שפת אמת על קדשים ס

פרק שלשה עשר

במשנה השוחט ומעלה בחוץ חייב על השחיטה ועל העלאה. בגמ' ילפי' מקרא ואליהם תאמר. ולכאורה הי' אפשר לומר דלחכמים נמי דוקא באדם אחד ששחט והעלה כיון דקודם התחלת מעשיו הי' כשר בפנים. אבל בב' בנ"א כיון דקודם איסורו כבר לא הי' ראוי בפנים י"ל דמודין לר"י מיהו רש"י פי' בחומש פ' אחרי שאם א' שחט וא' העלה שניהן חייבין. ולשון רש"י שם צריך ביאור דמה שייכות לזה הדין בפסוק אשר יעלה. בפשיטות מיירי קרא בשחט בפנים והעלה בחוץ. ונראה שנתכוין רש"י לדרשא דגמ' דואליהם תאמר קאי אלעיל שכבר שחטו בחוץ. (וכ"מ במזרחי וגו"א ע"ש)

בגמ' אזהרה מנלן תמהו בתוס' דכרת א"צ אזהרה. אבל הרמב"ם בפי' המשניות בפ' אלו הן הלוקין כ' בפשיטות דלא ענש הכ' בלי אזהרה ובאמת לא משמע כן במכות שם כמ"ש התוס'. ומצאתי בלח"מ (פי"ח מסנהדרין) מיישב דעת הרמב"ם שם ושכ"כ ג"כ בס' המצות ויש לשיטתו ראי' מסוגיא דהכא דפריך הגמ' אזהרה מנלן משמע דכל עונש צריך אזהרה. ומ"ש התוס' ונראה לפרש כו' פ' אלו הן הלוקין. ק"ק ע"ז הפי' דא"כ מאי פריך בסמוך אכתי מיבעיא לי' לכדתניא כו' דלמא אה"נ הך דלוקין השוחט והמעלה מיירי נמי בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות דבזה שפיר איכא אזהרה למלקות. וי"ל למ"ש רש"י ותוס' שם בפ' אלו הן הלוקין דלא נשנו שם רק מילי דיש בהם חידוש דקמ"ל דחייבי כריתות לוקין וא"כ ע"כ לא מיירי בהקדישו בשעת היתר הבמות דליכא כרת וליכא חידושא

ע"ב בגמ' אמר אביי ק"ו מה במקום שלא ענש הזהיר כו'. קשה לי כיון דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ לאו חומרא הוא אלא קולא ושמא ליכא אזהרה למלקות כי היכי דלא לפטרי במלקות וצ"ע ליישב

שם בגמ' א"כ לא יאמר לאו בחלב כו'. ק"ק מאי דמיון להכא דאפי' אי אין מזהירין מן הדין בכל ק"ו. אבל הכא דמעלה בשעת איסור הבמות אטו בשביל שהקדישן ג"כ בשעת איסור יקל האיסור משא"כ חלב ונבילה ב' ענינים הם. מיהו למאי דמקשה רבא מעיקר כללא דאין מזהירין מן הדין א"ש כדפרש"י דגבי בת אביו ובת אמו דאיכא נמי בכלל מאתים מנה אעפ"כ אמרו אין מזהירין מן הדין

שם בגמ' משביעית. צריך ביאור איזה אזהרה יש בשביעית ואכילה אחר הביעור ליכא בי' אזהרה דלאו. וכן מפורש ברש"י יומא (פ"ג.) דשביעית הוי איסור עשה והרמב"ן פ' בהר כ' דמדרבנן הוא ע"ש]

שם בגמ' הבאה הבאה מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר כו' לכאורה הלשון מיותר דהו"ל למימר מה להלן הזהיר וי"ל דהא קשה לפ"ז למה לי אזהרה לעיל במוקדשין שהקדיש בשעת היתר הבמות הא גם שם כתיב והביאום לה' ונגמר הבאה הבאה. וי"ל דהאי גז"ש לאו מופנה הוא ולמדין ומשיבין דמה להלן שיש בו כרת משו"ה ס"ד בהא דהקדישן בשעת היתר דמיעט קרא מכרת דגם אזהרה ליכא להכי צריך למיכתב אזהרה ולהכי דייק הלשון מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר ה"נ כיון דענוש כרת כמו שם ודאי איכא נמי אזהרה. ובהכי מיושב נמי מה דקשה לעיל בברייתא יכול ענוש כרת ת"ל זאת כו' וקשה מאיזה טעם הו"א דיש כרת ולמ"ש א"ש דהוי דנין הבאה הבאה שיהי' ג"כ כרת כנ"ל

תוס' ד"ה מכולהו כו'. לכאורה יש ליישב דקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות יוכיחו דלית בהו כרת דכתיב זאת ולא אחרת וכן תי' בס' פמ"א] אבל אפשר חשבו תוס' זה להותר מכללו בשעת היתר הבמות

דף קז ע"א בגמ' דם יחשב לרבות הזורק. צ"ע לר"י מנ"ל במוקטרי חוץ שחייב הזורק בשלמא לר"ע דיליף מאו זבח דכ' בפרשה דואליהם תאמר א"ש אבל דם יחשב כתי' בפרשה הקודמת במוקטרי פנים. מיהו למאי דמרבה הגמ' לקמן (קט"ו:) מאשר יעלה כל שהיא עבודה תמה כמ"ש התוס' א"ש

שם בגמ' ור"ע מוקטרי פנים שחסרו והעלה בחוץ חייב. לכאורה משמע דהוא ממילא כיון דלית לי' תרי קראי לכן אין ללמוד פנים מחוץ. מיהו קשה למאי דמסיק הגמ' דזריקה הוי אתי מבינייהו רק להכי כ' קרא בזריקה לומר דאין למדין קמיצה וקבלה מבינייהו א"כ קשה לר"ע כיון דבאמת אתי כולהו מבינייהו למה לי' למידרש או לזריקה ולמעט קמיצה וקבלה נימא או לחלק ויביאנו למעט חסר אפי במוקטרי פנים וזריקה מבינייהו אתיא עם קמיצה והקטרה. ולכן צריך לומר דמסברא פשיטא לי' לר"ע דפנים כיון דמהדרין פוקעין בודאי חייב גם על החסר כאבוה דשמואל לקמן (ק"ח:) א"כ ע"כ מיותר או לזריקה כדי למעט קמיצה וקבלה כנ"ל

ברש"י ד"ה והא דתנן כו' מתנה אחת כיפר. לכאורה לשונו תמוה דמשמע דבפנימיות דכולן מעכבין פטור במקצת דם בחוץ. ובאמת אינו כן כמבואר לקמן דרק בשיריים פטור וכמ"ש רש"י גופי' לקמן במתניתין]. ולכן נראה דלא נתכוין רש"י לזה רק דרבותא קמ"ל דאפי' כבר נתן בפנים וכיפר ומ"מ בנותן מתנה אחת בחוץ חייב עלה (כדאי' לעיל (ל"ח:) ע"ש] וע"ז נתן רש"י טעם כיון דמתנה אחת כזו בפנים מכפר לכן כיוצא בה בחוץ חייב. ואה"נ דכ"ש בפנימיות כיון דמתן אחת מהם מעכב הכפרה ודאי חייב על מתן אחת בחוץ כנ"ל

בתוס' ד"ה מאי עביד לי' תימא כו'. י"ל דשאני הכא דעולה מיותר דזבח בלבד כולל כל הקרבנות ולכן הו"א דעולה וזבח דוקא שניהם כאחת. אבל ז"א דא"כ תיקשי גם למסקנא לא לכתוב עולה ולא נבעי או לחלק א"ו דעולה מצרך צריכי. ובס' צ"ק הקשה דבלא"ה למה לי לחלק הא כ' פן תעלה עולותיך כו' ולק"מ דודאי לאו איכא אבל כרת י"ל דאין חייב רק על עולה וזבח ביחד

ע"ב בגמ' לא יאמר בזריקה ותיתי מבינייהו כו'. וקשה לי לר"ע דדרש מאו זבח מנ"ל דאתי לזריקה ולא לקבלה. בשלמא לר"י דדריש מדם שפך משמע זריקה אבל לר"ע קשה. ולכן אפשר דסוגיא זו אתיא כר"י. ויתיישב בזה תמיהת התוס' מסוגיא דלקמן (קט"ו:) דממעטין קבלה מאשר יעלה די"ל דאתיא כר"ע דלדידי' אין למעט קמיצה וקבלה מריבוי דזריקה כנ"ל להכי אצטריך אשר יעלה. מיהו בלא"ה אפשר ליישב תמיהת התוס' מאשר יעלה אין למעט רק כרת אבל לאו שמא יש גם בקמיצה וקבלה. מיהו ז"א דכיון דאימעוט מכרת ממילא אין ללמוד מבינייהו דשחיטה וזריקה דשאני הני דאית בהו כרת. ובאמת משמעות לשון רש"י שם דמאשר יעלה מרבינן כל שהן גמר עבודה וכן הרמב"ם (בפי"ט ממעה"ק) מרבה כולהו מאשר יעלה ולא הביא ריבוי דדם שפך ולא או זבח משום דאשר יעלה מוכח כולהו. ואפי' נימא דאשר יעלה לאו ריבויא הוא מ"מ אתיא זריקה מבינייהו כדאמרינן הכא ולא נצטרך קרא לזריקה כדי למעט קמיצה וקבלה דבלא"ה אימעטו מאשר יעלה. ובהנהו קראי דדם שפך ואו זבח נראה דדורשין או לחלק כיון דס"ל דמוקטרי פנים שחסרו פטור. והלח"מ מקשה למה לא פסק כר"ע. ולמ"ש א"ש משום דלהאי ברייתא דלקמן לא נצרך או לרבות זריקה. וקרא דדם שפך ס"ל לרבות שחיטת עוף כר"ע

ובזה מיושב נמי מה שהקשה בלח"מ עמ"ש הרמב"ם דזריק' והעלאה חייב ב' משום דחילק' תורה עשי' מהעלאה והקשה הלח"מ הא בגמ' אמרו זה לר"ע אבל הרמב"ם דלא ס"ל כר"ע ונלמד זריקה מדם שפך א"כ ב' שמות הם ע"ש. ולמ"ש א"ש דלא ס"ל כדרשא דר' ישמעאל מאו שפך רק דנלמד זריקה מאשר יעלה או מבינייהו וממילא הוי שם א' ומ"מ חייב שתים מטעם דחלקינהו קרא כנ"ל

שם בגמ' אל פתח או"מ ל"ל למעוטי גגו. צ"ע כיון דמודה רבא דפסול לשחוט בגגו א"כ אינו בכלל פתח