שפת אמת על קדשים סז

מנחות פרק ראשון

דף ב ע"א בגמ' ואסור לשנויי כדרבא. יש לעיין בסתמא דלשמה קאי מ"מ אי שחט או קמץ שלא לשמה דשאר עבודות צריך להיות לשמה אפשר דבעי לפרש לשמה דהכא ל"ש דסתמא לשמה קאי כיון דכבר שינה. י"ל דע"ד ראשונה עושה **עמ"ש בריש זבחים. גם י"ל דאפי' לשמואל דפליג לקמן (ט"ז.) אדרב וס"ל דל"א עד"ה עושה היינו בפיגול וכה"ג אבל הכא דבעי לשמה רק סתם כשר משום דסתמא לשמה קאי שפיר י"ל כיון דכבר קמץ שלא לשמה שוב לא אמרי' אח"כ סתמא לשמה קאי:** מיהו לשון הגמ' אסור לשנויי משמע דסתמא כשר מיהו הרמב"ם (פ"ד מה' מעה"ק) פוסק, בכל הקרבנות דלכתחילה צריך לפרש לשמה [א"כ אין להסתפק כאן אך] בריש זבחים משמע לשון הגמ' דהלכה כר' יוסי דתקנו חכמים שלא יאמר לשמה ולשיטה זו יש להסתפק הספק שכתבתי

בתוס' ד"ה כל המנחות כו' דאיכא למיפרך מה לזבחים שטעונים כלים. שמעתי להקשות נימא מנחה תוכיח שקמיצה ביד [כן הקשה בצ"ק ותירוצו חסר בלשון התוס'] ונ"ל כוונתם שעופות אינם טעונים כלי כלל בכל עבודתן אבל מנחה טעונה קידוש כלי אחר הקמיצה וכן הוא בתוספתא בפרקין חומר בקמיצה כו' וטעונה כלי משא"כ במליקה ועי' לקמן (ה'.) שהמנחות טעונות כלי]

בא"ד ועוד קשה ל"ל כו' משלו ולא משל מעשר תיפוק לי' כו' דממעט עולות משום דכתיב כו' ואכלת ופרו של אהרן לשריפה קאי. יש ליישב דמהתם לא מוכח דפסול הקרבן רק דעביד איסור מה שלא אכל המעשר אבל הכא ממעט קרא דאינו יוצא ידי קרבנו בזה

בא"ד ומיהו בזה י"ל דעיקר קרא אתא למידרש משלו ולא משל ציבור. פי' ומ"מ מוכח דצריך להיות שלו ומעשר אינו שלו ושפיר ילפינן שאר חטאות מפרו של אהרן דכולהו צריכין להיות משלו רק דלמעט מעשר בפרו של אהרן לא אצטריך קרא דאשר לו אבל ממילא אימעט נמי מעשר ומ"ש רש"י בחולין שם דתרי אשר לו כתיב חד למעט מעשר. לא משמע הכי ביומא (נ"א) ובשבועות (י"ד) וכמ"ש הטו"א בחגיגה ( (ח') ע"ש]

בא"ד מיהו אכתי קשה למה לי כמשפט כו' גבי עולת העוף תיפוק לי' כו' דהא אינה נאכלת. וי"ל דאי אמר על עוף ממעשר ה"ז עולה נהי דאסור מ"מ כיון דחל שם עולה צריך לחללה ולהעלותו עולה [דגם לקוח בכסף מעשר מועיל חילול בנטמא ואין ראוי לאכילה הכא נמי דא"ר לאכילה משום ההקדש מהני החילול אבל עתה דממעט דאין עולה בא מן המעשר לא חל שם עולה כלל: ע"ב בתוס' ד"ה שחיטה א' לכולן. אבל תימא קצת וכו'. אפשר לישב דשאני הולכה כיון דאפשר לשחוט בצד המזבח וזורק א"כ נהי דעשה הולכה שלא לשמה הוי כלא הלך כלל ומ"מ הלא בא הדם למזבח אבל בקיבל בשמאל שלא לשמה נהי דהי' יכול לעשות בימין בלי קבלה מ"מ עכשיו דעשה בשמאל ע"כ מעכב הקבלה ופוסל בה המחשבה. גם י"ל להיפוך דבודאי כיון דר"ש מכשיר לקמן (כ"ו.) שלא בכלי שרת ממילא לא פסיל בה מחשבה דהוי כמאן דליתא רק בהולכה קמ"ל דר"ש מכשיר אע"ג דשחט רחוק מן המזבח הואיל והי' אפשר לשחוט בצד מזבח כיון דאפשר לבטלה אבל קבלת קומץ בכלי שרת דלאו חיובא היא כלל במכ"ש דמכשיר

בד"ה מנחת חוטא אבל קשה וכו'. לולי דבריהם נראה לומר דהגמ' לא מקיש מנחה לאשם לענין דלא עלה לבעלים רק דאי הוי כתיב כחטאת בלבד הו"א דכל מנחה פסול שלא לשמה לכן כתיב כאשם דמנחת נדבה הוי כאשם דכשר שלא לשמה. ומינה דלא עדיפא מאשם דאינה מרצה לבעלים ה"ה במנחה כיון דכל ההכשר נלמד מאשם די כאשם. ונראה דכן הוא כוונת התוס' בזבחים (י"א.) ע"ש]

דף ע"א בגמ' אלמא קביעותא דמנא לאו כלום וכו' תמהו בתוספות מהא דלקמן (ק"ד:) איני יודע מה פירשתי. ומוקמי כר"ש. ותירוצם דחוק. ואפשר לומר דבאמת יש לעיין במה דמדמי הגמ' אהדדי כיון דלר"ש יצא ידי נדרו ממילא ה"ה בהרי זו במחבת והלא בנדר ע"כ טעמי' דר"ש דעיקר נדרו הי' המנחה ומה שהוסיף לומר במחבת על זה לא נדר רק דנקט מין א' מן המנחות אבל באמר זו במחבת חל על הסולת דין מחבת. וי"ל דגם לר"ש א"י לשנותו למנחה אחרת, ולכן י"ל דהגמ' בס"ד מדמי אהדדי ליישב דברי ר"ש אבל למסקנא דרוב זבחים קאמר י"ל דהגמ' חוזר מזה ולא תלינן בטעות כלל וממילא י"ל דגם לר"ש בזו במחבת והביא במרחשת לא יצא. וא"ש סוגיא דלקמן ומיירי שאמר על קערה סולת זו למנחה וא"י מה פירשתי ולכן צריך להביא חמשתן

גם אפ"ל דלמאי דמסיק רב אשי דר"ש מחלק בין לשם מחבת בין לשם מנחת מחבת א"כ גם בהא דאמר ר"ש עלי להביאו במחבת והביא במרחשת יצא ידי נדרו הוא ג"כ דוקא בלשון זה אבל אמר עלי מנחת מחבת והביא מרחשת י"ל דלא יצא. וא"כ סוגיא דלקמן קאי אליבא דר"א ומיירי בפירשתי מנחת מחבת או מנחת מרחשת כנ"ל

ע"ב בגמ' בלולה בשמן איקרי בלולה סתמא לא איקרי לכאורה לפי"ז אם יאמר לשם בלולה בשמן יהי' פסול. ואפשר לומר דאי הוי כתיב בלולה סתם הו"א דהיא שם של המנחה אבל עכשיו דכתיב בלולה בשמן הפי' שיהי' נבללת בשמן ואינו מענין שם המנחה כלל ולהכי אפי' יאמר לשם בלולה לשמן לא מיפסל. ובהכי א"ש נמי בבלולה לשם חריבה אע"ג דכתיב בתורה וחריבה מ"מ כיון דפירוש בלולה בשמן על מעשי המנחה שהיא מעורבת בשמן מסיק קרא ג"כ חריבה בלי שמן דגם היא לכהנים תהי' דסיפא דקרא על הרישא קאי וכיון דבלולה אינו שם של המנחה רק פירוש מעשי המנחה כמו כן חריבה ג"כ, והנה לכאורה הי' נראה דלר"א דמתני' אתיא נמי כר"ש יוכל להיות הלכה כר"ש ומסתמא קיי"ל כר"א דהוא בתרא א"כ הוי לן למיפסק כר"ש. ואפשר דאפי' לר"א מ"מ כיון דתני בברייתא ר"ש אומר משמע דחכמים פליגי עליו והלכה כרבים. אך עדיין י"ל דנהי דהוי מחלוקת בברייתא דר"ש אמר משמע דחכמים חולקין מ"מ מדנקט התנא לשם מנחת חוטא ולא נקט לשם חריבה משמע דבעי לסתום כר"ש. אכן לפמ"ש לעיל דכי האי חילוקא דר"ש מחלק הכא בין מחבת בין מנחת מחבת מחלק נמי לקמן בהרי עלי למחבת דיצא ידי נדרו במרחשת א"כ י"ל כיון דחכמים לקמן פליגי דלא יצא ידי נדרו א"כ קביעותא דמנא מילתא היא ממילא גם לענין שלא לשמה מיפסל בכל גווני וא"כ הני סתמא דלקמן היפוך דעת ר"ש והלכה כחכמים

דף ד ע"א בגמ' אלא מעתה אשם נמי לגמור עון מעונו צ"ע בענין גז"ש דצריך להיות גמיר מרבו אי צריך להיות ב' התיבות גמיר א"כ מאי מקשה שמא עון דמנחה וחטאת גמיר ולא אשם ואי נימא דסגי בגמיר התיבה במקום א' יכולין לדרוש כל היכא דמשכח האי תיבה מינה. אכתי קשה דילמא עון דחטאת לא גמר רק עון דמנחה ויליף לה מחטאת אבל אשם מנלן למידרש. מיהו זאת אפשר ליישב דצריך להיות גמיר התיבה דמשם נלמד הדין והיינו עון דחטאת דיכולין לגמור מכאן היכא דנמצא במקום אחר תיבה כזו ופריך שפיר נגמור גם אשם. מיהו בתר הכי במה דפריך ועוד ליגמר עונו מעונו והיינו אפי' אי נימא דלא כתנא דבר"י ושיבה וביאה ב' מילי נינהו וע"ז קשה דהא עון גמר מרבי' ועונו לא גמיר וצ"ע בכללי הפוסקים בזה

שם בגמ' אשם לא נאמר הוא רק לאחר הקטרה וכו' לכאורה קשה דמ"מ נ"מ דאי חישב שלא לשמה בהולכת אימורין דאי פסול אסור להקטירם ומותר לאכול הבשר דהוי כנאבדו ונטמאו ואי כשר שלא לשמה מותר להקטירם ואסור לאכול הבשר עד שיקטירם. וצ"ל דלשון אשם הוא משמע על