שפת אמת על קדשים נז

מלאכול פסחו משמע אפי' כבר שחט הפסח כגון שהבריא הילד אחר זריקה [כעין דאי' ביבמות (ע"א:) ע"ש] ג"כ דוחה טומאת קרובים. וזה צ"ע דאין אכילה מעכב והוי רק מ"ע שאין בה כרת א"כ כל המצות ידחו עשה דטומאת קרובים והכא משמע דוקא פסח ומילה דאע"ג דמילת בניו אין בו כרת מ"מ מצות מילה חמורה וגם נכרתו עלי' י"ג בריתות וצ"ע לדינא בזה

בתוס' ד"ה הא ר"י כו' ול"ד לעשה דהשלמה כו' ולא ביארו הטעם ודברי בה"ז אינם מובנים לי. והנלע"ד דעשה דהשלמה היא כמו ל"ת דהוא לאו הבא מכלל עשה כן דעת הרמב"ם (פ"ו מה' יבום) דחייבי עשה שהם לאו הבא מכ"ע נדחה מפני עשה. וכמ"ש בשאג"א (סי' ל"ג) ע"ש]. ולכן עשה דפסח דיש בה כרת דוחה ל"ת דהשלמה. [ואע"ג דיש לו תשלומין. כבר כתבו הרמב"ן והרשב"א שבת (כ"ד) דלא חשיב אפשר לקיים שניהם משום דחביבה מצוה בשעתה]. אבל הכא עשה דטומאה הוא עשה ממש ולכן בא עשה דאין לה תשלומין דחמיר וידחה עשה דיש לה תשלומין דקיל כנ"ל

דף קא ע"א בגמ' שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה אבל קדשי דורות ק"ו ממעשר הקל. לכאורה משמעות הגמ' דמרע"ה סבור ללמוד דגם לדורות אונן מותר בקדשים וזה שאמר שמעתי ושכחתי ששמע כבר דבמעשר אסור ושכח ללמוד משם ק"ו. אבל באמת דוחק לומר הכי דא"כ למה הוצרך הקב"ה לומר באנינות תאכלוהו כיון דבכ"מ אונן מותר בקדשים. וגם למה הוצרך הגמ' לכך דיותר נראה דפלוגתא דמרע"ה ואהרן הי' אם הותר באותו יום כל הקדשים ואהרן השיב נהי דהותר בקדשי שעה אבל קדשי דורות לא הותר אפי' היום אבל לדורות גם מרע"ה סבור דאסור. לכן נראה עיקר דכן כוונת הגמ' ג"כ והא דסיים ק"ו ממעשר הקל דרך אגב משמיענו הגמ' עיקר טעמא דאונן אסור דנלמד ממעשר. אבל פלוגתייהו הי' רק בהיתר אותו יום אי הי' גם על קדשי דורות כנ"ל. מיהו לשון שמעתי ושכחתי קשה קצת. וי"ל הפי' דשמע כבר שיש לחלק בהיתר דשעה בין קדשי אותו שעה לקדשי דורות כסברת אהרן

ברש"י ד"ה א"ל אהרן כו' והלא עלי הטלת כל העבודה כו'. צ"ע דמשם לא מוכח רק עבודת היום דקדשי שעה. אבל מוסף דראש חודש י"ל שלא הי' על אהרן בדוקא. ול"ל לרש"י זה דבלא"ה א"ש. דבאמת כך הי' המעשה שאהרן הקריב. אבל רשאין היו גם בניו להקריב. והרמב"ן בחומש פ' שמיני תמה על הגמ' דהא כל הקרבנות כבר הקריבו קודם מעשה דנדב ואביהוא ע"ש שנדחק. וא"י מנ"ל הא דרק עבודת היום הקריבו מקודם. אבל מוסף דר"ח י"ל דהקריבו אח"כ. ושוב ראיתי שכ"כ רש"י בהדיא בפסחים (פ"ב:) ע"ש. ולשון רש"י דכאן צ"ע

בתוס' ד"ה דאי ביום תימא כו'. יש לתמוה על תמיהתם. דודאי במעשר עצמו לא מוכח כלל אנינות דלילה ולכן אי ביום הותר קשיא דק"ו ממעשר. א"ו בלילה הותר וממילא מדצריך להתיר מוכח דבשאר קדשים אפי' אנינות לילה אסור. ואפשר דבאמת במעשר אנינות לילה לכ"ע שרי מדאורייתא דמעשר מקדשים ליכא למילף

ע"ב בגמ' ואידך נמי והכתיב והיתה לו כו'. רש"י פי' דקאי על רב אשי וקשה לשון ואידך דהול"ל והא כתיב דהא עלה קאי. [בעין יעקב גריס ולר"א כו' ולהך גירסא הקשה המהרש"א אמאי לא פרכינן לר"י ור"ש ע"ש]. ויותר נראה לפרש ואידך על ר"י ור"ש דאמרו והלא פנחס הי' עמהם שנתכהן מיד א"כ למאי כתי' והיתה לו כו' ומשני לברכה. וגם בתר הכי ואידך נמי כו' ג"כ קאי על ר"י ור"ש ומשום דנקט מעיקרא ואידך נקט גם הכא ואידך (וצריך תרי קראי לברכה וליחס זרעו אחריו כמ"ש המפרשים]

דף קב ע"א בגמ' ומי אמר ר"ל הכי כו' איפוך וקשה לר' יוחנן למה כ' ויחר ואין לומר דס"ל כר' יהושע בן קרחה דהא משמע דגם לריב"ק בכ"מ יש רושם חוץ מהך דמשה. ותו דא"כ גם לר"ל י"ל דלר"ש מתרץ דסטרו והוא גופי' ס"ל כריב"ק. וצ"ע

שם בגמ' שאני שאול כו' כדר"א. וקשה למה מייתי דר"א אי למימר דכשפוסקין גדולה בודאי הוא לדורות אם כן ע"כ בשאול לדורות פסקוהו הא מצינו במשה דהי' מלך ולא לדורות. וי"ל דר"א אמר רק כשפוסקין משמים גדולה כמו שאול שנמשח ע"י שמואל. אבל מלכות מרע"ה לא הי' ע"י פסיקה רק דכך הוי דכ' ויהי בישורון מלך. אבל לא מצינו בו פסיקה. ומלשון רש"י משמע דמייתי דר"א לומר לפי שהגיס שאול ניטל ממנו. וקשה חדא דלא מצינו הגסה בשאול אדרבה נחבא הי' אל הכלים וכתי' קטן אתה בעיניך. ותו ל"ל הטעם דהגסה. הלא מפורש בקרא שניטל ממנו המלכות במעלו אשר מעל וצ"ע

ע"ב בגמ' מתני' דלא כאבא שאול כו'. נראה טעם תנא דידן כיון דהקטרה לא מעכבא דעיקר הכפרה בדם. ויש לעיין לאבא שאול נמי אם באמת נטמאו או נאבדו החלבים ולא הקטירם כלל י"ל דאפי' כהן שנטמא אחר זריקה חולק כיון דבאמת לא הקטירו או אפשר דמ"מ צריך להיות ראוי להקטיר. מיהו את"ל בבעיא דרב אשי דאפי' טהור בשעת זריקה ובשעת הקטרה ורק בינתים הי' טמא נמי אינו חולק א"כ כ"ש בדין הנ"ל דעכ"פ הי' שעה אחת שלא הי' ראוי להקטיר זולת אם נטמא אחר שנאבדו החלבים. בזה פשיטא דחולק

שם בגמ' אמר רבא האי דינא מר"א גמירנא דאמר בבה"כ כו' רש"י פי' דר"א אמרה בבה"כ ותימה לפרש כן דמה שייך ע"ז לאונסו לפלפל כל כך ואי מתוך ההרהור דאונס שכח שהוא בבה"כ הו"ל לרבא להזכירו. ולכן נראה דרבא הי' בבה"כ ושמע שם פלפול דר"א. וע"ז מקשה הגמ' דאסור להרהר ומשני לאונסו שאני ולשון דאמר בבה"כ לאו דוקא או דט"ס הוא וצ"ל גמירנא בבה"כ מר"א דאמר כו' כנ"ל

בתוס' ד"ה בעל מום וא"ת כו'. ואפשר ליישב דהא באמת ראב"ש לא יהיב טעמא למה לא נלמד זה מזה במה מצינו רק דדוחה דק"ו ליכא אבל למה לא נלמד במה מצינו. ולכן י"ל דהוא באמת מכח ריבוי דכל זכר דאי לא הוי כ' מיעוט על טבול יום בחד מינייהו הוי מרבינן בי' ט"י מריבוי דכל זכר ולא הוי מוקמי' על בעל מום כולהו קראי. רק עכשיו דכ' מיעוט בכולהו על ט"י ע"כ כל זכר כולהו על בעלי מומין קאי כנ"ל

דף קג ע"א במשנה כל שלא זכה מזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה. יש לעיין בקדשים קלים דעורה לבעלים ונפסל דלכאורה ג"כ לא זכו הבעלים בעורה [וכ"פ הרמב"ם (פי"ט מה' פסוהמ"ק) ע"ש] ולמה השמיט התנא דין זה ונקט לא זכו כהנים. וי"ל לפי דברי רבי לקמן בברייתא דמי שזוכה בבשר זוכה בעורה. רק בעולה צריך קרא דהוי לכהן. א"כ בנפסל דלא זכו הבעלים בבשר אין להם בעור רק בעולה דקמ"ל קרא דאע"פ שאין לכהן בבשר יש לו העור הו"א אפי' נפסל יש לו עור קמ"ל עולת איש שעלתה לאיש. אבל בקדשים קלים לבעלים פשיטא דבאין להם בשר אין להם עור כנ"ל

שם בגמ' במקדיש נכסיו וכר' יהושע. הרמב"ם מביא דין זה במקדיש נכסיו והי' בהם זכרים דהם עצמן קרבין עולות דאין העור לכהן. ותמוה דהוא בעצמו פוסק (פ"ה מה' ערכין) כר"א דכולן ימכרו וכן תמה עליו בלח"מ (פ"ה מה' מעה"ק). ונראה ליישב ע"פ חד לישנא בתמורה (ל"א:) דמודה ר"א באין בעדרו רק זכרים ע"ש. דמשמע אפי' הי' שאר נכסים רק דבע"ח לית לי' רק זכרים מודה ר"י דעולות הם עצמם נקרבים ע"ש ובהכי מיירי הרמב"ם כאן כנ"ל

שם בגמ' בגר שמת ואין לו יורשים. ויש לעיין למי ינתן העור. והי' נראה דהיא להקדש או דהוא הפקר וכל א' יוכל לזכות בו (לדעת התוס' (ב"ב ע"ט) דאין חצר