתיך משמע בפי' דנדבה הוי ממילא מילתא דלא אתיא נדבה מיפסל ולא מהני ע"ז היקשא דזאת התורה דכבר אמרה ואשם לא בא בנדבה. ובס"ד דלא ידע מקרא רק מסברא שם בא אחר מיתה ע"ז הקשו התוס' דנילף מזאת התורה גם ע"ז יש לגמגם. אבל למסקנא דנלמד מקרא דנדבה להוי ודאי לא שייך היקשא

אשם לא לייתי. תימא הא לא איצטריך כו' אלא לאשם. דמשמע לעיל דצריך מוצא שפתיך לשאר קדשים קראי לשינוי קודש אתיין ולעכב כמ"ש התוס' עצמן לעיל מ"מ הכא בדר"ל משמע דגם בס"ד דלא ידע ממוצא שפתיך מ"מ לא קשי' לו כלום רק אשם [כמ"ש התוס' בדיבור שאח"ז דשאר קדשים אתי מסברא אלא אח"כ הדר בי' מההוא טעמא] והקשו תוס' שפיר

בד"ה הא שאר בסוף הדיבור לכתוב בחטאת או בפסח אע"ג דבקרא דזאת התורה לא כ' פסח מ"מ סמכו התוס' אמסקנת הגמ' לקמן (ז' ע"ב) דכולהו אתקשו מסיום הפסוק ביום צוותו להקריב קרבניהם. ובס' צ"ק לא דק בזה

ע"ב בגמ' ואלא הוא ל"ל לכדר"ה כו' לא ניתק לא דכ' הוא בהוייתו יהא. וצ"ע דגם השתא קשה הלא לא נאמר הוא רק אחר הקטרת אימורים והוא עצמו שלא הקריבו אימורים כשר ומה נ"מ אי לדרוש דשלא לשמה פסול או שוחטו לשם עולה פסול. ולפי' ר"ת שבתוס' א"ש. והנה מלשון רש"י שכתב דאחר שנתקו סתמא נעשה עולה אבל לא ניתקו סתמא לאו עולה. משמע דאם מפרש ששוחט לעולה אפי' לא ניתק כשר ולפ"ז י"ל דכל הפסוק הוא בהוייתו יהא. הוא לומר דסתמא הוא בהוייתו לפסול. וא"כ מיושב תמיהת התוס' דלעולם מדאורייתא כשר לעולה רק שחיטת סתם מיפסל. ומ"מ בתר דתקנו חכמים שיהי' רועה וניתקו לכך אפי' סתמא הוי כפירש לעולה וכשר וא"כ לא מוכח מכאן כלל דרעי' מדאורייתא

שם בגמ' א"ר אסי ומאן לימא לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מתכפרא וכיון כו' מיכפרא יורשי' נמי כו'. הלשון קשה דאפי' איהי לא מיכפרא אשאר עשה מ"מ היורשין יכולין להתכפר אעשה. ובגוף הקושיא תמיהני דנראה דהכא נמי בשלח לשמה נהי דלא עלה לשם חובת הנדר אבל שפיר מתכפר אעשה ככל עולת נדבה דמכפרין אעשה. וא"כ עיקר הפי' ואין מרצין דקאמר ר"א היינו להיות עולה לשם חובה והא לא משכחת ביורשין. ואפשר דר"א ס"ל כרב אשי לקמן. ואולי הגירסא גם הכא ר' אשי [וכן הוא בשטמ"ק] דס"ל דלא כיפרו דאי כיפרו שני למה הוא בא ע"ש לקמן (ד' ו'). ומיהו גם לקמן איני מבין דברי הגמ' למה הוא בא. הלא גזה"כ הוא דנדבה הוי ושפיר מכפרי אעשה ומ"מ ידי נדרו לא יצא וצריך להביא אחרת. ונ"ל דלעולם הכי הוא ואפי' למ"ד לקמן לא כיפרו על מה שבאו היינו על החטא שרצה להביאו ממש. ולהכי דייק הגמ' דאי כיפרו שני למה בא א"ו לא כיפרו החיוב אבל אעשה שפיר מכפר ומ"מ מקשה הגמ' הכא שפיר אשאר קרבנות שלמים ותודה דלא מכפרי אעשה שפיר לא מצינו דבאו בלי כפרה כנ"ל

תוס' ד"ה ניתק כו' וי"ל דה"פ ניתק אין לא ניתק לא קודם כפרה. איני מבין דבריהם דקודם כפרה ל"ל קרא דהוא ומה ס"ד דאשם יהי' כשר לעולה קודם כפרה וצ"ע

שם בתוס' ד"ה ולא קניא דר"י אדר"י המ"ל. ואפשר לומר דבהך דר"י דמנחה קריבה ואין בו שותפות הפי' דשפיר עולה לא' מהם אבל לא לשניהם וא"י להקריבה עד שיסלק א' מהם חלקו. ואם א' בורר לו המנחה לחלקו אז קריבה אבל לא בשותפות) ובס' ואע"ג דר"י לית לי' צ"ק כ' ג"כ לתרץ דבדר''י דאע"ג ברירה כדאיתא בגיטין דקניא והם שותפים בה מ"מ כיון (ד' כ"ה) הכא א"ל דאביהן התנדב המנחה שפיר קריבה דרק שנים אין מתנדבין מנחה אמרו להתברר למפרע רק מכאן דרק שנים אין מתנדבין מנחה אמרו ולהבא ובכה"ג לכו"ע יש ע"ש. ואפשר ליישב כן הס"ד דגמ' ברירה כמ"ש השאג"א אבל מה שהחזיק הצ"ק לדינא זה א סי' צ''ב החילוק ומסתייע מדברי הרמב"ם תמוה טובא. ובחנם נדחק הוא והלח"מ במ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' תמורה) דהניח בהמה לבניו הם שותפין ואין ממירין. כוונת הרמב"ם פשוט למסקנת הגמ' דמתכפרין מקופיא ולכן יורש עושה תמורה ע"י שמתכפר בו. וא"כ כיון דהכפרה מקופיא לשניהם בשוה הם שפיר יש להם דין שותפין ואין ממירין. דנהי דלא קניא מיהו הא דתמורה במתכפר תליא וכיון שהם שותפין בכפרה אין ממירין. כנ"ל פשוט וברור וכן משמע בלשון התוס' לקמן ד"ה מקופיא: בגמ'