שפת אמת על קדשים נג

בתוס' ד"ה למקראה כו' וקשה לפירושו כו'. ויש ליישב דמאי דקאמר הגמ' דמשום דעולה קדמה א"צ למשכנה. הפי' דהכהנים לא יקחו ממנה חטאת קודם לעולה וכיון דהחטאת מוכרחת להביא ע"כ תביא גם עולה. וע"ז דחה הגמ' דלא הקדימה אלא למקראה ונהי דצריכה להקדיש קודם העולה זה דין תורה היא וע"ז חשידא שתבטל כל קרבן העולה ומכ"ש זו מצות הקדימה של העולה. וכיון דהקרבת חטאת קודם כשתביא לנו חטאת נקריב לה ומה לנו לידע איזה מהן הקדישה תחילה. ומסתמא נימא דעשאה כמצותו. וע"ש ברש"י דפי' עוד יותר דלפי ס"ד דגמ' הי' מעכב הכפרה ולפ"ז מיושב טפי. אך דוחק לומר כן

ע"ב בגמ' השתא דאתית להכי אפי' תימא פרים דחג כו'. וכן סתם הרמב"ם (פ"ט מתמידין) דבקרבנות החג עולות קודמין לחטאת. מיהו לא נתבאר אי דוקא בחג דכתי' כמשפטם או בכל ר"ח ורגלים דינא הכי **בפנ"י (בר"ה ל':) הביא ראי' מכאן ומד' הרמב"ם דדוקא בקרבנות החג עולה קודמת ומפני זה הניח דברי התוס' שם בצע"ג. ואינו מוכרח די"ל כנ"ל וא"ש דברי התוס'. וגם מיושב נוסח תפלת מוסף ר"ח. זבחי רצון ושעירי חטאות כו' עולת ר"ח כו' ושעירי עזים. דגם בר"ח עולה קודמת לחטאת:** דאין לומר חג דוקא דגם בר"ה כתיב כמשפטם. ותו דביום ראשון דחג נמי' לא כתיב כמשפט א"כ נראה דגמר במה מצינו כל קרבנות דרגלים וצ"ע. ובתוס' ד"ה תדיר ומקודש . כתבו וי"ל כיון דעולת מוסף דשבת קודמ' לעולת מוסף דר"ח כו' קודמת נמי לחטאת שהשוה הכ' כו' ולשיטת רבינא הכא א"צ לדחוק דהשו' הכתוב רק כיון דעולת ר"ח קודם לחטאת א"כ בשבת דעולת ר"ח אחר השבת ממילא החטא' ג"כ אחריו ואולי קאי דברי התוס' אליבא דרבא ב"מ

שם בגמ' ר"מ אומר לא יתן לתוכו תבלי תרומה. וכ"פ הרמב"ם (פ"י מה' מעה"ק). ולכאורה י"ל דהלכה כר"ש לגבי ר"מ. כמ"ש הלח"מ שם]. וי"ל משום דמשמע לעיל (ע"ו) מסקנא דגמ' דלר"ש בכ"מ לית לי' דאסור להביא קדשים לבית הפסול וכיון דאנן קיי"ל התם דאסור כחכמים דפליגי עלי' ממילא הכא הלכה כר"מ. הגם די"ל דבתבלי תרומה דרבנן אין לגזור מ"מ כיון דאין הלכה כר"ש מסברא אין לחלוק על ר"מ וגם י"ל דהוי בכלל הלכה כר"מ בגזירותיו

בתוס' ד"ה שלמים של אמש כו'. הי' להם גירסא אחרת ברש"י אבל ברש"י שלפנינו פי' דמיירי שהביאו אמש לעזרה קודם שחיטה וכ' שכ"ה בתוספתא. מיהו בגמ' לקמן משמע בהדיא דמתניתין שנשחטו מאמש מיירי דקאמר הא דיום כעין אמש דהיינו אחר שחיטה ע"ש. ובאמת בתוספתא ב' הדינים נאמרו שם. ומשמע דהיכי דבאו לעזרה אמש לכו"ע של אמש קודמין לשוחטן אפי' לחכמים שלמים קודמין לחטאת וכן סתם הרמב"ם דכל הקודם קודם בד"א שבאו כא' אבל בא א' קודם יקריבנו ע"ש. אבל בענין אכילה אי נשחטו שלמים אמש פליגי חכמים וס"ל דחטאת דהיום קודמת וכן פסק הרמב"ם. ומ"מ צ"ע הטעם למה באכילה לא נימא דהבא לפנינו קודם יקדם גם לחטאת וכיון דנראה לאכילה שלמים של אמש יוקדמו גם לחטאת. מיהו יש ליישב טעם החילוק. דודאי כשבא לפנינו אין להניחו ולעסוק בדבר אחר אפי' מקודש טפי אבל לענין אכילת חטאת דהיום כיון דהוא מקודש קודם לאכלו. דשלמים דאתמול כבר עשו בו מצות עבודה וגם אכילה אין קפידא להניח קצת אכילתו עד אחר החטאת כנ"ל

דף צא בגמ' תדירה במצות פירש"י דחוק. ויותר נראה לפרש דמצות מילה נקראת תדירית דלעולם רושם המצוה בגוף האדם דלא ככל מצוה. דהיא רק בשעת עשייתה

שם בגמ' דקדים ושחיט לתמיד ברישא פירש"י שלא נמלך כו'. משמע דאחר שחיטת הפסח שחט התמיד ואע"ג דשחט כבר הפסח כיון דעתה שניהן שחוטין התמיד קודם וכן מסתבר וצ"ע לשון הרמב"ם (פ"ט מתו"מ) שכתב שחט שניהם כאחד תדיר קודם. ויותר הו"ל להשמיענו ולומר שחט התדיר אחר שאינו תדיר קודם התדיר. ואולי לאו דוקא נקיט הכי שהרי ברישא כתב שחט שאינו תדיר מקריבו ואח"כ שוחט התדיר א"כ משמע דוקא קודם שחיטת התדיר וכן עיקר

בתוס' ד"ה דשחטינן תימא כו'. ולענ"ד לק"מ די"ל בשחטו שלמים וחטאת חי אפי' לחכמים שלמים קודמין ולא מצי נקיט התנא בכה"ג רק בשניהם שחוטים פליגי חכמים דחטאת קודם. ומה שתי' התוס' די"ל של אמש קרוי כו' תמוה דא"כ למה לא משני הגמ' הכי דשל אמש פי' היום דומיא דאמש

ע"ב בגמ' א"ל אביי אימא סיפא כו'. תמהני הא בפשיטות א"ש סיפא בכהן שהתנדב שמן דלשמואל נמי כולו לאישים כמו מנחת כהן וצע"ג

שם בגמ' ומה נסכים כולו לספלים כו'. תמהני ל"ל למילף מיין ולא משמן דנסכים ולולי פירש"י נראה דהגירסא ומה נסכים לאישים ואוקי באתרי' הוא על השמן שבא חובה בנסכים כמו כן נדבת שמן דמרבינן דינו כדין שמן חובה כנ"ל. וכ"מ לשון הרמב"ם במשניות. ולפירש"י קשה נימא ממש כנסכים להיות לספלים גם בשמן. והנה הרמב"ם (פי"ז ממעה"ק) פוסק לא יפחות מלוג ע"ש. ומביא הרמב"ם שם בהתנדב שמן וא"י כמה התנדב דמביא כיום המרובה כמו ביין כדאיתא במנחות (ק"ז.) ע"ש. ויש לעיין בזה דלמ"ד דון מינה ומינה א"כ דין שמן כמנחה אבל דין יין כנסכים ומ"ט יהי' שמן כיום המרובה בנסכים כיון דנדבת שמן לא הוי כלל במיני נסכים. ומתניתין דמנחות הנ"ל י"ל דאתיא אליבא דרבי דבעי ג' לוגין ואוקי באתרא הוי ממש דינו כיין או דיליף מאזרח. אבל למ"ד לוג צ"ע בזה

שם בגמ' והא קמכבי. הא דלא מקשי הכי בשמן אפשר משום דהוי רק קומץ נותן טפה טפה או דבשמן חוזר ודולק עוד ולא חשיב כיבוי כמו ביין

דף צב ע"א בגמ' נסכים שנטמאו כו' וכ"פ הרמב"ם (פ"ו מה' איסורי מזבח). וצ"ע דהרמב"ם ס"ל משקי בית מדבחיא דכן כמ"ש (בפ"י מה' טו"א) וא"כ היכי משכחת טומאה בנסכים

פרק אחד עשר

בגמ' ואי תורה א' כו' אפילו חטאת עוף נמי אלמה תניא כו' ת"ל זאת כו'. לכאורה תמוה כל לשון הגמ' דהא מביא קרא דזאת והו"ל למימר רק מה ראית כו'. וגם מה הוסיף ר"ל בדרשא דתשחט, אבל הפי' הוא דכיון דדייק במשנה דתאכל כתיב ומשמע לאפוקי פנימיות וא"כ כיון דיש ריבוי דתורת ומיעוט דזאת. בודאי איכא למימר המיעוט על פנימיות ולא מהני בזה סברא דלקמן דנפישי. כיון דכתיב תאכל אבל כשחידש ר"ל דגם לענין חטאת עוף יש מיעוט דתשחט א"כ שניהם שוין וקשה רק מה ראית וע"ז מהני סברא דנפישי דטפי יש לרבות פנימיות מעוף כנ"ל

ע"ב בגמ' בעי ר' אבין חטאת עוף שהכניס דמה בצוארה כו'. לכאורה הי' נראה דאי הכניס עם העוף והזה בפנים עם העוף ודאי מיפסל דהרי זה דרך מצותה ממש אכן לעיל (י"א.) משמע בגמ' דלבעיא דר' אבין ליכא שום פיסול בחטאת עוף בכניסת דם לפנים וצ"ע בזה

והא דבעי ר"א נשפך על הרצפה ואספו כו'. קשה אע"ג דלא פסיל בי' כלי שרת. מ"מ האיך יוכל לאסוף ולזרוק כיון דבעינן הזאה עם גוף העוף. ואי הא גופא איבעיא לי' אי כשר כשהזה בכלי למה נקט הבעיא בנשפך]

דף צג ע"א בגמ' ניתז על בגד טמא מהו. לכאורה נראה דהיינו את"ל דאוספו וכשר אבל אי נימא דאידחי לכיבוס ואין ראוי להזות ואעפ"כ חייב לכבס מוכח דכיון דקודם הגעה בבגד הי' ראוי להזות צריך כיבוס. מיהו