שפת אמת על קדשים נה

קכ"א] וא"כ נראה דאע"ג דקאמר בישול מפעפע היינו דאיכא סברא להחמיר בזה טפי מבהזאה אבל מ"מ אין כדי לאסור בזו הפעפוע דהוי רק טעם קלוש ומשהו. רק בקדשים כה"ג אוסר הכתוב. ובזה עצמו הי' מסופק ר' יצחק ואדרבה יש לתמוה על תמיהת התו' שכתבו מה הוי ס"ד דר"י הלא באמת נשאר כן הדין. וכן ממאי דאמרי' בגמ' וטעמא מאי אמר קרא כו' משמע דבאמת אין בישול מפעפע בכל הכלי ולהכי יהיב טעמא אחרינא וכן מוכח לקמן דאמר אביי דבתרומה א"צ הגעלה בכל הכלי וקשה על הפוסקים שנסתפקו לומר דבישול מפעפע ע"ש ביו"ד (סי' צ"ב)

דף צז ע"א בגמ' עד זמן אכילה. הרמב"ם פי' עד סוף זמן אכילה ולא עד בכלל ושעה א' קודם שנעשה נותר צריך מריקה ושטיפה. וכן הי' נראה מסברא כדי שלא יבואו לידי נותר. אך מהא דאמרי' מנה"מ ומייתי מקרא משמע קצת כדעת החולקים על הרמב"ם דאין מריקה ושטיפה רק אחר זמן איסורו. ולהכי מקשה מנה"מ דמסברא הי' נראה להצריך מו"ש קודם זמן איסורו. אבל להרמב"ם למה צריך קרא על זה. וי"ל דהו"א דמיד אחר כל בישול צריך מריקה ושטיפה ומייתי קרא דא"צ מו"ש עד קודם זמן איסורו. (ובאמת בפיהמ"ש להרמב"ם משמע דאה"נ דצריך מו"ש אחר כל בישול ואכילה וכמ"ש בתוי"ט. אך מ"ש דכן הוא ג"כ כוונת הרמב"ם בחיבורו לא משמע הכי]

שם בתוס' ד"ה ופנית בסוף הדיבור. הקשו אי מצות לינה רק לילה א' א"כ פסח שני נמי בעי לינה מפני הקרבן וכן הקשו בכמה דוכתי. ולע"ד אפשר לומר דהא דכל קרבן בעי לינה הפי' כשבא להקריב קרבן צריך עכ"פ ללון שם שלא ימהר ללכת שנראה כדרך ארעי ומקרה אבל אם שוהה שם ולן אפי' אי מקריב גם למחר קרבן י"ל דא"צ שוב ללון שנית דכל הקפידא הוא כשבא שם לא יפטר בלא לינה. ומיהו בפסח בעי לינה אפי' לן שם כבר בע"פ ובפסח שני כה"ג פטור מלינה כנ"ל

ע"ב בגמ' יקדש להיות כמוה. נראה דהוא ג"כ בשריפה אם נבלע מקדשים פסולין דהם בשריפה ה"ה מה שנבלע בו. ולכן קשה לי מאי דמקשה הגמ' ליתי עשה ולדחי ל"ת הא איכא נמי עשה דשריפת פסולי מוקדשין וצ"ע. ובאמת בתירוצא דר' אשי יקדש עשה הוא. קשה קצת דא"כ כשר שבלע מפסול יהי' עשה ופסול עצמו אינו בעשה. גם מוני המצות לא מנו עשה זו דיקדש. ולכן י"ל דגם כוונת ר' אשי דיקדש להיות כמוה עשה הוא דנעשה ממש כמו גוף הפסול דיש בו עשה דשריפת פסולי מוקדשין כמו כן זה. וצ"ע

פרק שנים עשר

דף צח ע"ב במשנה טבו"י ומחו"כ אין חולקין בקדשים לאכול לערב. נסתפקו התוס' אי גם מחו"כ אין אוכל עד אחר הערב שמש או דלערב קאי רק אטבול יום. ולכאורה יש להוכיח ממאי דמוקי לקמן מתני' גבי אונן] ביום ערב פסח הואיל ואשתרי לפסח אשתרי לקדשים וקשה למה נקט לערב ובע"פ לינקוט לאכול למחר. אלא משמע דנקט לערב משום מחו"כ. ואפשר לדחות דרבותא קמ"ל אפי' אונן שאוכל מיד לערב כגון בע"פ מ"מ אינו חולק ועי' לקמן (צ"ט:) ברש"י ד"ה ורמינהו שכתב דמחו"כ א"צ להמתין עד לערב. ולפ"ז יש לדקדק בדברי רש"י בסמוך דפי' בהא דתני אפי' טמא בשעת זריקה וטהור בשעת הקטרה שהעריב שמשו והקטיר בלילה. אע"ג דגם במחו"כ שייך האי דינא ביום, שאחר שהביא כפרתו הקטיר האימורים ואפ"ה אינו אוכל והוי רבותא טפי] ואין לומר משום דלשון טמא לא משמע לי' במחו"כ דהרי גם טבו"י לא נקרא סתם טמא דלעיל ריש פ"ב כל הזבחים שקיבלו דמן כו' נקט טבו"י ומחו"כ כו' טמא ע"ש. א"כ הכא דקאי ארישא שפיר שייך לשון טמא גם אמחו"כ

שם בגמ' כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר. קשה למאי דמסיק הגמ' דתלי' בראוי לאכילה א"כ מאי נ"מ בהאי כללא דאינו ראוי לעבודה. ואפשר דקאי אקטן ואשה דאע"ג דאוכלין אתמעטו מאיש כאחיו וס"ל להתנא דהטעם משום דאין ראוין לעבודה

בתוס' ד"ה טבול יום בסוף הדיבור כיון דהוזקק להטביל בי"ג משום טומאה דאורייתא כו'. אין דבריהם מובנים לי דשמא לא הי' בו חשש טומאה דאורייתא רק טומאה דרבנן והניחוהו עד י"ד וצ"ע. (כן הקשו התוס' בחגיגה (כ"א ותי' דהוי ספד"ר ולקולא ועוד דרגילות להטביל מאורתא כו' והתי' הב' לא ס"ל הכא. אבל תי' הא' י"ל גם לשיטתם כאן]

דף צט ע"א בגמ' והרי קטן פירש"י דאוכל מדצריך למעט איש כאחיו שאינו חולק מכלל דאוכל ועוד כל זכר כתיב. וקשה לפי' ב' א"כ איך מרבינן בעל מום מכל זכר דילמא אתי לקטן. ונראה דהא דצריך רש"י לומר ועוד כל זכר כתיב. משום דיש לפקפק אתי' ראשון דמשכחת לה דנעשה בלילה גדול ויכול לאכול בערב אע"פ כן אינו חולק ולעולם קטן אינו אוכל. ולכן צריך רש"י לתי' ב'. וזה רק בס"ד דגמ'. אבל למסקנא דמי שאינו אוכל אינו חולק א"כ ל"ל איש כאחיו אפי' יהי' גדול בערב כיון דאינו אוכל עתה אינו חולק. וע"כ דקטן אוכל ולהכי צריך איש כאחיו א"כ כל זכר מיותר לרבות בע"מ כנ"ל

שם בעי ר"ל בעל מום והוא טמא כו'. נראה דהא דקאמר הגמ' לעיל ואימא כל זכר לרבות טבול יום ומשני משום דבע"מ אוכל. זה אינו מדברי ר"ל רק הגמ' מפלפל על דרשא דר"ל. אבל ר"ל עצמו נסתפק בזה. וס"ל די"ל דהא דממעטינן טבו"י טפי מבע"מ. משום דבעל מום אין בידו לשמור עצמו. אבל טמא דהוי לי' לשמור מן הטומאה להכי אפקי' רחמנא ולהכי מסופק בבע"מ דבלאו הכי לא חזי אין לנו לקונסו על שלא נשמר מטומאה

שם בגמ' טמא בקרבנות ציבור. פירש"י שהקריב בטהרה. וק"ק לפי"ז כיון דיש כהנים טהורים אסור לעשות בטומאה אפי' למ"ד הותרה. ללישנא קמא ביומא ד' ו']. וצ"ל כיון דעכ"פ אי הקריב כשר דיעבד אפי' למ"ד דחוי' כמ"ש לעיל ט"ז: ע"ש] חשיב ראוי. אבל עיקר מאי דפשיטא לרש"י דבנעשה הזריקה בטומאה אינו נאכל (]וכ"נ מדברי התוס' לעיל (ט"ז:) כמ"ש שם. וכן כ' התוס' יומא (ז'.) למ"ד דחוי'] אינו מוכרח די"ל דהא דבא בטומאה אינו נאכל בטומאה היינו שנטמאו הבעלים או הבשר אבל כהן טמא שזרק הדם והבשר לא נטמא שפיר נאכל א"כ א"ש הכא כפשוטו וכ"נ דעת הרמב"ם (פ"י ממעה"ק) והכ"מ פי' שם פי' דחוק מיהו פי' הרי"ק שם ג"כ מיושב

בתוס' ד"ה והרי קטן כו' וי"ל כו'. נראה שהבינו התוס' דהא דבעי הגמ' למימר דטבול יום אינו אוכל היינו קודם הערב שמש וזה תמוה דהא ע"ז איכא קרא אחרינא א"ו פי' הגמ' דכל שהוא טבול יום בשעת זריקה והקטרה אסרה תורה לאכול אפי' אחר הערב שמשו אע"ג דאוכל בקדשים היינו מה שנזרק כשהי' טהור. א"כ לא העלה ארוכה בתי' תוס'. ובעיקר קושיתם נראה בפשיטות דאי נימא קטן רחמנא רבי' תיקשי אימא כל זכר מרבה טבול יום כדפריך בתר הכי ולהכי מוכרח הגמ' לפרש לענין חלוקה ושוב לא מוקמי' כל זכר אטבול יום הואיל ואינו ראוי לאכול. ואפשר שזה כוונת התוס' בתי' השני שכתבו א"נ כו' דתמוה ובצאן קדשים מוחק הגירסא. ולמ"ש נראה דכצ"ל בתוס' אכתי תקשי לי' כדפריך בסמוך על בעל מום. וכונתם למ"ש כמו דפריך אח"כ על בעל מום ואימא כל זכר לרבות טבו"י כנ"ל

ע"ב בגמ' אלמא באכילה עביד רבנן מעלה בנגיעה לא. וקשה למה לי הוכחה זו הא בלא"ה א"ש דלאכילה כיון דעד ערב לא הי' מותר באכילה הצריכו טבילה אבל נגיעי כיון דמותר לעולם למה יצטרכו טבילה. ונראה מזה