שפת אמת על קדשים סד

מלח הגיש. ולמ"ש י"ל דתנא הכא קמ"ל הקומץ פי' אפי' הקטיר הקומץ ג"כ בחוץ פטור **והטעם פשוט דקמיצת חוץ לאו כלום ויכול לחזור ולקמוץ כמ"ש, הרמב"ם (פי"א מפסוה"מ) מתוספתא פ"ה דמנחות אך ברש"י לעיל (ק"ז.) שפי' הקומץ מנחה בחוץ ולא הקטיר פטור. משמע אם הקטיר חייב וצ"ע:** שוב ראיתי דהוא מילתא דפשיטא דפטור גם על ההקטרה

שם קדשים קלים בכל הרואה נראה דמ"מ דוקא בערי ישראל. אבל בחוץ לארץ אפי' רואין את שילה אין לנו להתיר וכ"מ קצת לקמן (קי"ח:) בין השנואין דפירש"י בחלק שאר השבטים

שם באו לנוב וגבעון כ' הרמב"ם במשניות דבנוב וגבעון העמידו משכן שבמדבר [וכ"מ בסדר עולם וברד"ק שמואל א' ז'] ובה' בית הבחירה (פ"א ה' ב') כ' שבנו מקדש בנוב וכן בגבעון ע"ש וכ"מ לשון הכתוב וארון כו' בתוך היריעה (בשמואל ב' ז') ע"ש ברד"ק שנדחק בזה)]

שם נאסרו הבמות וכ' הרע"ב מן הגמ' דבן נח רשאי להקטיר בבמה רק ישראל אסור לסייע. והג' רע"א ז"ל תמה על התוס' מנחות (ק"ט:) בבית חוניו שהעלה עולות לשם שמים והקשו התוס' הא אסור משום שחוטי חוץ. ותירצו דהעלו בשביל ב"נ והכא אמרינן דאסור לסייען. ואפשר ליישב דאם שחט ב"נ בחוץ ואח"כ העלה ישראל בכה"ג ליכא איסור דכבר נפסל בשחיטה ושם אמרו דהעלה עולות אבל לא שחטן הוא רק נכרי ואפשר הי' לומר דאפי' אין ראוי לפנים איסורא מיהא איכא מיהו מתוס' כאן מוכח דליכא איסורא דהקשו אמאי דאמרי' הכא דאסור לסייען דהלא אפי' כרת איכא ע"ש. ולא תירצו דמיירי בשחטו נכרי ואח"כ מסייע ישראל בהקרבה. רק דס"ל דכה"ג אפי' איסורא ליכא וא"כ כ' שפיר במנחות דלצורך ב"נ העלה כנ"ל. ואע"ג דשוחט ומעלה בחוץ חייב גם על העלאה היינו בשוחט בחוץ באיסור דע"ז כ' ואליהם תאמר במוקטרי חוץ באיסור. אבל לגבי ב"נ דשרי להו אינו בכלל זה והוי לדידן פסול יוצא כנ"ל. ושמעתי עוד סברא דשחיטת עכו"ם נבלה וממילא נפסל לפנים. וזה א"נ לע"ד דכיון דב"נ מקריב בבמה א"כ לגבי קדשים בר שחיטה נינהו ורק בחולין אינו בר זביחה אבל בקדשים הוי בר זביחה. ונראה דלמ"ד דב"נ מקריב שלמים שרי לישראל לאכול מהם כיון דלדידהו שרי שחיטתן והקרבתן כדין ולמה יהי' אסור לישראל. מיהו הלשון בגמ' לקמן (קט"ז:) משמע דלסייע בהעלאה נמי אסור אפי' שחטו עכו"ם דהא אורי להו איך להקטיר הבשר ע"ש. ומוכח התם דשרי לאורויי להו אבל לסייען אסור]. מיהו י"ל דאיסור דרבנן בעלמא הוא [ובימי חוניו עדיין לא נאסר]

שם הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר ה"ה בעשה ואין בהם ל"ת. מפירש"י משמע דביטל העשה מפני שהשהה עד אחר היתר, ולולי דבריו הי' נראה דאה"נ אי הי' מקריבן בבמה גדולה לא עבר בעשה רק כשהקריבן עתה בבמה קטנה. [וכן מבואר בתוספתא פי"ג]. וכן משמע בפי' המשניות להרמב"ם. דלפירש"י למה נקט והקריבן כיון דלכתחילה מקריבן עתה בבמה קטנה והו"ל למימר הקדישן בשעת איסור ושהה עד היתר ה"ה בעשה. וגם מה שייך לומר דאינו בל"ת אם לכתחילה רשאי להקריבם בבמה וצ"ע לפע"ד בזה

דף קיג ע"א בגמ' אר"י ששחטה לפנים מן החומה. מכאן משמע דפוסק ר"י דחוץ למחנה דפרה חוץ מג' מחנות ולעיל סו"פ טבו"י כתבתי דעת הרמב"ם דחוץ להר הבית סגי ע"ש שהקשתי על הכ"מ. ולכאורה מכאן ראי' ברורה להכ"מ מ"מ אפ"ל לפי לשון הרמב"ם (בפ"ד מה' פרה) דשחטה שלא במקום שריפתה אפי' לפנים מן החומה פסולה משמע דעיקר טעמו דר"י דצריך להיות השחיטה במקום שריפה כדדריש ושחט ושרף. וכיון דשריפה הי' בהר המשחה לכן השחיטה ג"כ צריך להיות שם. אבל אה"נ אי שחטה ושרפה לפנים מן החומה כשרה וכן לשון הרמב"ם במשנה כאן דשחטה שלא במקום המיוחד לשריפתה ע"ש משמע כמ"ש וצריך עיון

דף קיד ע"א בגמ' והא א"א אוסר דבר שאינו שלו. נראה דאתיא למ"ד דאפי' במעשה א"י לאסרו אבל למ"ד בחולין (ד' מ') עביד בה מעשה אסרה לק"מ [די"ל בדעביד בה מעשה. מיהו למ"ש התוס' שם (מ"א.) ע"כ סוגיא דהכא אליבא דר"ה דאדם אוסר דשא"ש וע"ש במהרש"א שהרגיש בזה והתי' אין מובן. אכן להפוסק' דרק מדרבנן אוסר ע"י מעשה א"ש קושי' הגמרא]

שם מ"ט דר"ש כו' דא' קרא לא תעשון כו' ומסיק רנב"י דגלגל לגבי שילה כחוץ אבל חכמים דפליגי על ר"ש נראה דס"ל דלאו מטעם חוץ אסרה תורה בגלגל חובות. והוא לאו בפ"ע בגלגל. ואפשר דלדידהו אפי' בעלי מומין ופסולין לאוה"מ דלית בהו איסור דשחוטי חוץ. מ"מ הי' בלאו בגלגל. אבל לר"ש כל הלאו מטעם חוץ הוא. ומ"ש התוס' ד"ה רנב"י כו' ור"ל פריך כו' דההוא קרא בגלגל קאי ופנים הוא. פי' כיון דבגלגל הותר במות והכתוב אוסר חובות בכל מקום הן בבמת ציבור הן בבמת יחיד א"כ אפי' במת יחיד לא מיקרי חוץ כלל ואיסור דציבור ויחיד א' הם ולית כאן שחוטי חוץ כלל ובס' פמ"א לא דק בזה ע"ש

ע"ב בגמ' טעמא דר"ש כדתניא כו'. קשה לי דהא אין מחוסר זמן לבו ביום לגבי שחוטי חוץ כמ"ש התוס' במנחות (ה'.) ע"ש] ואפי' אי ס"ל לר"ש דיש מחוסר זמן לבו ביום מ"מ מנ"ל למילף מהכא למחוסר זמן גמור שמא דוקא במחוסר זמן דאותו יום עדיין ראוי הוא בל"ת אבל לא במחוסר זמן גמור וצ"ע

דף קטו ע"א בגמ' פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו אע"ג דקודם חצות אינו שלמים ובעי עקירה. מ"מ כיון דאשכחן דאחר פסח נעשה שלמים אינו ממש בכלל שלא לשמו ולכן אפי' אי פסח פסול לשמו וכשר שלא לשמו אין מזה סתירה להאי כללא דכל שפסול לשמו פסול שלא לשמו כנ"ל ונראה לפ"ז דבשחטו שלא לשמו שאר עבודות הזריקה והקטרה צריך להיות לשם שלמים דלעיל ריש מכילתין דייק רבא ממתני' דאסור לשנויי בהו בכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן דמ"מ הזריקה צריך להיות לשמן. ונראה דזה טעמו של ר"ה הכא דמידי דפסול לשמן מה יעשה בזריקה הלא א"י לזרוק לשמן רק פסח כיון דהוי שלמים שפיר זורק לשם שלמים. ומ"מ לדינא צ"ע כיון דפסח הי' נהי דבשאר ימות השנה נעשה שלמים מ"מ לא שייך בזה אסור לשנויי דעכ"פ נשתנה מכמות שהי' ושוב י"ל דרשאי ג"כ לזרוק לשם עולה וכדומה כמו ששינה בהשחיטה וצ"ע בזה. וקצת קשה לשון המשנה ריש מכילתין כל הזבחים כו' חוץ מפסח כו' פסח בזמנו כו' משמע הא שלא בזמנו דינו כמו כל הזבחים דרק לא עלה לבעלים אבל אסור לשנויי בהו כדיוקא דרבא. ואי נימא דצריך לזרוק לשם שלמים וקרי לשמן א"ש דאסור לשנויי בהו גם בפסח. מיהו לר' חלקי' דקיי"ל כוותי' צ"ע באמת באשם מחוסר זמן, ששחט שלא לשמן כיצד יהי' הזריקה

שם משום דרמי דתני ר' לואי אדתני לוי כו' ותמוה טובא גברא אגברא קרמית ושפיר ר"ה מתרץ ר"א הוא בפרט מה דהגמ' מקשה תיובתא לר"ה מה זה תיובתא. ולע"ד לולי פירש"י נראה בפשיטות דלואי ולוי א' הוא והיינו תנא דבי לוי וא"כ מקשה הגמ' שפיר דהלא תני לוי דאשם כשר שלא לשמו דלא כר"א וא"כ איך מתוקמי תנא דבי לוי כנ"ל ברור

ע"ב בגמ' בשלמא למ"ד פרישות נדב ואביהוא היינו דכתי' הוא אשר דבר ה' כו' פ' אחרי דבסיני הציצו ונתחייבו לכן אמר פן יפרץ בם ותמיהני על רש"י שמיאן בפי' זה

שם עולה תרי תנאי הוא כו'. לכאורה יש להביא ראי' ממ"ש בעקידה וישם אותו עה"מ ממעל לעצים ואי בעי הפשט וניתוח הי' צריך אח"כ להורידו [למ"ד לעיל (ד' פ"ה) אין