שפת אמת על קדשים נד

הרמב"ם דפוסק (פ"ח מה' מעה"ק) בניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס. ובהא דניתז מבגד לבגד פוסק דאין טעון כיבוס משמע דאדחי לכיבוס ואין ראוי להזאה ש"מ דלא תליא בזה. מיהו יש גורסין ברמב"ם דטעון כיבוס [בניתז על בגד טמא ע"ש בכ"מ]. שוב ראיתי דאין זה תלוי בזה דמה דאדחי ע"י התזה על הבגד בזה גזה"כ דטעון כיבוס אבל מה דנפסל ע"י טומאת הבגד אין הוכחה להצריך כיבוס

דף צד ע"א בגמ' הכלי והעור מגררו. משמע דבעי גרירה כמו כיבוס בבגד וכ"כ הרמב"ם שם ולפ"ז בעי ג"כ בעזרה. אבל יש לתמוה מנ"ל כיון דקרא לא מיירי רק במידי דבר כיבוס וכמו דממעטין דבר שאין ראוי לקבל טומאה דנראה דלא בעי שום קינוח וכמו כן בכלי דלאו בר כיבוס הוא דלא מיירי בי' קרא מנ"ל דצריך שום הכשר ותיקון וצ"ע בזה

ע"ב במשנה נטמא חוץ לקלעים קורעו כו'. הא דאין מטהרין אותה בטבילה וכמו כן במעיל לקמן דלא אשכח בי' תקנתא. נראה משום דחוששין שע"י מים דמקוה יתכבס קצת מן הדם וכל הכיבוס צריך להיות בקודש דוקא. או דבמקום הדם לא עלתה טבילה דהוי חציצה. מיהו מיעוט המקפיד מה"ת אינו חוצץ. ונראה דה"ה נטמא בפנים ג"כ אסור להשהותו בפנים ומוציאו וקורעו ומכניסו ומכבסו רק דאין דרך ליטמא בפנים נקט התנא נטמא בחוץ. או י"ל דנטמא בפנים קורעו בפנים דבקריעה זו מסלק הטומאה אם לא ישהה בקריעה יותר מיציאתו לחוץ

שם בגמ' והא בגד אמר רחמנא. וצ"ע דבקרא כתיב יזה על הבגד. וי"ל דכל שהזה כשהי' בגד אפי' קורעו אח"כ לגמרי צריכה כיבוס. והי' אפשר דאה"נ רק לשון תכבס משמע כמו שהוא בגד ולא ישתנה קודם הכיבוס ולכן משני ברובו. אבל אפשר אפי' קרעו לגמרי עדיין צריך כיבוס. אבל הרמב"ם בפי' המשניות כ' בהדיא דאחר שבטל שם בגד א"צ כיבוס. ע"ש שהוא יש לו פי' אחר בסוגיא דמדרבנן הוא דצריך כיבוס אחר הקריעה דרובו. ופי' זה דוחק דא"כ שוב א"צ לשייר והו"ל למימר אלא מדרבנן. ותו קשה כיון דמה"ת בטל מצות כיבוס ע"י הקריעה לא הו"ל למקרע רק להכניסו בפחות מג' ולכבסו כמו במעיל דאסור לקרוע עושין כן. ובחיבורו חזר בו הרמב"ם ופי' כפשוטו כיון דמה"ת נטהר בנשאר כדי מעפורת לא גזרו רבנן להכניסו לעזרה בטהרה זו ע"ש. אבל עכ"פ הדין דכשבטל תורת בגד א"צ כיבוס משמע כן בפשט הגמ' והטעם צ"ע כמ"ש

דף צה ע"א בגמ' והא בעי ז' סממנין דאר"נ כו' דם חטאת ומראות נגעים צריכין שבעת סממנין. צ"ע מנ"ל הא. ודוחק לומר דהוא הלכה למשה מסיני. ובאמת בדר"נ הוי מצינן לפרושי דבמעביר ז' סממנים אפי' נראה בו עוד רושם דם או נגע סגי דאמרינן דצבע הוא לפרש"י בסנהדרין (מ"ט:) ע"ש בתוס'] דז' סממנין ע"כ מעבירין כל הדם כמו בכתם בנדה (ס"א:). אבל בכיבסו אפי' במים ואין נראה שום רושם דם סגי. ומה שייך עוד לכבס כיון דליכא שום רושם. וכן הי' נראה מלשון הרמב"ם (פ"ח ממעה"ק) שכתב דצריך לכבסו יפה שלא ישאר שום רושם וכל הסממנין מעבירין חוץ ממי רגלים. ונראה כוונתו דאי הי' יכולין להעביר כולן הי' סגי אפי' נשאר רושם. אבל עתה דא"י להעביר כולן שוב צריך שלא יהי' שום רושם וממילא א"צ כלל לאלו הסממנין. מיהו דעת הרמב"ם הוא נגד הגמ' בכאן והלח"מ נדחק ליישב דבריו ע"ש. ועכ"פ לפי סוגיא דידן נראה דהוא מדרבנן כיון דצריך כיבוס יפה אצרכי' חכמים כיבוס הגדול שמעביר הכל כהך ז' סממנים. ועדיין צ"ע

ע"ב בגמ' תלאו באויר תנור מהו. מפירש"י משמע דהבעיא הוא דוקא לענין שבירת כלי חרס. וכן הוא לשון הרמב"ם (פ"ח ממעה"ק) וכמ"ש הלח"מ שם. והטעם י"ל דמריקה ושטיפה [למ"ד מריקה בחמין]. לא שייך כלל בדליכא בליעה. רק שבירת כלי חרס אפשר דגזה"כ הוא. וכן משמע מלשון התוס' לקמן ד"ה אלא קדירות אמאי ישברו דתמהו הא גזה"כ היא אי אפי' בישול בלא בלוע. ומאי קשיא הא בנחשת נמי בבישול בלא בלוע מהני מריקה ושטיפה בחרס נמי יועיל כבשונות. מיהו מדפשיט רבא מדתני א' שבישל בה או עירה כו' משמע דגם לענין מריקה ושטיפה מסופק הגמ' בבישול בלא בלוע. ואפשר דקאי אליבא דמ"ד מריקה ושטיפה בצונן ושייך גם בבישול בלא בלוע]

בתוס' ד"ה עירה ור"ש הי' מדקדק כו' ועוד הי' מדקדק כו'. נראה דרשב"ם ס"ל דעירוי אינו מבשל אפי' למ"ד עילאי גבר. רק דהוסיף להוכיח דלדידן דקיי"ל תתאה גבר ודאי אינו מבשל [אכן הר"ב שהביאו התוס' בע"ז (ע"ד:) ס"ל דתליא בהא אי עילאי גבר ע"ש]. ובהכי מיושב מה שהקשה עליו ר"ת דלמ"ד עילאי גבר איך מתרץ הדיוק דמתני'. ונ"מ ג"כ דלטעם תתאה גבר י"ל היכי דתתאי ג"כ חם מכלי שני ועירה עליו מכ"ר דלא שייך תו תתאה גבר (כמ"ש המנ"י הובא בפמ"ג יו"ד (סי' ק"ז) בשפ"ד (ס"ק ב') ע"ש] דרק חם לתוך צונן אמרו תתאה גבר משא"כ כשגם התחתון עכ"פ חם. אבל לטעם ראשון אפי' בכה"ג אין עירוי מבשל רק כ"ר דוקא

בא"ד אור"ת דליתא כו' וקשה לר' שמואל כו'. נראה ליישב שיטת ר"ת דהא דאינו מבשל רק כדי קליפה משום דכל בליעה צריך המשך זמן לכן אדמיקר לי' אין שהות לבלוע רק כ"ק. אבל בהגעלה כל שרגע א' נגעו בקדירה הרתיחה נפלט הכל דע"כ דין הגעלה אינו כמו שאר בליעה דאין הגעלה באוכלין רק בכלי הלכה דפולט ע"י הגעלה וא"צ המשך זמן כמ"ש בטור או"ח סי' תנ"ב דנוהגין להכניסן ולהוציאן מיד] ולכן ברגע ראשונה מיד פולט הכל אבל להבליע איסור צריך המשך זמן קצת כנ"ל

דף צו ע"א בתוס' ד"ה ואם טש בסוף הדיבור ותימא אי נתבשלו נמי מותר כו'. נראה ליישב דנהי דטעם שתפלוט הכלי יהי' נ"ט בר נ"ט מ"מ התורה צותה להוציא הבליעה כיון שבעוד הבליעה בתוכה הוי נותר ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם דמריקה שטיפה קודם זמן האיסור א"כ המצוה להוציא הבליעה כדי שלא יהי' נעשה נותר רק אפי' להפוסקים דאחר שנעשה נותר מצות מריקה היינו נמי לבער הנותר מן הקדירה.] וכזה כתבו הרא"ש והר"ן בסוף ע"ז לדעת רש"י דלינת לילה פוגמת ואין הפליטה אוסרת. אפ"ה הצריכה תורה מריקה ושטיפה ע"ש]

בתוס' ד"ה אלא קדירות כו' תימא כו'. והנה רש"י מיישב זה וכוונתו דא"כ תפשוט מינה הבעיא דבישול בלא בלוע אסור ולעיל נשאר בספק. מיהו בלא"ה נ"ל דקושית הגמ' אבלוע בלא בישול דמרבינן לעיל מדכתיב תבושל בו ישבר משמע דמשום הבלוע שנכנס בו צריך שבירה. וע"ז מקשה נהדרי' לכבשונות ולמה ישבר כיון דבאמת לא נתבשל בו רק מכח הבליעה מיתסר

בא"ד תדע כו' התורה העידה על כ"ח כו'. יש להשיב על ראי' זו דהגמ' מדייק דאין הבלוע יוצא לעולם אבל בכבשונות וליבון דמהני הוא משום ששורף כל הבליעה בתוכה אבל להוציא הבליעה אי אפשר. ומ"ש דל"ד כ"ח לתנור כו' תמוה דא"כ הדרא קושיא לדוכתא בהא דמקשה הגמ' תנור של מקדש נעביד דחרס והלא בתנור לא הוי פנים חדשות ומיתסר מכח גזה"כ ומה תי' ע"ז הר"ת. וגם דוחק מאוד לומר דכ"ח שנטמא נטהר ע"י כבשונות דטומאה שבה היכן הלכה. נהי דפ"ח באו מ"מ פנים ישנות לא הלך ולא חל שם שבירה על זה

ע"כ בתוס' ד"ה בישל במקצת כלי תימא כו'. ונ"ל דהא באמת מסיק בגמ' דצריך מריקה ושטיפה בכל הכלי משום דכתיב ואם בכ"נ בושלה ומשמע נמי דבכל איסורין כה"ג א"צ הגעלה בכל הכלי וכמו דאמרי' בתר הכי דבתרומה א"צ בכל הכלי וה"ה כל איסורין (וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי'