שפת אמת על קדשים סח

עיקר האשם דאי שינה לאו קרבן הוא כלל וזה א"א בהקטרה דלא מעכב א"כ ע"כ הוא לא נדרוש לענין זה

בתוס' ד"ה אשם שניתק בסוה"ד. ועוד יש לפרש דגריס שפיר ניתק אין לא ניתק לא ) צ"ע לפי' זה א"כ למה מייתי הגמ' הכא דר"ה דהא עיקר קרא דהוא אתא למיתסר קודם כפרה רק ממילא גזר לר"ה גם אחר כפרה והו"ל למימר הוא אתא למיסר קודם כפרה ולמה לי דר"ה הכא וצ"ע

ע"ב בגמ' תנן כל המנחות וכו'. צ"ע דהא אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ

שם בגמ' האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה משמע הא לא הביאה כלל בחייה אין יורשין מביאין עולתה אע"ג דמסקו בתוס' דכשר בדיעבד עולה קודם לחטאת א"כ אפי' לא הביאה כלל יביאו היורשין עכ"פ העולה. וצ"ל הטעם כמו אין ראוי לבילה בילה מעכבת בה כמו כן הכא דאין ראוי להביא חטאת מעכב גם מלהביא העולה וכ"כ הרשב"א והריטב"א בקידושין (י"ג.) ע"ש]

יש לעיין לרב דעומר פסול שלא לשמה הואיל ובא להתיר א"כ כבשי עצרת נמי יהא פסול דבאין להתיר למ"ד כבשים עיקר ומביאין כבשים בלא לחם להתיר **כנראה מדברי רש"י (בר"ה ז':) דכבשי עצרת מתירין חדש במקדש. וכן כתבו התוס' לקמן (מ"ח:) אכן בתי' השני כ' דלחם מתיר ולא כבשים ומשו"ה מודה רב בכבשי עצרת. אך מ"ש בתי' א' דא"כ ליחשוב נמי רב כב"ע כו' אין מובן מ"ט באמת לא חשיב להו רב כיון דשייך ג"כ האי טעמא דבאו להתיר. וצ"ע:** ולקמן (מ"ח.) בברייתא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק אפשר דברייתא זו ס"ל לחם עיקר א"כ אין כבשים באים להתיר

דף ה ע"א בגמ' מיתיבי אשם שלא לשמו או שלא ניתן מדמו ע"ג בהונות ה"ז עולה ע"ג מזבח כו' תיובתא דרב. יש לעיין אי לרב גם בלא ניתן ע"ג בהונות פסולה כיון דבא להתיר ולא התירו או נימא כיון דבשעה שזרק הדם הי' ראוי ליתן על הבהונות ונעשה הזריקה כדין וכיון שהגיע דם על המזבח כיפר לא שייך למיפסל למפרע הקרבן ע"י חיסור מתן בהונות שאח"כ

שם בגמ' ורשב"ל אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה ושירי' אין נאכלין עד שתביא עומר כו'. ויש לעיין איך מקטיר המנחה קודם לעומר מן החדש. ונראה דשם עומר עלה כיון דלא נפסל במחשבה דשלא לשמה ונהי דלא עלה מ"מ שם עומר עלה ולכן מקשה הגמ' רק מכח משקה ישראל אבל מהא דאין מביאין מנחה קודם לעומר ושתי הלחם לא מקשה דשם קרבן עומר עלה. אכן לקמן (מ"ז. תוס' ד"ה עד) כתבו דע"י מחשבת שלא לשמה נעשה קרבן אחר ע"ש]

שם בגמ' אין מחוסר זמן לבו ביום. לפי"ז נראה לס"ד בגמ' דלא ידעו דר"ל ס"ל האיר המזרח מתיר א"כ י"ל דס"ל דבזמן שאין עומר כל היום אסור דעד ועד בכלל כמסקנת הגמ' בפ' ר' ישמעאל ולכן מיירי הכא דוקא כשיש עוד עומר אחר כדמסיק דכהנים אסורין לאכול עד שמביאין העומר אבל באין עומר אחר א"כ אסור כל היום שפיר הוי מחוסר זמן ואסור להקטיר הקומץ. ואין נראה לומר דהואיל ויהי' מותר לאכול בלילה חשיב בו ביום היתר. חדא דבו ביום אמרו ולא בלילה. ותו דעיקר הפי' אין מחוסר זמן לבו ביום כיון דאחר העומר יהי' בר הקרבה ובלילה לאו זמן הקרבה א"כ נהי דלהדיוט יהי' מותר אבל למזבח נפסל לגמרי ] כל היום ושפיר הוי מחוסר זמן

שם בגמ' במנחות נמי משכחת לה. וקשה טובא דבעוף מותר אפי' להדיוט כשמלקו בקודש משא"כ הכא. ותו דאי לא קתני דאסור לקמוץ שלא לשמה. ומצאתי בחי' הרשב"א שנדפס מחדש שהאריך בזה

שם בגמ' אמאי יחזור ויתן. קשה דלכתחילה כיון דיכול לחזור וליתן ולקיים קרא כדכתיב למה לא יעשה כן. ואפשר דמשמע להגמ' דיחזור וימלא ואם לאו לא הוכשר

בתוס' ד"ה גילח כו' ואפי' לרבנן כו'. לא הבנתי דבריהם דמשמע שם בנזיר דלכו"ע אתיא הך דגילח על א' משלשתן יצא ע"ש וצע"ג בזה. (כדברי התוס' כן משמע ברמב"ם (פי"ח מה' מעה"ק) וכבר עמד ע"ז בלח"מ (פ"ח מה' נזירות ע"ש]: בד"ה ואי אין מחוסר זמן וכו' תימא דביומא כו' וי"ל דשאני התם דלא מפורש בקרא דצריך להקדים זה לזה רק דנכתב כן סדר העבודה. ואפשר דלאו דוקא נכתב כן ולכן צריך לחוקה אבל הכא דכתיב על מקום דם האשם וכן במתן בהונות כ' מיתר השמן דמפורש בהדיא לכן אית בי' דין מחוסר זמן. ויותר נראה לע"ד דאה"נ דלמסקנא לא שייך בזה כלל דין מחוסר זמן דנהי דמתן דם נכתב מקודם מ"מ כל דליכא שינה הכתוב לעכב אמרינן דרק למצוה הקדימו וכמו חטאת קודם לעולה דמ"מ אם הקריב עולה מקודם כשר ולית בי' משום מחוסר זמן רק המקשן דלא ידע עיכובא דמצורע בע"כ הי' צ"ל דשייך בזה דין מחוסר זמן אבל למסקנא אה"נ דכל דלא נכתב עיכובא לית בה דין מחוסר זמן. ואין לדחות זה מהא דמסיק הגמ' דשחיטה לאו עבודה היא ולא מיפסל מטעם הוי' דמצורע רק מטעם מחוסר זמן. דזה אמת לבתר דכתיב עיכובא במצורע א"כ הך הקדמה דאשם נאמר לעיכובא שפיר חל גם איסור מחוסר זמן ולהכי גם השחיטה נפסלת אבל היכא דליכא עיכובא הוי הקדימה רק למצוה ולא חשיב מחוסר זמן

בד"ה שחיטה וכו' והר"י מאורלייניש פי' וכו'. קשה לי ע"ז דהא מתעסק בקדשים פסול אע"ג דבחולין כשר. וכמו כן בכלי שרת למאן דבעי בשחיטה כלי שרת א"כ ע"כ למצות קדשים נאמרה השחיטה ולחשוב שפיר עבודה

ע"ב בגמ' והא דר"ל לאו בפירוש אתמר. נראה דלא קאי על ר"ל דלעיל במנחת עומר דע"כ בפירוש אמרו דמהאי כללא א"א להוכיח בהך דעומר דשמא ס"ל כרב או כרבא לקמן דכשר ומתיר רק קאי אהא דר"י ור"ל דאמרי תרווייהו האיר המזרח מתיר ל"א בפירוש רק מהך כללא. ומיהו קשה דא"כ למה לי מהאי כללא תיפוק לי' מהך דעומר דע"כ מוכח נמי דהאיר המזרח מתיר. וי"ל דמהתם אפשר לדחות דס"ל אין מחוסר זמן לבו ביום אבל הכא בודאי אית בי' דין מחוסר זמן דהוי קודם שתי הלחם עכ"פ ונהי דבדיעבד כשר אבל הבא קודם העומר לפסול ול"ש אין מחוסר זמן רק משום דהאיר המזרח מתיר אבל לעיל במנחת העומר לא מיתסר מטעם אין מביאין קודם לעומר כמ"ש לעיל דשם מנחת עומר עלה רק מכח משקה ישראל וע"ז שפיר אין מחוסר זמן לבו ביום

שם לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר כו'. צ"ע דבכמה מקומות בגמ' מסיים בכה"ג ואי מכללא מאי ודוחה דלא מוכח מכללא והכא מאי נ"מ אי בפירוש אתמר או מכללא. ואפשר דהכא שאני דאגב אורחא בא הש"ס להשמיענו האי דינא דר"ל דבט"ז אי הביא כשר דהו"א אפי' אי האיר המזרח מתיר מ"מ כיון דלמצוה בעי עד הביאכם הו"א דפסול ובעלמא דמהך כללא לא איתחדש כלום מקשה הגמ' ואי מכללא מאי

שם האיר המזרח מתיר. ותמוה כמ"ש התוס' דמ"מ כיון דלמצוה אסור שפיר לא הוי ממשקה ישראל. והי' אפשר לע"ד לומר דהך דעד הביאכם קרבן א' ל"ש הכא כיון דהקריב העומר וכשר אע"ג דלא הוי לשם עומר מ"מ כבר הקריבו לשמים מן החדש וליכא איסור דעד הביאכם בשלמא אי עומר מתיר עומר לא נקרא כיון דשלא לשמה הוי וצריכין להקריב