שפת אמת על קדשים ה

הגמ' לענין הולכה כיון דכ' והקריב את הכל ואמר מר זו הולכת אברים ותניא והקריבו זו קבלת הדם ואפקי' רחמנא בלשון הולכה כו' ותמוה למה הוצרך הגמ' להביא הך ותניא בלא"ה כיון דהמקריב דם השלמים דמיינה מפקינן דבעי הקבלה דלמה ואפקי' בלשון הולכה למימרא דהולכה לא נפקא מכלל ה ולמה הוצרך והקריבו דשם צריכין להוכיח דקבלה הוא דריש רש"י משום דא"א לאוקמי בהולכה ומקרא דהכא א"ש טפי וי הולכה הוא ודאי שפיר ואפי' אי קבלה ואפקי' בלשון הולכה א''כ בכלל קבלה הוא וממ"נ פסול הולכה שלא לשמה מהאי קרא. דוחק לדחות דאי מהמקריב הו"א הולכה הוא וקבלה מנין לנו דזה אינו דקבלה שפיר נלמוד משחיטה הולכה וזריקה. ולכן נלפע"ד דפי' הגמ' מדכתיב דם השלמים משמע דנקרא על הדם כבר שם דם השלמים קודם הזריקה והיינו שנתקבל לשם שלמים ולעולם מודה הגמ' דהמקריב זריקה הוא כמ"ש התוס' שם כיון דכ' המקריב דם השלמים ואת החלב משמע זריקה רק הדיוק מדם השלמים שצריך להיות דם השלמים פי' שיתקבל לשם שלמים. (ולפ"ז אה"נ דהוי מצי הגמ' לאתויי מקרא דהזורק דם השלמים רק דהזורק בעי לזריקה כדמסיק הגמ' אח"כ והיינו מכח יתורא דאי למימרא שנתקבל לשם שלמים זה נלמד מהמקריב ולהכי אתי לזריקה וקרא דהמקריב נמי זריקה הוא אבל הדרש מדם השלמים) ולהכי לענין הולכה ראיית הגמ' רק מדתניא והקריבו זו קבלה ואפקי' בלשון הולכה מוכח דלעולם הולכה בכלל קבלה אבל מהמקריב אין ראי' דלא מיירי כלל בקבלה רק בזריקה כמ"ש

שם בגמ' והקריבו זה קבלת הדם ואפקי' רחמנא בלשון הולכה לומר דהולכה לא נפיק מכלל קבלה. בס' צאן קדשים הביא יש מקשים דל"ל קרא דהמקריב על קבלה לשמה בלא"ה מוכח מדאפיק קרא בלשון הולכה ותי' דה"א להיפך דמדמי קרא קבלה להולכה דלא יצטרך לשמה ע"ש. וזה איננו מעלה ארוכה דהא לשתוק קרא מזה וממילא אין לנו קרא להצריך לשמה בקבלה מיהו בלא"ה לא קשה מידי דצריך קרא דהולכה עבודה הוא לענין לאפסולי בזר ואונן וכה"ג. דודאי מהא כללא הוא דשמעינן מדכתי' והקריבו בני אהרן הולכה בכלל. ולקמן נמי תולה הגמ' דין הולכה בזר בפלוגתא דת"ק ור"ש דלר"ש דהולכה שלא לשמה כשר משום דאפשר לבטלה ואיהו לא ס"ל האי כללא דאפקי' בלשון הולכה להכי גם בזר כשרה א"כ לדידן אצטריך האי כללא לענין פסול זר כנ"ל וע"ש לקמן (י"ד) בגמ'

שם בגמ' זבח תודת שלמיו כו' והאי להכי הוא דאתא כו". ק"ל הא כמה פעמים כ' בפרשת ויקרא זבח השלמים ע"ש ואם אין ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים ומיהו בזה י"ל דהגם דדורש באם אין ענין מ"מ צריך להיות קצת סמך לשינוי בעלים והיינו קרא דתודת שלמיו דמשתעי בבעלים. אך אכתי קשה דכ' ג"כ קרא בפ' צו בתר האי דזבח תודת שלמיו. המקריב זבח שלמיו ונילף מכאן לשינוי קודש וצ"ע

שם תודה ששחטה לשם שלמים כשרה היינו דעלה לשם חובה כדפירש"י. ולכאורה קשה כיון דלא קידש הלחם איך עלה לשם חובה וצריך לומר דכיון דתודה אקרי שלמים א"כ הוי כמו סתמא דלשמן קאי וקידש הלחם משום דמחשבת שלמים לא אפיק לי' מתורת תודה כיון דתודה קרוי' שלמים אכן בתודה ששחטה לשם עולה וכה"ג דלא עלה לשם חובה נראה דא"צ תו להביא בה לחם והתודה כשרה אע"ג דלא נתקדש הלחם ) והוא יביא תודה אחרת א) וכן כתבו התוס' במנחות ע''ז הלחם כנ''ל [אם לא אמר זו ] (ד' פ"ט מ"ב) ועמ"ש בזה תודה וזו לחמה כדאי' בפסח ס י''ג רש"י ד"ה מנלן דבעינן באורך במנחות (דף ע"ט)

זביחה לשמה דממוצא שפתיך לא מפרש בי' ובצאן קדשים הגי' לשמה. ובס' טהרת הקודש דוחה זה הדין עמו ע"ש. וגם מה שפי' הוא אינו נכון ולדעתי כפשוטו דממוצא שפתיך לא ידעינן איזו עבודה בעי . ולהכי צריכים להביא פסוקים על כל ד' עבודות: בד"ה תודה קרוי' שלמים כמו חטאת הקהל תורת משה מ"ש כוונתו דלא נימא דתודת שלמיו אקרי אבל שלמים גרידא לא מקרי. ע"ז כ' רש"י דתודת שלמיו אינו שם אחד דהא כמה פעמים כ' תודה בפ"ע בקרא רק שני דברים הם תודת שלמיו פי' תודת השלמים כמו חטאת הקהל תורת משה וממילא מוכח דהתודה קרוי' ג"כ שלמים. והם ב' שמות תודה ושלמים. וקצת קשה ל"ל האי קרא דתודת שלמיו בלא"ה ממשמעות הפסוק וזאת תורת השלמים אם על תודה כו' משמע בהדיא דתודה אקרי שלמים. ותו דכ' הזורק דם השלמים לו יהי' א' מי' חלות וצ"ע

שם בתוס' ד"ה וישנן לא"מ כו' וי"ל ידנ"מ כו'. ולכאורה נ"מ בלא"ה אי חושב הכהן כמזיד שלא נשמה דחייב להביא קרבן אחר כדקיי"ל כהנים שפגלו במזיד חייבין ובודאי ה"ה בשלא לשמה אע"ג דבמל"מ (פ"ז מה' חובל) מסופק בזה מ"מ דבר פשוט דפגלו ל"ד וכל פסול נכלל בכהנים שפגלו מיהו נראה דהכא טפי איכא לפטורי לכהנים כיון דבעלת הקרבן מתה והיורשים אין עליהם חיוב א"כ למי ישלמו

ע"ב בגמ' אמר לי' ר"א נימא יעשה כלל זבח פרט זביחה אין כו'. וקשה הא זביחה כבר נלמד מבשר זבח תודה. ואפשר לומר דכונת הגמ' דאי כלל ופרט הוא אתי קרא להכשיר באיל נזיר כל העבודות שלא לשמה חוץ שחיטה ולוקי קרא כפשוטו בשינוי קודש ולומר דאיל נזיר הקילה בו תורה להצריך הזביחה לבד לשמה. ולפ"ז נראה דהא דמסיק הגמ' לבסוף אב"א זריקה מדר"א נפקי. אין הכונה לתרץ קושית רב אחא דהכא דא"כ הול"ל זביחה מזבח תודת שלמיו נפקא. רק דקאי על התירוץ דמעיקרא דלה' חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל וא"כ לרבות בא ולא למעט. רק דהקשו נימא כעין הפרט רק בזריקה או דוקא בקבלה ומה דשני דשקולין הם אינו מוכרח ע"ז קאמר ואב"א דע"כ כולהו מרבינן בכעין הפרט דזריקה חדר"א נפקי. וכאן לא שייך לומר דאיל נזיר בא התורה להקל. דכלל ופרט וכלל לאו מיעוט הוא רק ריבוי דמיעוט ודאי לא שייך כיון דשקולים הם וכולהו כעין הפרט אית בהו לא שייך שבא הכתוב למעט בזה הכלל ופרט וכלל. כנ"ל

שם בגמ' שקולין הם ויבואו שניהם. וקשה דהכא תרתי והכא חדא כמ"ש התוס'. ואפשר לומר קצת משום דלשון מה הפרט מפורש עבודה וחייבין עלי' בחוץ ג"כ אין מובן דמ"ש התוס' עבודה שחייבין עלי' קשה דבתר הכי לא אמר עבודה וטעונה צפון. ולכן י"ל הפי' עבודה פי' עבודה חשובה דשחיטה שעושה מעשה רבה שממית הבע"ח וכן זריקה שמשנה הדם לזרקו על המזבח. אבל קבלה והולכה לאו עבודה חשובה חשיב להו ולהכי הכא נמי תרתי

שם בגמ' אימא היכא דשחט שלא לשמה ליפסל ותמוה דהא ליכא קרא לעכב. ואפשר דס"ל לגמ' דשחיטה כל כמה דלא זריק לא ליחשב דיעבד ויקח בהמה אחרת ולהכי דייק הגמ' בשחיטה דוקא. [ולא בשאר עבודות] ותוס' פי' קושי' הגמ' דנימא דכולהו קרא בשינוי קודש נאמרו ולעכב ומנ"ל שינוי בעלים. וע"ז מתרץ בגמ' מקרא דמוצא שפתיך והקשו בתוס' דילמא קאי אשינוי בעלים. נראה כוונתם דנהי דלא נוקי קרא באם א"ע וליכא קרא דבעי לשם בעלים] מ"מ זריקה מפורש בקרא דונרצה לו א"כ ע''ז קאי קרא דמוצא שפתיך בש"ב דלא עלו לשם חובה ואפשר לומר מדונרצה לו עצמו משמע הא לשם חבירו לא נרצה לו היינו דלא עלו. וא"צ לזה קרא דמוצא שפתיך. עוד אפ"ל לפמ"ש לעיל דאיכא כמה קראי דכתי' זבח השלמים א"כ שפיר בזביחה עכ"פ יפסול וחד זבח השלמים הוא דאתי באם א"ע לש"ב אבל אינך טובא לעכב הם: שם בתוס' ד"ה ר"א תימה כו'. ולא הבנתי מה תמיהא היא זה דשפיר י"ל דפסול מחשבה פוסל רק בשחיטה כיון דמתכוון שיהי' הזריקה שלא לשם בעלים