שפת אמת על קדשים סג

המימרות דמהסך נסך הו"א כל היום וגם ג' לוגין ואתי הלל"מ ללמד השיעור לוג וגם דנוהג רק בחג ולכן קאמר בגמ' על ר"ל שהקשה על ר"י דאשתמיט לי' דר"י עצמו אמר הל"מ א"כ ע"כ ב' המימרות א' הם כנ"ל

דף קיא ע"א בגמ' בקרבו נסכים במדבר פליגי כו' מפירש"י משמע דלמ"ד דא"צ כלי אפי' לא נתקדשו עדיין לפנים בכלי חייב עלה בחוץ ובאמת לשון הברייתא אם מלאם לשם חג משמע קצת הכי. אבל תימא בעיני כיון דעדיין לא נתקדשו אין עליהם דין קדשים בחוץ והוי כמו קדשי בדק הבית. מיהו י"ל דמודה רש"י דקדושת פה בעי ופלוגתא דברייתא דבסמוך הי' נראה לפרש דבאמת כבר נתקדש לפנים בכלי רק דנסכן בחוץ בלי קדושת כלי וזה תלי' שפיר אי בבמה א"צ כלי מיקרי ניסוך כמו דא"צ מזבח למ"ד דבמה א"צ מזבח. אבל אי עדיין לא נתקדש בפנים בכלי פטור מטעם דלאו שם קדשי הגוף עליהם עדיין ומה בכך דשם ניסוך עלה. ולכן הי' נראה דגם ברייתא זו הכי מתפרשת אי מלאן לשם חג שגם בחוץ כשנסך הי' לשם חג היינו בכלי ובאמת הלשון לא משמע כן וצ"ע לדינא. והרמב"ם סתם הדברים. והנה מלשון רש"י משמע דגם עתה כוונת ר"א והוא שמלאן לשם חג כיון דאין הכלי מקדש טפי משיעורו ובאמת בפשיטות א"ש והוא שמלאן לשם חג היינו שנתנם בכלי ולת"ק א"צ נתינה לכלי כלל וכ"נ שפירשו התוס'. ואפשר דהוקשה לרש"י כיון דפליגי בנסכים בבמה לפלגי ביין ולמה נקטו בחג. ולהכי תי' דקמ"ל אגב גררא דיש שיעור למים וטפי משיעור לא נתקדש בכלי. אך לתוס' י"ל דלהכי נקטי במים לאשמעינן דמקשינן מים ליין

שם בירוצי מדות א"ב. פירש"י דחוק דא"כ העיקר חסר מן הספר דלכו"ע בעי קידוש כלי רק דפליגי אי בעי תוך כלי ולא נזכר מזה כלום בברייתא. ולע"ד הי' נראה לפרש דלמ"ד ברוצי מדות לא נתקדשו ומ"מ לא הצריך הכתוב ליתן היין בכלי שתהי' יתירה על המדה רק אפי' המקצת שעל שפת הכלי שלא נתקדש הוא כשר וא"כ מצינו בפנים ג"כ ניסוך שלא נתקדש ולהכי חייבין עליו בחוץ אפי' בלי קידוש כלל. ולמ"ד ברוצין נתקדשו אינו חייב בחוץ רק ע"י קידוש כלי. אך שצריכין לעיין בדין זה בסוגיא דמנחות. והרמב"ם השמיט כל זה הדין דקידוש כלי וכיון דסתם וכתב המנסך מים חייב כלשון הת"ק משמע דלא בעי קידוש כלי. וצ"ל דס"ל קרבו נסכים במדבר וצ"ע ברמב"ם בדין זה

שם לדברי ר"ע קרבו נסכים במדבר. נראה לפרש דלר"י ודאי לא קרבו ולר"ע י"ל דקרבו. אבל אפי' אי לא קרבו מ"מ לשון בכל מושבותיכם משמע לר"ע אפי' במת יחיד כפירש"י ומיושב קושי' הפמ"א]

שם והשתא דא"ר אדא כו' כ' רש"י ה"ג אלא לדבריו דר"ע קאמר. משמע דבגירסא ישנה לא הי' כתוב כן בגמ' ונלע"ד דכן נכון. ופי' הגמ' דר"י לא אמרו כלל אהך מתני' רק דהכי גמר ר"י דר"נ ס"ל כהאי תנא דשירים מעכבין רק דס"ד דגמ' הי' דגמרו ממתני' וע"ז קאמר תיובתא ומשני השתא דר"נ בפנימים הוא דגמיר ר"י דס"ל דמעכבין ומתני' וברייתא דהכא בחיצונים: אמאי לא

ע"ב בגמ' הך הכשירו חיובו הוא. ק"ק אמאי לא משני כהכשירו לאכילה בחולין לפמ"ש הרמב"ם (פי"ח ממעה"ק ה' י"ז) דה"ט דהשוחט בלילה בחוץ חייב משום דשחיטת חולין בלילה כשרה וכמ"ש הלח"מ שם א"כ בהכשירו לחולין חייב בחוץ. אמאי לא משני הכא כן]

