שפת אמת על קדשים נט

טרפה היא בשריפה ולמה כ' כאן בקבורה וגם הביא תוי"ט דלעיל פ"ט חשיב במתני' טרפה בהדי הנך דלא הי' פסולן בקודש א"כ א"צ להיות בשריפה וכן במנחות (ע"ח:) שחטה ונמצאת טריפה לא קידש הלחם. וע"כ ס"ל להרמב"ם דאין הלכה כמשניות הללו כיון דפוסק (בפ"ב מאיסו"מ) בנמצא טריפה יצא לבית השריפה ע"ש. ואפשר לחלק דבכור שקדושתו מרחם מצד עצמו וכיון דבאמת טרפה הי' לא חל עליו קדושה כלל [אם הי' טרפה מן הבטן] ואפי' הקדישו לשם בכור דמצוה להקדישו מ"מ לא הקדישו רק ע"פ מצות קדושת בכור וקמי שמיא גליא דאין עליו קדושת בכור. אבל בשאר קדשים כיון שהקדישו בעליו חל הקדושה והוי פסולו בקודש. מיהו מ"ש התוי"ט דלא ס"ל הך מתני' דלא קידש הלחם. תמוה דהרמב"ם העתיק המשנה (בפי"ב מפסוה"מ ה' י"ח). ובאמת נראה שם הטעם כיון דהשחיטה הי' עכ"פ בפסול אין מקדש הלחם וכ"מ בפירש"י שם ואין זה ענין לפסולו בקודש. מיהו אכתי נשאר בתימא למה עור בשריפה. ואפשר דס"ל לרמב"ם דטור בפ"ע לעולם בשריפה דעכ"פ צריכין לבערו מן העולם ועור אין נכלה בעפר מהרה ואין זה ביעור וצריך לעולם שריפה. אך צריכין ראי' לזה מאיזה מקום בש"ס [כזה אי' בתמורה (ל"ד.) כאן בשק כאן בשער וכמ"ש רש"י שם מטעם הנ"ל]

בתוס' ד"ה אבל לא התירו מומחה דייקי דאין הלכה כר"מ דמשמע אי לא הוי טריפה לא הי' נאסר העור. אך הרמב"ם (פ"ג מה' בכורות) פוסק כר"מ והביא נמי (שם ה' י') הך תנאי דהכא והוא שנשחט ע"פ מומחה ואין לתרץ דקנסא דר"מ הי' רק על הבהמה ולא על העור דלא משמע הכי דסתם הרמב"ם וכתב ה"ז יקבר משמע עם העור. ולכן נראה ליישב דאפי' לר"מ קמ"ל הכא דהו"א דלא שייך למיקנסי' רק היכי דמן הדין מותר הבהמה וקנסוהו שלא ישחוט תמיד שלא ע"פ מומחה. אבל בנמצא טרפה דלא אהני מעשיו הו"א דלא קנסוהו דלא שכיח שיעשה כן בשביל העור בלבד. ואע"ג דהוא לא ידע דטריפה הוא מ"מ לא אהני מעשיו קמ"ל דלא פלוג חכמים בקנסייהו כנ"ל

שם במשנה ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה. לכאורה קשה מנ"ל הא נהי דכל שבקודש פסול באש תשרף במקום הקדש מ"מ פרים דאפי' לא נפסלו שריפתן בחוץ מנ"ל דכשנפסלו שריפתן בקודש. והנה לריה"ג לעיל (פ"ב.) דקרא דכל חטאת אשר יובא מיירי בפרים הנשרפים א"ש. אבל לשאר תנאי קשה. ומצאתי בתו"כ פרשת אחרי דדורש מקרא דפר החטאת כו' אשר הובא את כו' לכפר בקודש יוציא כו' דוקא אם כיפר כמצוותו אבל שלא כמצותו נשרף בקודש ע"ש מיהו בנפסל אחר זריקה אכתי אין הוכחה דעיקר כפרה בדם. [מיהו בתו"כ פ' ויקרא דריש ושרף אותו ולא הפסול ע"ש בראב"ד ובק"א]

ע"ב במשנה עד שיוצת האור ברובן. א"י הכונה אם הפי' שאינו טמא רק השורף הרוב ואם התחיל לשרוף אע"פ, שלבסוף נשרף הכל על ידו יהי' טהור **לכאורה לפמ"ש התוס' בסנהדרין (ע"ז.) דלכל מילי אמרי' אשו משום חיציו ה"נ המתחיל כאלו שרפו כולו. אך י"ל דגבי טומאה שאני דבעי נגיעה ממש ובזריקת חץ על הטומאה לא נטמא ה"נ בעי' שורף ממש. ועי' בריטב"א יומא (ס"ח:) דאפי' המסדר האברים על המערכה טהור רק המהפך באברים בשעת שריפה:** או הפי' שאינו טמא עד שנשרף הרוב ואז טמא מי ששרפו אפי' התחיל רק לשרוף כיון שנגמר אח"כ הרוב על ידו

שם בגמ' ר"י אמר מקום יש בהר הבית ובירה שמו. וקשה דהא בנפסל קודם זריקה לכ"ע נשרף בעזרה. ודוחק לומר דמתני' לא מיירי רק בנפסל אח"כ דסתמא קתני. והי' נלע"ד דלר"י הי' זה המקום בהר הבית והי' ג"כ פתוח לקודש והנשרפין בעזרה נשרפין בסוף המקום שנכנס לעזרה. והנשרפין בהר הבית נשרפין בכל הבירה ולפי שרובה מבחוץ אמר מקום הי' בהר הבית. אכן ראיתי שהרמב"ם (בפ"ז מה' מעה"ק) כתב יש נשרפין בעזרה ויש שנשרפין במקום שהי' בהר הבית ובירה שמו ע"ש וצ"ע והרע"ב סותם כר"ל וא"י למה. בריש פ"ג דפרה הביא גם דר"י. ועי' תוי"ט פ"ז דפסחים]

