שפת אמת על קדשים נו

דכוונת הגמ' דגם מחו"כ אחר שהביא כפרתו א"צ טבילה לנגיעה רק לאכילה דאונן ומחו"כ בחד מחתא מחתינהו וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' אה"ט]. ולהכי צ"ל הטעם דלא גזרו בנגיעה כל כך כמו באכילה ועי' בתוי"ט (כאן ובחגיגה פ"ג] בדין זה

שם בגמ' יום קבורה לא תפיס לילו מדרבנן משמע דביום אסור מדרבנן וכן פירש"י להדיא א"כ אפי' פסול דרבנן הוי בכלל אין ראוי לאכול עי' בבה"ז ובפמ"א ריש פירקין שנחלקו בזה]. וק"ק ע"ז דא"כ לעיל דמקשה מאונן נוגע והתם תנן דאונן צריך טבילה לישני ג"כ דהכא ביום קבורה דרבנן א"צ טבילה וצ"ל דפשיטא לגמ' דכעין דאורייתא תקנו אבל אפשר לומר דלכ"ע יום קבורה דאורייתא רק לילו לא תפיס מדרבנן אע"ג דיום מיתה תפיס לילו מדרבנן יום קבורה לא: שם בגמ' תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו. הלשון תדע קשה שהרי ר"י חולק אמשנה זו כדאמרי' מאן תנא ר"ש. (לתי' דר"מ בסמוך דמיירי ביום קבורה ניחא דבהא מודה ר"י ותדע דאמר ר"ש הוא משום דלא ס"ל לר"ש לחלק בין יום מיתה ליום קבורה]. ולתירוצא דאביי לקמן יש ליישב למ"ש רש"י לקמן דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא משום דלמ"ד דמעכב אפי' אנינות דאורייתא אידחי כשבא אחר חצות א"כ י"ל דר"י ס"ל אכילת פסחים מעכבא ולהכי מודה נמי להאי משנה דאונן טובל ואוכל. אך סוגיא דהכא דקאמר מאן תנא ר"ש. לא ס"ל כאביי. ולפ"ז קשה הלשון תדע

שם בגמ' וסבר ר"ש אנינות לילה דרבנן והתניא ר"ש אומר אונן אינו משלח קרבנותיו מאי לאו אפי' פסח. ותמוה לשון הגמ' דהא דאינו משלח אינו מטעם איסור אנינות דהא טמא וערל משלחין קרבנותיהם. וא"כ הקושיא היא איך מצי מביא הפסח. ומה זה שמקשה אהא דאנינות לילה דרבנן. וי"ל דהא מוכרחין לומר למסקנא דר"ח דפסח כדי נסבה. דיש סברא שלא למעט פסח בכלל זבח שלמים קרבנו או מטעם סברת תוס' דפסח עיקרו לאכילה או מטעם שאכתוב לקמן דקרבן ציבור לא אימעוט מקרבנו. א"כ י"ל דסברא זו פשיטא גם להמקשן ולהכי פריך מאי לאו אפי' פסח ופסח אין למעט מקרבנו א"כ ע"כ הטעם משום דאנינות לילה דאורייתא וכיון דלא מצי לאכול אינו מביא פסח ולכן אמר ר"ש סתם אונן אינו מביא קרבנותיו אפי' פסח. ולפ"ז י"ל דהכל מודין לסברא זו ואפי' ר' מרי דלא ס"ל כדי נסבה. נמי מודה דפסח אינו בכלל מיעוט דקרבנו. רק דס"ל ביום מיתה אנינות לילה דאורייתא ולהכי אינו מביא פסח. והיינו דמסיים ר' מרי יום מיתה תופס לילו דאורייתא ודו"ק

שם בגמ' מרבה אני תודה שנאכל בשמחה כשלמים. לשון רש"י צ"ע שכתב שיוצאין ידי שמחה בשלמים דכתיב בה שמחה כו' הא בכל הקרבנות יוצאין ידי שמחה אפי' בחטאות ואשמות כדאי' פ"ק דחגיגה]. ועיקר הכוונה דכתיב שמחה בשלמים ותודה נמי איקרי שלמים

שם בגמ' מה עצים ולבונה פירש"י דמביא עצים מביא עמהן קרבן. ולא הבנתי זה חדא דא"כ הקרבן כבר אתרבי וכי ע"י שהביאו עם העצים ישתנה דינו. וגם עיקר הדבר תמוה דהמתנדב עצים יהי' מחויב להביא עמו קרבן. וקרבן עצים דתענית (כ"ו.) היא המשפחה שהי' להם יום קבוע שהם יביאו העצים הביאו קרבן ע"ש ברש"י ורמב"ם. והריטב"א שם חולק ע"ז ופי' שהיו מבעירין הרבה עצים במזבח להכי נקרא קרבן עצים] אבל לא שיתחייב כל המתנדב עצים להביא קרבן (וכ"מ מלשון הרמב"ם פ"ו מה' כה"מ]. וגם מה קשיא לי' לפרש כפשוטו דכל קרבן אפי' עצים אסור להביא באנינות כיון דנקרא קרבן אתמעיט מקרבנו וצע"ג

שם בגמ' פסח כדי נסבה. ותמוה הטעם מ"ש פסח משאר קרבן כמ"ש תוס'. ותי' התוס' תמוה דאטו משום דעיקרו לאכילה לאו שם קרבן עליו [ביום]. ותו קשה לתוס' גם שלמי פסח דעיקרו לאכילה בא ליתכשר. ודוחק לומר דתוס' פי' שלמי פסח מותר פסח (כמ"ש לעיל ד' ט'] דלא כרש"י דהא שתקו ולא חלקו על רש"י הכא. ונראה דהטעם הואיל והוא כקרבן ציבור דהכל מביאין אינו בכלל קרבנו. ולהכי חגיגת י"ד דאינו בא רק במועט לא חשיב כקרבן ציבור. גם י"ל הטעם הואיל וכל אדם מחויב היום להביא פסח לא אסרה תורה לאונן **בריטב"א מו"ק (ט"ו:) כ' דחטאת וקרבנות הבאים לכפר מביא ותמוה מסוגיא דהכא:** ואפי' חטאת ואילך דמחויב מ"מ אין החיוב דוקא היום אבל פסח זמנו הוא היום

בתוס' ד"ה אר"ח כו' וכי תימא דעשה דפסח דוחה עשה דכשהוא שלם הוא מביא א"כ היכי דייק דאנינות לילה דרבנן. פי' היכי דייק ר"ש תדע כו' הלא י"ל דאפי' הוי דאורייתא דוחה עשה דפסח. ולע"ד אפשר ליישב דאינו מטעם דחי' כיון דפסח יש לו תשלומין בשני אינו דוחה כדפירש"י לקמן רק כמו דמחלק הברייתא אין לי אלא שלמים תודה חטאת כו' הרי דיש לחלק מסברא דלא קאי זבח שלמים קרבנו על הכל. ולכן סברת הגמ' דפסח דאיכא עשה מסתמא לא קאי ע"ז הריבוי דקרבנו אבל אנינות אי הוי דאורייתא ע"כ גם פסח אסור מה"ת לאכול באנינות אי הקריב פסחו ונעשה אונן אח"כ. וממילא דקאי איסור אנינות גם על אכילת פסח שוב אפי' נעשה אונן מקודם אין עשה דוחה. אבל איסור הבאת קרבן באנינות לא קאי כלל אפסח. ובזה יש ליישב נמי לתי' אביי לקמן כאן אחר חצות דקשיא לי' לרש"י דאי אחר חצות עשה דפסח דוחה לידחי ג"כ איסור אכילה באנינות ומכח זה דחק רש"י דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא וזה דוחק דלא קיי"ל הכי ולמ"ש א"ש דאביי נמי ס"ל דאחר חצות כיון דחל עליו מצות פסח לא אימעוט מזבח קרבנו אבל לא מצד דחי' אתי עלה. וע"ד התוס' קשה לי קצת כיון דלקמן בתי' דאביי שתקו התוס' לרש"י ומשמע דהבינו ג"כ כפירש"י דאכילת פסחים לא מעכבא א"כ למה תמהו כ"כ בדר"ח אפשר דר"ח נמי ס"ל דלא מעכבא. ולכן לענין להביא קרבן באנינות עשה דפסח דוחה דלר"ח אפי' קודם חצות כמו לאביי אחר חצות

דף ק ע"א בגמ' א"ל ר' אשי כו' קשיא. אפשר דתיובתא לא הוי דבאמת י"ל דלר"י גם ליל קבורה אסור דמ"ש רש"י דהכרח הגמ' משום דאנינות לילה יליף ר"י מאהרן ושם יום מיתה הוי. אין זה הכרח גמור דמ"מ ס"ל לר"י דמסברא אין לחלק בין מיתה לקבורה כלל דכל שמתו לפניו אונן הוא רק דר' אשי לא מסתברא לי' הכי. אבל ר' מרי לא חש על קושיא זו כנ"ל

שם בגמ' ורמינהו לאחותו כו'. יש להקשות דהא האי עובדא דטמאוהו בע"פ י"ל דהי' אחר שהביא קרבן פסח ואכילה לא מעכבא. וע"כ כוונת הגמ' מדתני בברייתא שהי' בערב פסח ע"כ להשמיענו בא דטומאת קרובים דחי' פסח. מיהו אכתי קשה למאי דמוקי קודם חצות דחל עליו אנינות ואינו מביא פסח כלל אכתי הדרא קושיא לדוכתא למה נקט ע"פ ודוחק לומר דמשמיענו דין זה דאונן קודם חצות אינו מביא פסח דאין ענינו לדין טומאת קרובים. ולולי פירש"י הי' נראה דהאי תנא לא ס"ל כלל כר"ש ואונן מביא קרבנותיו. אבל החילוק בין קודם חצות לאחר חצות לענין טומאת קרובים אי דוחה פסח או לא. אבל רש"י שפי' דמטעם אנינות אתי עלה קשה. ואפשר לשון אונן ברש"י ט"ס וצ"ע

ברש"י ד"ה ולמול את בנו דמילת זכריו מעכבתו מלאכול פסחו. לא ידעתי למה לא פי' כפשוטו דהוא דבר בפ"ע דקמ"ל דפסח או מצות מילה אפי' כל השנה דוחה טומאת קרובים. דלפירש"י קשה מה נ"מ אי לא יהי' שהות לעשות פסח כשיטמא או יתבטל הפסח מטעם מילת זכריו אבל לפי' הפשוט א"ש דקמ"ל דלא זו דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה טומאת קרובים אלא גם עשה דמילת בנו דלית ב' כרת נמי דוחה טומאת קרובים. שוב ראיתי בברכות (ד' י"ט:) מביא רש"י ב' פירושים או כפשוטו משום מצות מיל או מטעם מילת זכריו. מיהו לשון רש"י כאן מעכבתו