שם המקבל בכלי חול בחוץ והעלה חייב צ"ע הטעם בשלמא שוחט בלילה בחוץ הואיל וחייב מטעם שחוטי חוץ א"כ קאי ע"ז ואליהם תאמר כו'. אבל קבלה דפטור עלה בחוץ ולא מיירי קרא דשחוטי חוץ מזה א"כ כיון דאינו מתקבל בפנים יפטר על העלאה ולכן אפשר דהפי' ששחט ג"כ בחוץ לכן אפי' קיבל בכלי חול ג"כ חייב דעל שחיטת חוץ כתיב ואליהם תאמר לכן אפי' נתוסף עוד פסול אחר לית לן בה וצ"ע. והרמב"ם (פי"ח מה' מעה"ק) קיצר בזה הדין ולא ביאר בפי' דקיבל בחוץ והעלה חייב ע"ש. והא דאמרי' בסמוך מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור ור"ש מחייב אפשר דר"ש מחייב גם על המליקה משו"ה מחייב גם על העלאה]

במשנה נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב. נראה דה"נ מה שנתן בפנים מכפר כמו בסיפא בב' כוסות דגם בכוס א' נתינה דלחוץ לא פסלה להשאר כדילפי' לעיל (פ"ב) דאין המשויר כיוצא] רק משום דמיירי דהוציא כל הכלי ונפסל בהוצאה אבל אי לקח מקצת מהכלי לכלי אחר וזרקו בחוץ השאר כשר כנ"ל

שם כשם שדמה פוטר בשרה כך פוטר בשר חברתה. בלשון הרמב"ם כאן בפיהמ"ש משמע דמותר לכהן לאכול ג"כ אבל הסברא תמוה וגם בפ"א דמעילה כתב הרמב"ם עצמו במשנה דאסור לאכלו וכן עיקר (וכ"מ בלשון הגמ' במעילה (ז':) ע"ש]

תוס' ד"ה השוחט וא"ת כו' מ"ש משלמים שנשחטו קודם שנפתחו דלתות ההיכל כו' ותי' דלילה אין מחוסר זמן וקשה דמ"מ הא לא נפתחו דלתות ההיכל. וי"ל דלר"י לעיל (ק"ז:) דמחייב במעלה בזה"ז ע"כ לומר דבזה"ז דמקריבין אע"פ שאין בית ממילא לא שייך פסול דדלתות ההיכל (וכן כ' הרשב"א בשבועות (ט"ז:) ע"ש] א"כ י"ל דמיירי הכא בזה"ז. מיהו לר"ל תיקשי וי"ל בדוחק דמיירי שנפתחו קודם אור היום. מיהו י"ל עוד דס"ל לתוס' דדוקא בשלמים פסול קודם פתיחת דלתות כמ"ש רש"י לעיל (ס"א.) ובתו"י יומא (כ"ט.) ע"ש] והכא מיירי בעולה. ובהכי א"ש נמי הך דר' יוחנן הנ"ל

דף קיב ע"א בגמ' ת"ק דפליג אראב"ש כוס עושה לחבירו דיחוי. באמת בברייתא לעיל (ל"ד:) לא נזכר מלשון דיחוי רק דת"ק ס"ל דדם שבכוס השני ישפך לאמה והי' אפשר לפרש דא"צ לזרקו על היסוד. וא"כ י"ל דהכא לר' נחמי' דשירים מעכבין א"כ אי לא נשאר שירים בכוס הראשון דיהי' פסול הקרבן שפיר יחזור ליתן כל המתנות מכוס השני ומקיים נתינת השירים ממנו וא"כ למה יהי' פטור בחוץ על כוס השני כיון דראוי עוד להזות ממנו בפנים. אך סברת הגמ' בעצמו הוא דלת"ק כיון דבעוד שיש שירים בכוס ראשון השני ישפך לאמה א"כ הלא יש דיחוי בדמים ונדחה ממילא אפי' אי נשפכו שירים שבכוס ראשון וליכא תקנתא בדם שבכוס שני

פרק ארבעה עשר

ע"ב ר"ש אומר כל שראוי לבא לאח"ז הוא בל"ת. אפשר דגם לר"ש דוקא על השחיטה הוא בל"ת הואיל והי' יכול לשחטו בפנים כשיגיע זמנו. אבל בהעלאה י"ל דאינו בל"ת הואיל וא"א להעלותו בפנים דכבר נשחט קודם זמנו דהא דמרבה קרא במוקטרי חוץ משום דפסולו הי' רק מכח חוץ אבל הכא דפסול מטעם מחוסר זמן לא מצינו ריבוי וצ"ע בזה. וכן נמי לחכמים יש לעיין בשחטו מחוסר זמן בבעלים והעלאה הי' אחר הגעת זמן הבעלים. ונ"מ למ"ד לילה לאו מחוסר זמן והעלה בליל שמיני די"ל דכיון דהשחיטה הי' בפטור לא קאי ע"ז ואליהם תאמר

שם והקומץ. יש לעיין אי קמץ וגם הקטיר בחוץ מה דינו אי נימא כיון דעל הקמיצה פטור גם על ההקטרה נמי פטור דהוי כמקטיר קודם קמיצה דפטור דאינו ראוי לפנים או נימא כיון דאילו עשה הקמיצה וההקטרה בפנים הי' ראוי השתא דעשה שניהם בחוץ חייב וכמו שוחט ומעלה דחייב אף על העלי' אע"ג דכבר נפסל לפנים כששחטה בחוץ. אך שם יש קרא עה ואי נימא דפטור אפשר ליישב בזה תמיהת התוס' יו"ט כאן למה לא כלל התנא קמיצה בדיני מנחה לעיל הניף