דף קה ע"א בגמ' נבלת עוף טמא בכזית לר"מ כו'. צ"ע מה דפשיטא לגמ' דלרבנן כזית הוי כמו שעיר המשתלח ובאמת יש לחלק דב"ח לעולם אינו מקבל טומאה אבל כזית דחזי לאצטרופי י"ל דדומה לפרה ופרים. ואפשר מיירי דבכל העוף ליכא רק כזית. ועדיין צ"ע. והנה הראב"ד (פ"ג מה' אה"ט) יש לו שיטה אחרת בכאן דרבנן לית להו כלל הך דתדר"י והא דפרה ופרים מטמאים היינו כשנטמאו ע"ש. ולדבריו מיושב מה דמיבעיא רק לר"מ וגם הסוגיא לקמן דקאמר מאן שמעת לי' הך סברא ר"מ. דתמוה טובא כמ"ש הגרעק"א בגליון הש"ס]. ורש"י ותוס' נראה דלא גרסי הא כלל בגמ'. ולהראב"ד יש ליישב וגם דקדוקים אחרים יתיישבו לשיטתו. אבל הפי' תמוה דעיקר חסר מן הספר דהו"ל למימר לעולם לית להו דתנא דר"י ופרה כו'. מיהו לפי' הראב"ד גם בבעיא דר"א ה"ל למימר לר"מ. דלרבנן לא נ"מ בבעיא זו

והרמב"ם שם פוסק דפרה ופרים אין מטמאים כלל וכבר האריך הכ"מ לתת טעם ע"ש. והעין משפט שציין אהא דאמרו במערבא צריכין הכשר על הרמב"ם והוא טעות. גם בהא דמחוסר מעשה ציין על הרמב"ם בטעות. מיהו בעיקר הדין גבי נבלת העוף צ"ע בהרמב"ם שסתם וכתב דבבית הבליעה מטמא בכזית טומאה חמורה וטומאה קלה מטמא כו' משמע אפי' בכזית והוא דלא כחכמים. ואפי' נדחק לומר דמ"ש טומאת אוכלין פי' כביצה כמו בכל טומאת אוכלין מ"מ למה השמיט כל הבעיות לענין מחתא בארעא. מיהו י"ל דס"ל כתוס' דבביצה אפי' בארעא

ע"ב בגמ' ור"ש האי מחוץ למחנה כו' כדתניא. משמע דרבנן לית להו האי גז"ש דפרה כמו דמסיק הגמ' דלדידהו בית הדשן בצפון א"כ גם בפרה ליכא לימוד דצריך חוץ לג' מחנות ונראה שכן הוא דעת הרמב"ם שכ' (ריש פ"ג מה' פרה) דהוא מחוץ להר הבית משמע דיכול לשרוף בירושלים ומהתימא על הכ"מ שם שכ' דצ"ל מחוץ להר הבית הוא לאו דוקא דמבואר בזבחים דחוץ לג' מחנות ע"ש. ונהפוך הוא דדוקא לר"ש אמרו כן אבל לחכמים הוא מחוץ להר הבית ובהר המשחה היתה נעשית ואפי' אי הר המשחה הי' באמת בחוץ לירושלים מ"מ י"ל דמן הדין הי' יכולין לשרוף אפי' בירושלים ועמ"ש בזה לקמן קי"ג]. וצ"ע על הרמב"ם למה השמיט מקום בית הדשן אי למזרחה אי לצפון דלדידן בצפון הוא ולמה השמיטו

דף קו ע"א בגמ' שיהא שם דשן שיקדים הדשן. הרמב"ם השמיט זה ואפי' אי נימא דס"ל כרבא דראב"י חולק ופוסק כראב"י א"כ הו"ל להביא דצ"ל משופך וצ"ע. גם יש לעיין דבפ' כיצד צולין (ד' ע"ה) אמרי' ישרף אפי' אין שם דשן משמע לכאורה דלא כר' יוסי. מיהו אפשר דצריך להקדים דשן אבל אפי' אי נלקח משם הדשן כשר. וכ"מ שם קצת ברש"י אבל לשון הברייתא שיהי' שם דשן לא משמע הכי וצ"ע

שם בגמ' השורף מטמא ולא המצית האור פירש"י האי תנא ס"ל כר"ש עד שיוצת האור כו'. א"י להלום דבריו מלבד דמוכח בפי' דת"ק ר"י הוא מדסיפא ר"ש וכן מפורש בת"כ דרישא ר"י וסיפא ר"ש רק אפי' אי גרס רש"י בסיפא ראב"ש מ"מ מ"ט ת"ק צריך לסבור כר"ש הא גם לחכמים דהמוציא טמא מ"מ השורף נמי טמא. ואי קשיא לי' דלחכמים המצית האור נמי טמא. ז"א דפי' המצית האור היינו קודם שהניח שם הפרים דזה לא מקרי מסייע בשריפתה. וכן הרמב"ם (פ"ה מה' פרה) העתיק כחכמים וכ' ולא המצית האור וצע"ג: