שפת אמת על קדשים נב

כתיב ועשית מעיל כו' כליל תכלת משמע דבגד המעיל כליל תכלת היא בפ"ע ככל הבגדים. ותו דעל שוליו לא משמע תחת השולים רק על בסמוך. או ממש למעלה מסוף שוליו כמ"ש. ותו יש לעיין קצת במאי דפשיטא לחכמים דרימונים הי' מג' מינים דלמ"ד דצריך או לחלק א"כ יש לפרש רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני כל חד בפ"ע רמונים של תכלת ושל ארגמן ושל תו"ש. ואפשר כיון דכתיב בפ' פקודי רמוני תכלת וארגמן ותו"ש משזר פי' משזר על כל המינים שהי' משזר אלו באלו. אבל אין בזה הכרע דהא י"ל בפ"ע נמי הי' משזר של שמונה חוטין

שם בגמ' ויכפר על העם פירש"י במה שאמרו אתם המיתם עם ה' דהוי לשה"ר. וקשה דא"כ הוי בפרהסיא. ואפשר לא פירשו בהדיא התלונה רק דהי' נשמע מדבריהם שכוונתם לומר אתם המיתם וזש"ה וילונו כו' לאמר אתם המיתם שלא פירשו התלונה בפירוש

פרק עשירי

דף פט ע"א במשנה התמידין קודמין למוספין. לכאורה הי' נראה דהיינו דוקא תמיד של שחר אבל של בה"ע כיון דזמן מוספין קודמין אין לדחות מצוה המוטלת לפנינו ואם ליכא כבשים מרובים יעשו המוספים ולא תמיד הערב. אכן מפורש בגמ' מנחות (מ"ט.) דמיבעיא להו מוספין דיומא ותמידין דלמחר הי קדים אי תדיר או מקודש ע"ש. ויש לתמוה דלא נסתפקו כלל רק מכח מקודש ולא משום דעיקר חובת הזמן שלפנינו הוא במוסף וגם בתמיד של הערב לא נסתפקו כלל. וע"ש במנחות מ"ש התוס' בזה]. ומתוך הדחק אפשר לי לומר דדוקא בקרבן תמיד משום דכתיב תמיד לכן ביטול הקרבן אפי' למחר נוגע גם בכל יום כיון דצריך להיות תמיד ודו"ק. ולפ"ז אפשר דמוסף ר"ח שחל בע"ש קודם למוסף דשבת דלמחר וצע"ג בזה

שם במשנה דם חטאת קודם לדם עולה פירש"י בששניהן שחוטין ועומדין ליזרוק. פי' לאפוקי אי עולה נשחטה וחטאת עדיין לא נשחט אבל ודאי ה"ה בשניהן חיין שוחטין החטאת קודם בשביל הדם שהוא עיקר והוא מכפר כ"מ מדברי התוס' לקמן (צ'.) ד"ה חטאת בהמה. אבל הכ"מ (פ"ט מה' תו"מ) בשם הרי"ק לא כתב כן ועי' בתיו"ט ובצ"ק]. והא דלקמן דחטאת קודם לעולה. נראה דאין ענין לכאן דהתם בששניהם של איש א' דצריך להביא החטאת לכפרה מקודם ואח"כ העולה דהוא דורון. ושם נראה דאפי' כבר שחט העולה לא יזרוק הדם עד שיביא החטאת מקודם כנ"ל

שם במשנה הבכור קודם למעשר. צ"ע בפסח אי קודם לבכור ומעשר הואיל ויש בו כרת וגם מרובה מצותו לאכול על מצה ומרור ועד חצות וצלי ולמנויו. או בכור דקדוש מרחם עדיף ומעשר נמי דמקדש לפניו ולאחריו. ונ"מ בנשאר אימורים דבכור ומעשר עד אחר שחיטת הפסח איזה מהן קודמין והתנא שייר פסח ולא ביאר דינו

שם במשנה מעשר קודם לעופות מפני שהוא זבח. פירש"י ועופות במליקה וזבחים חשיבי כו'. ועדיין צ"ע דהא עופות חשיבי מזבחים דשחיטת זבחים כשרה בזר ומליקה דעופות בעי כהונה [עי' תוספתא מנחות (פ"א) חומר בשחיטה כו' וחומר במליקה כו']. ויותר י"ל המעליותא דזבח בעל מום פסול בו ובעופות אין מום פוסל בהם

בתוס' ד"ה כל התדיר תימא כו'. נראה ליישב דנ"מ באם אין להם כבש לתמיד דלא שייך קדימה לתדיר רק אם שניהם לפנינו אבל כשאין כבש לתמיד אין לבטל חטאת וקרבן אחר. רק מטעם עולה ראשונה צריכין להמתין עד שיביאו כבש לתמיד. מיהו אם כל היום לא נמצא כבש **באוה"ח ריש פ' צו כתב דאם אין כבש לתמיד כגון בימי מצור אין רשאים להקריב שום קרבן. אבל דבריו תמוהין והם נגד גמ' מפורשת בערכין (י"א:) ע"ש:** אפשר דלא שייך טעם עולה ראשונה ג"כ והוי כמו דיעבד רק אם יבואו עוד כבשים ועדיין אינן לפנינו ע"ז צריכין קרא דעולה ראשונה כנ"ל. גם מ"ש התוס' ויש לתמוה אמאי לא נפקא לן דתמידין קודמין מדכתיב בבוקר כו' נראה דתוס' סמכו עמ"ש מקודם דמתני' מיירי בשניהם לפנינו אבל לענין חוסר כבשים שפיר צריכין למילף דכבש דתמיד של בה"ע קודם למוסף אע"ג דהוא אחר המוסף

ע"ב בגמ' איבעיא להו כו' אלא מהא ליכא למישמע מינה. ] נראה דהכא לא נשאר בתיקו רק כיון דדיקא דרישא וסיפא קשיין אהדדי. איכא להוכיח דבאמת שניהן שוין כה"ג ואין לזה קדימה ולא לזה קדימה. ולכן א"ש שני הדיוקים דרישא וסיפא כנ"ל וכ"פ הרמב"ם (פ"ט מה' תו"מ) אלא שהכ"מ שם כ' דהוי בעיא דלא אפשיטא ויותר נכון כמ"ש

שם בגמ' איבעיא להו דם עולה ודם אשם כו'. צ"ע לשון הגמ' דהא לגבי דם חטאת נמי איכא האי מעליותא דעולה שבא מצד כליל ומ"מ דם חטאת קודם שמרצה. א"כ עיקר הספק אי גם אשם חשיב מרצה כמו חטאת או לא. וגם עיקר ספק הגמ' איני מבין דלמה לא חשיב אשם מכפר ומרצה כמו חטאת. ומאי דמסקי' לא אאימורים דייקא נמי כו'. קשה ג"כ דלמא מיירי מתני' מחיים קודם שחיטה ולהכי תנא שדמה ניתן: שם בגמ' בשר קדשים קלים כו' ר"י אמר כשר הואיל וסופו לצאת. נראה ודאי דלר"י מותר הבשר באכילה ג"כ כיון דסופו לצאת אין עליו איסור יוצא כלל וא"כ בהדר עיילי' קודם זריקה ודאי דמותר באכילה. ומזה נ"ל ראי' לשיטת הרמב"ם (בפ"א מה' פסוה"מ) שפסק דאימורים שיצאו לפני זריקה אם החזירן מקטירין אותן והראב"ד חולק עליו. ואי נימא כשיטת הראב"ד קשה מאי מקשה הגמ' ע"כ לא פליגי אלא בבשר. הא בבשר כשר ומותר לאכול ובאימורים אסור להקטיר אלא ודאי דאפי' להקטיר שרי והא דאמרי' ספ"ק דמעילה דאע"ג דזריקה מועלת ליוצא מ"מ לשריפה קאי היינו בלא החזירן קודם הזריקה אבל בהחזירן נראה דמקטירן ואולי הבין הראב"ד בכוונת הרמב"ם דהחזירן אחר הזריקה אך בודאי לא הי' כן כוונת הרמב"ם וע"ש ודו"ק

בתוס' ד"ה לימא מסייע לי' תימא כו'. והנה ביותר יש לתמוה למסקנת הגמ' הכא דבאמת אפי' אימורים כשרים איך תתפרנס ברייתא דהתם. והנה תוס' לעיל (ד' כ"ו) כתבו לתרץ דאפי' לר"פ דמסיק דלא פליגי בהדר עיילי' היינו לענין דמועלין בה ולחייב משום פיגול אבל מיפסל עכ"פ ע"ש. ובאמת זה דוחק גדול כיון דבס"ד דגמ' ס"ל בפשיטות דכל דפסול תו אין מועלין ויהי' שיטת ר"פ היפוך מסברת הש"ס הקודמת. וגם הרמב"ם סתם באמת (בפ"א דפסוה"מ) היפך הברייתא דשם דפירכסה ויצאה כשרה מה"ט דאפי' אימורין שיצאו לא נפסל הזבח ע"ש. אבל זה תימא לחלוק על הבריית' ותימה על הכ"מ ולח"מ שלא עמדו בזה כלל. ומתוך הדוחק הי' נראה דמכח ברייתא הנ"ל הכריע הרמב"ם דבאמת אין הלכה כר"פ דהכא ופליגי באמת בין הדר עיילינהו בין לא הדר עיילינהו. והא בהא תליא דאי זריקה מועלת ליוצא ממילא לא נפסל ע"י היציאה והכי קיי"ל כר"ע ולת"ק דאין זריקה מועלת פסול ביציאה וברייתא דלעיל דלא כר"ע כנ"ל

דף צ ע"א בגמ' איבעיא להו מנחת סוטה כו' נדבה קדמה שטעונה שמן ולבונה כו'. צ"ע אמאי לא אמר בעל הבעיין ג"כ הטעם דבאה מן החטים כדתני בברייתא לקמן. ויש לעיין במנחת כהן וישראל דנראה דכהן קודם שכולו כליל. אע"ג דשל ישראל בעי קמיצה מ"מ מסתבר דכליל עדיף מיהו מנחת חוטא דישראל ומנחת נדבה דכהן א"י מי יקדים די"ל דלכפר עדיף מכליל אע"ג דאברי עולה קודמין לאברי חטאת הוא משום דאין הכפרה באברים אבל בהקטרת הקומץ דהוא מכפר במנחת חוטא י"ל דעדיף מכליל וצ"ע: