שפת אמת על קדשים נח

להקדש]. ומצאתי בפי' הראב"ד לתו"כ שכתב דמן דמי העור לוקחין נסכים וצורכי העולה. וא"י מנין לו וגם אי הפריש הגר גם הנסכים וכל צורכי' מה יהי' עם העור. והנה הרמב"ם השמיט זה הדין. ונראה שהבין דמאן דממעט עולת הקדש לא ממעט עולת גר. אך באמת יכולין שניהם למעט דמ"מ לאו עולת איש הוא וכן הגירסא בתו"כ ריב"י אף עולת גר ופי' בק"א דתרתי ש"מ]. מיהו הלשון משמע דר"י פליג ע"ז. ולמ"ש בס' בה"ז דהך דתו"כ דמרבה גרים היינו גר שמת א"ש וכ"כ הראב"ד בפי' לתו"כ. אבל פשט הלשון לא משמע כן. וגם מהיכן אתרבי כיון דלאו עולת איש הוא ולכן מוחק רש"י גרים. וגם הר"ש בפי' התו"כ כ' דגרים אגב נשים ועבדים נקטו. והא דפשיטא לגמ' דישראל שמת מיקרי עולת איש צ"ל כיון דהיורשין מתכפרין בו מקצת כפרה כדלעיל ריש מכילתין מיקרי עולת איש

ברש"י ד"ה לנדבת יחיד כו' ושוחטה כו'. משמע מלשונו דבעל הקרבן זוכה לשחוט קרבנו כמו דאמרי' התם בכהן דעבודתו שלו ה"ה בזר לענין השחיטה וכן הי' נראה מסברא כיון דכשר בזר א"כ מצוה בו יותר מבשלוחו וכן משמע בפסחים (ז':) וברש"י שם] וכן משמע פשט המשנה סו"פ תמיד נשחט. שחט ישראל כו'. מיהו שם בגמ' לא משמע הכי ע"ש

בתוס' ד"ה לא מיבעיא תימא כו'. ויש ליישב דלמ"ד מדאורייתא תפיס משכחת לה דאקדשי' לבדק הבית חוץ מעורה. דמ"מ כיון דגוף העולה של הקדש שוב אין העור לכהן ולמ"ד מדרבנן מיירי דהקדישה עם העור

ע"ב בגמ' אשר הקריב לו יהי' פרט לט"י ואונן שיכול כו' צ"ע בכ"ג אונן דאמרינן לעיל דאע"ג דמקריב מ"מ כיון דאינו אוכל אין לו חלק. בזה אפשר דבעור יש לו כיון דאינו עומד לאכילה והכא ממעטינן רק מאשר הקריב וכ"ג מקריב אונן י"ל דבעור יש לו חלק. מיהו כללא דמתני' כל שאין לו בבשר אין לו בעור לא משמע הכי. ועדיין צ"ע כיון דכ"ג אונן לא נזכר במשנה אדרבה במשנה נתנו הכלל מי שאין ראוי לעבודה אין לו בבשר. א"כ י"ל דהכלל נמי קאי רק אמי שאין ראוי לעבודה ולא אונן כ"ג וצ"ע

שם בגמ' אמר אביי מדסיפא רבי רישא נמי ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה. וקשה כיון דתלי רק בהפשט א"כ רישא למה לי ליתני רק הך דסיפא. ונראה דבאמת אי הי' פסול בדם ודאי אין זריקה מתרת העור וכן איתא להדיא בתוספתא פי"א]. רק משום דתנא סתם כל שלא זכה מזבח בבשר משמע אפי' ע"י פסול בשר לכן מקשה הגמ' להדדי וע"ז משני דמיירי קודם הפשט אבל באמת משכחת גם לרבי עור נשרף אפי' אירע פסול אחר הפשט קודם זריקה אם הי' הפסול בדם והיינו טעמא דכל שלא עלתה לאיש אין העור, לכהן. אבל באם הפסול בבשר אמרי' לקמן דלרבי הורצה כמ"ש לקמן מזה. ולאוקימתא דרבא דאמר מדרישא ראב"ש כו' קשה ג"כ א"כ סיפא ל"ל כיון דתליא הכל בזריקה וי"ל דסיפא קמ"ל אפי' נודע פסולו אח"כ שהי' טרפה ולאפוקי מדר"ח סגן הכהנים

בתוס' ד"ה ומודה רבי וי"ל דהוי כמו שנמצא טרפה בבני מעיים. צריך לומר סברתם כיון דזה המשמר לא ידעו וסברו שכבר נתן הכסף חשיב להו כמו נודע פסולו אח"כ. הגם דאין זה מוכרח כיון דהבעלים ידעו הפסול ול"ד לטרפה מ"מ י"ל כן. ומה דמקשה בהג"ה נראה דלא קאי ע"ז התירוץ רק על תי' הראשון. והבה"ז נראה שלא הבין כן אבל העיקר כמ"ש

דף קד ע"א בגמ' ע"כ לא קאמר ר"י אלא בבשר כו' פירש"י דבאבוד ושרוף באמת לא הורצה כדאמרינן בפסחים רק דקל האיסור. דלגבי העור חשיב כהורצה. והדבר תמוה דמ"מ כיון שלא עלתה לבעלים אימעוט מעולת איש עולה שעלתה לאיש ולפי' התוס' א"ש דמדאורייתא הורצה בנטמא ונפסל רק מדרבנן לא הורצה ואע"ג דהוי חשש חולין בעזרה מ"מ מצינו פסולי קרבן מדרבנן ג"כ. וא"כ כיון דמדאורייתא עלתה לאיש י"ל דהעור לכהנים

והנה הרמב"ם (פי"ט מפסוה"מ) פוסק כרבי דתלי' בהפשטה. ולכאורה הלכה כרבא לגבי אביי וא"כ אתיא מתני' כראב"ש. וי"ל דבאמת דוחק שיסתום רבי במשנה דלא כמו דס"ל בעצמו. ולכן י"ל דלא חשיב סתם משום דר"ח סגה"כ אמרי' לקמן לחד שינויא] דס"ל כרבי [ואידך שינויא אינו אליבא דרבא] א"כ לא הוי סתמא וממילא הלכה כרבי מחבירו כיון דלא הוי סתם מתני' דלא כוותי'. מיהו עיקר הדין אינו מפורש ברמב"ם דזריקה מתיר את העור רק דתליא בהפשטה. וי"ל דדוקא בקודם זריקה. רק הרמב"ם מסיים שם וזבח שהופשט קודם זריקה אינו נפסל ופי' הכ"מ דהיינו דפוסק כרבי דדם מרצה על העור בפ"ע. אבל לפ"ז עיקר חסר מן הספר דהו"ל למימר בהדיא דמרצה על העור. ופשוט משמע דהוא מילתא בפ"ע דאע"ג דצריך לזרוק קודם הפשט מ"מ אינו נפסל עי"ז. ולפ"ז אפשר דרק בהא פסק כרבי דבנפסל אחר זריקה תלי' בהפשטה. דאם העור מחובר נשרף עמו דלא כראב"ש אבל לענין פסול דקודם זריקה לא ס"ל כרבי. והטעם י"ל כיון דבאמת אינו מרצה א"כ לא עלתה לאיש ואפשר י"ל דהאי תירוצא דחויא בעלמא הוא. ובאמת רבי כר"א ס"ל דאע"פ שאין בשר יש דם ולהכי בהא אין הלכה כרבי. או אפשר די"ל דרבי לית לי' הך דרשא דעולה שעלתה לאיש דהא ר"ח סגה"כ ע"כ לא ס"ל הך דרשא בנמצא טרפה בבני מעיים דודאי לא עלתה לבעלים. והא דאמרינן דס"ל דמרצה ע"כ הפי' לגבי העור אבל בעלים ודאי לא מתכפרי. וכן מוכח בתוס' לעיל ד"ה ומודה רבי דמדמה הך דאשם שהקריבו קודם הכסף לר"ח סגה"כ והתם אי' בהדיא דלא נתכפר א"כ ודאי ר"ח לית לי' הך דרשא דעולה שעלתה לאיש. וי"ל דרבי נמי ס"ל הכי ואנן לא קיי"ל הכי וכ"פ הרמב"ם (פ"ה ממעה"ק) להדיא דכל שלא עלתה לאיש אין העור לכהנים. ועדיין צ"ע בדעת הרמב"ם

ובאמת ק"ל על הגמ' מנ"ל דרבי ס"ל דהדם מרצה גם שיהי' העור לכהנים דהאי ברייתא דקאמר רבי הדם מרצה י"ל בקדשים קלים להיות העור מותר לבעלים שהתירו הדם ויצא מידי איסורא אבל להיות לכהנים שפיר י"ל כיון דהבעלים מתכפרין ולא עלתה לאיש אין העור לכהנים. מיהו לפי' התוס' א"ש דבאמת בנטמא ונפסל הבשר הבעלים מתכפרין ג"כ. אלא לפירש"י באבוד ושרוף קשה וצ"ל משום דראב"ש מסיים ועורה לכהנים משמע דגם רבי לענין כהנים מיירי ודוחק

שם בגמ' והרי פרים הנשרפים כו' פי' דבהני ודאי אפי' כבר הופשטו העור נמי בשריפה דמפורש בקרא עורותם ובשרם **בראב"ד בעדיות (פ"ב מ"ב) הביא האי תי' דחלוץ קאמרי' משום פרים הנשרפים. נראה שהי' לו כאן גירסא אחרת. ואפשר דס"ל כמ"ש התוס' (יומא נ"ז.) בשם הריב"א דבבית שני לא הי' פה"נ א"כ ע"כ הקושיא לר"ח סגה"כ רק מפר ושעיר של יוה"כ שפיר משני חלוץ קאמרי' דכיון דא"צ הפשט ודאי לא הופשטו לחלל יוה"כ. אבל לדעת הר"י שם הי' בבית שני פה"נ שפיר י"ל הקושיא אם כבר הופשטו כנ"ל:** ולהכי לא משני הכא חלוץ קאמרינן [ומיושב קושי' הפמ"א]

שם בגמ' ר"ח כרבי ס"ל. לפי' התוס' לעיל קשה כיון דבאבוד ושרוף מודה רבי דלא הורצה אפי' דיעבד א"כ אכתי יש עור נשרף כשנאבד הבשר וי"ל דלהאי שינויא באמת ס"ל דרבי כר"א ס"ל דאפי' אין בשר יש דם. וקצת סייעתא מזה למ"ש לעיל דלמסקנא רבי וראב"ש בפלוגתא דר"א ור"י קמפלגי

שם בגמ' והלכתא כחכמים בשר בקבורה ועור בשריפה. רש"י מוחק זה והרמב"ם העתיקו ותמוה טובא ועיין תוי"ט דתמה דהרמב"ם עצמו פסק בנמצא