שפת אמת על קדשים סו

דערל מקבל הזאה. כמו שהקשו התוס' ביבמות ד' ע"א:]

ע"ב בגמ' בעי ר"פ עומד ורואה יושב ואינו רואה. י"ל דהבעיא כיון דיכול לראות ע"י עמידה שוב מותר לאכול אפי' בישיבה. או להיפוך כיון דע"י ישיבה א"י לראות ודרך אכילה בישיבה לכן אפי' בעמידה אינו אוכל. או נימא כשעומד מותר לאכול וכשיושב אסור ואפשר כ"ז בכלל הספק של ר"פ. וכן באידך בעיא ע"ג הנחל רואה בתוך הנחל אינו רואה י"ל ג"כ דהספק דיהי' רשאי לאכול אפי' תוך הנחל

שם כתנאי חופף עליו כל היום כו'. קצת קשה בשלמא רבי דאמר חופף עליו בעוה"ז ודאי משמע בכל המקומות כר' דימי. אבל ת"ק דאמר חופף עליו מקדש ראשון אין ראי' דיחלוק על ר' דימי דע"כ לאו דוקא קאמר מקדש ראשון דהא נוב וגבעון ודאי הוי בחלקו של בנימין א"כ י"ל דה"ה שילה ומנ"ל לעשות מחלוקת בדר' דימי וצ"ע

שם ימי אה"מ שבנוב וגבעון כו'. מכאן משמע דבנוב וגבעון הי' האוהל מועד וכמ"ש הרמב"ם במשניות וצ"ע עמ"ש בה' בית הבחירה (פ"א) דבנו מקדש בנוב וגבעון

דף קיט ע"א בגמ' תנא דבי ר"י זו וזו שילה. פירש"י ומ"מ הי' מותר בנוב וגבעון דגם בזה"ז ס"ל דקדושה בטלה דלשעתה קדשה ולא לע"ל. ותוס' הקשו ע"ז ונראה דמ"מ הסכימו תוס' לרש"י דנהי דקדושת עזרא הוי לעת"ל מ"מ קדושת שילה לא הוי לע"ל. אבל יש לתמוה אפי' למ"ד דלא קידשה לע"ל מ"מ מנ"ל דקדושת נוב וגבעון לא יהי' דינו כקדושת שילה ובית עולמים ומנ"ל לדידי' להתיר במות בימי נוב וגבעון [כיון דלא מצינו שחלקן הכתוב]. ואפשר למאי דמסיק הגמ' דמנוחה זו מנוחת הארון לא מיתסר במות רק כשהמקדש הי' עם הארון בתוכו. ואע"ג דהגמ' מסיק הכי רק לר"ש. היינו דלר"י א"צ לזה. אבל למסקנא דחידש הגמ' פי' מנוחה על הארון י"ל דגם לר' ישמעאל הכי הוא כנ"ל

תוס' ד"ה באו לנוב כו' ועוד קשה אי משכחת מעשר כו' וא"ת כו'. מכל המשך התוס' כאן מוכח דס"ל דהא דאמרינן בלחמי תודה דנאכלין בנוב וגבעון הוי בכלל בכל מושבותיכם הוא גם בבית עולמים כיון דלפעמים נאכלין בכל מושבות כגון בימי נוב וגבעון. וזה תמוה דפשט הגמ' נראה דרק בנוב וגבעון עצמו הי' כשר לחמי תודה למצה ולהכי צריך מיעוט דשמירה לשם מצות. אבל אה"נ בבית עולמים בלא"ה פסול דשם אינו נאכל בכל מושבות ולהכי במעשר דיוצאין ידי מצה אפי' בירושלים צריכין לטעמא דר"א דנפדה בטומאה. שוב ראיתי בתוס' בפסחים (ד' ל"ו) שכתבו כן וגם רש"י שם בתודה כ' כן בהדיא ע"ש

ע"ב בגמ' זבחים ולא עופות ולא מנחות. פירש"י האי קרא דאוסר להקריב בשעת איסור זבחים שהקדישו בשעת היתר. וק"ק מנ"ל למעט עופות ומנחות בבמה דלמא לא אסרה תורה להקריב קדשים שהקדישו בשעת היתר רק זבחים ולא מנחות ועופות וכ' זבחים למעט מאיסור זה. וצריך לומר דלא מסתבר לגמ' לדרוש לקולא רק לחומרא

שם רחוץ ידים דכ' בקרבתם כו'. ק"ק בלא"ה הא כתיב והיתה לו ולזרעו לחוקת עולם וכיון דאין כיהון בבמה ליכא רחיצה

דף קכ ע"א בגמ' שהכניסוה לפנים והוציאוה פירש"י שהכניס אחר שחיטה ותמהני דא"כ פשיטא לי' דעכ"פ כשהיא לפנים מקריבין שם. ולקמן בעי אברי עולת במת יחיד אם עלו מה שירדו א"כ פשיטא לי' דלכתחילה אין מעלין אותם בפנים ויותר הי' נראה לפרש הכא בהקדישוהו לבמה קטנה והכניסוה ושחטהו לפנים. אבל בשחטו בחוץ והכניסו האברים לא יעלה ובעלה מיבעי' לר"י אם ירדו. (וכן פירש"י גופי' במעילה (ג'.) וע"ש בתוס']

שם מר משני כאן בקדשי במה גדולה. פירש"י וקרבוה בבמה קטנה. וצ"ל דעברו אעשה דהא קדשים שהקדישן לבמה גדולה אסור להקריב בבמה קטנה משום כאשר נדרת ועשית כמ"ש רש"י לעיל ד' קי"ב]

שם ת"כ דר"י כו'. קשה דילמא האי ברייתא לא אתיא כריה"ג ופלוגתייהו דרב ור"י הוא אליבא דריה"ג ומבואר לעיל (קט"ו) דתנאי פליגי בהכי וצ"ע. תו קשה לי לרב דלילה כשר בבמה א"כ למה פוסל ר"י לעיל (פ"ד:) בנשחטה בלילה דאם עלה ירד הלא הותר מכללו בבמה [כמ"ש התוס' בנדה מ':] וצ"ל דר"י לא ס"ל כריה"ג [ומצריך הפשט ונתוח בבמה ואפי' בקטנה וכמ"ד לעיל דכו"פ נאמרו בסיני וה"ה דשחיטת לילה פסול בבמה מהאי טעמא]. וא"כ האי ברייתא נמי מצי אתיא כר"י

שם ת"ר מנין לעשות זמן בבמה כו' ולאו ק"ו הוא מעופות כו'. לא זכיתי להבין הלא עופות פסול בהו יוצא משא"כ במה דכשר יוצא דכל הטעם הוא משום דיוצא כשר א"כ מאי מייתי מעופות והוצרך למיפרך מה לעופות שפסול בהן זר תיפוק לי' דפסול בהו יוצא וצ"ע. והוא ברייתא שנוי' בתו"כ פ' צו ולא עמדו בזה המפרשים: