שפת אמת על קדשים נא

לכל שלא הי' פסולן בקודש דירדו היינו עכ"פ כלאחר יד. וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט זה הדין ובמשנה כ' סתם הלכה כר"ח ולא ביאר לשון דוחה. והתוי"ט כ' דבחיבורו השמיט הא דר"ח. וגם בהגה"ה בהרמב"ם (פ"ג מפסוה"מ) כתב תימא דלא הביא הדין דבדוקין שבעין כו'. ואם כוונתם על עיקר הדין דבעלי מומין ירדו אין תימה כלל דאדרבה כיון דסתם וכתב דכל שלא הי' פסולו בקודש ירדו א"כ ה"ה ב"מ. רק על לשון דוחה הי' שפיר הקשו למה השמיט זה הרמב"ם וצ"ע

דף פו ע"א בגמ' יכול יחלוץ כו' פרש"י מצוה מוטלת עליו משמע קצת מלשונו דקמ"ל מדכתי' והקטיר כו' הכל דא"צ לחלוץ. אבל באמת נראה דמחוברין אסור לחלוץ וצריך להקטיר הכל וכן כ' הרמב"ם (פ"ו מה' מעה"ק ואולי מודה רש"י לזה רק דבס"ד הו"א עוד דמצוה לחלוץ שלא ישאר אלא הבשר והדם כמ"ש בקרבן אהרן. ואצטריך קרא גם למחוברין דהתירא כמ"ש המהרש"א בחולין (צ'.) ע"ש]

שם בגמ' מאן תנא כו' דאמר פרשו ירדו רבי היא כו'. תוס' פירשו דלרבנן נמי פירשו למטה אין מעלין. ולכאורה משמע כדבריהם מדלא אמרו מאן תנא פירשו אין מעלין. אכן לרש"י נראה דכונת הגמ' להוכיח דתנא דמתני' ס"ל כרבי אע"ג דלא נזכר דין ירדו במשנה והכונה כיון דפליגי בברייתא דלרבנן יעלו ולרבי אפי' עלו ירדו ממילא מתניתין דדרשו כרבי מסתמא ס"ל ג"כ דירדו דאין לעשות ג' מחלוקת בדבר. וי"ל עוד דבמשנה עצמו משמע דירדו כיון דסמכו התנא להני דאם עלו ירדו. וכ"מ בפי' הרמב"ם במשנה וגם בחיבורו (פ"ג מה' פסוה"מ) דפסק ירדו ע"כ ס"ל כרש"י דלתוס' הו"ל לפסוק כרבנן. וגם מסוגיא דלעיל בעולא דמתני אסיפא משמע ג"כ דלמתניתין ירדו. וגם ממה דמסיק הגמ' לעיל מאן דמתני ארישא אבל בסיפא לא דלאו בני הקטרה נינהו ואם איתא דאם עלו לא ירדו ע"כ בני הקטרה הם. גם יש לתמוה על פי' התוס' דכיון דלרבנן נמי פירשו למטה לא יעלו א"כ קרא דהבשר והדם אתי לזה ומנ"ל דעיכולי גידין ועצמות אין מחזירין וגם לשון תוס' עצמו שכתבו והא דלא מוקי מיעוטא כו' בירדו למטה וכן בסוף הדיבור נקטו ירדו למטה ולמה לא קשיא להו בפשיטות טפי דנוקי מיעוטא בפירשו למטה לא יעלו וצ"ע בכוונתם

שם בגמ' מה אשם עצמותיו מותרין. ברש"י דנותר לא הוי כיון דאינו ראוי לאכילה. ויש לעיין בעצמות שיש בהם מוח דודאי באשם אוכל את המוח שבהם ואח"כ עצמות מותרין. אבל בעולה אי נימא דעצמות שיש בהם מוח דינם כבשר ואפי' פירשו מעלה אותם הי' מיושב. אבל סתם משמעות הלשון עצמות פירשו אין מעלין משמע אפי' יש בהם מוח. וא"כ קשה דהמוח שבהם ודאי אין לדמותן לאשם. וצ"ל דקודם זמן נותר משבר העצמות. ושורף המוח שבהם. ומה שהקשו בתוס' למה לי גז"ש הא בעולה גופי' כתיב לו יהי'. נראה ליישב דבאשם לו יהי' קאי על הבשר ויש בבשר עצמות א"ש למידרש יתורא דלו יהי' על עצמות אבל בעולה לו יהי' קאי על העור ובעור ליכא עצמות כנ"ל

בתוס' ד"ה ופליגא וא"ת לרבנן וי"ל דהיינו פירשו קודם זריקה כו'. תמוה שיטה זו דכיון דלרבנן מעלין עצמות שפירשו יש להם ממש דין בשר לענין העלאה כדכתיב והקטיר כו' הכל א"כ מה לי קודם זריקה או אחר זריקה. גם א"י למה נדחקו בזה דהך מימרא דהכא א"ש לרבי דקיי"ל כוותי' (ילרבנן קרא דלו יהי' איצטריך למעט מחו"כ וטבו"י כדלקמן (ק"ג:) ע"ש]

ע"ב בגמ' איתמר פירשו קודם חצות והחזירן כו'. נראה דה"ה באברים שמעלין אחר חצות על המזבח נמי פליגי אימת זמן עיכול דידהו והא דנקטו בפירשו קודם חצות לומר דלא ס"ל סברת ר' יוסף דחצות עושה עיכול אפילו למטה ולמסקנא דאתי פלוגתייהו גם לר' יוסף א"ש בפשיטות באברים שיעלו אחר חצות כמ"ש. ולפ"ז הו"ל להרמב"ם להביא הלכה בזה אי כרבה או כר"ח. ולמאי דמסקינן דפליגי בשמנים קשה נמי למה לא הביא הרמב"ם הלכה כמאן. וצ"ע הפי' דפליגי בשמנים דאי לא מהני עיכול בשמנים א"כ במה פליגי רבה ור"ח. ונראה הפי' דבחצות עדיין היו שמנים ואח"כ נתיבשו על האש ובהא פליגי

דף פז ע"א בגמ' מתקיף לה ר"י כו'. נראה דלר"י אפי' פקעו קודם חצות אם בא חצות שוב אין מעלין אותם דמצות הקטרה בלילה על פקיעי עולה דוקא קודם חצות. ומ"ש רש"י ואפי' החזירן כו' לאו דוקא רק דא"צ להחזירן כלל

שם בגמ' אילימא דלא ירדו השתא לנו בעזרה כו'. קשה הא הנך דלא ירדו מ"מ אינו מרצה. ואע"ג דבבשר לא נ"מ בריצוי מ"מ הא נ"מ לענין דם למ"ד דלא ירדו א"כ בדם ששקע עליו חמה ועלה נהי דלא ירד מ"מ אינו מרצה וצריך להביא קרבן אחר. אבל אם אין לינה בראשו של מזבח מרצה ג"כ. לשיטת התוס' לעיל (נ"ו.) החולקין על פרש"י במימרא דר"י בר אבדימי ע"ש. וגם אמרי' לעיל (פ"ה.) דאם עלה בהמה פסול' אחר שחיטה על המזבח א"צ הפשט. אבל בלנה בהמה כשרה אחר שחיטה בראש המזבח אי אין לינה בראשו של מזבח כשרה היא וצריכה הפשט וניתוח וצ"ע

שם בגמ' רבא אמר לא יעלו ש"מ דלא קיבלה. ק"ק כיון דרבא מעיקרא מיבעיא לי' לבתר דפשיט לי' רבה דאין לינה למה נתחזק סברת רבא לחלוק עליו. ואפשר למ"ש תוס' לעיל ד"ה מה דרבה דאמר חצות שני עושה עיכול לטעמי' דאין לינה בראש המזבח ולהכי לא ס"ל ק"ו דר"ח א"כ משמע דר"ח ס"ל יש לינה בראשו של מזבח י"ל דלבסוף שמע רבא הך פלוגתא דרבה ור"ח ומסתבר לי' לפסוק כר"ח

ע"ב בגמ' מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין פירש"י תמוה מאוד דמאי בכך שדם שעלה לא ירד מ"מ כיון דפסול ואינו מרצה בודאי אין להעלות הבשר. והרי אפי' פסולין שעלו אם ירדו אין עולין שוב מכ"ש דאין מעלין לכתחילה האברים. ופי' התוס' מובן יותר דדייק דלכתחילה אין זורקין הדם אע"פ שנתקבל כבר. מיהו גם ע"ז קשה קצת דאכתי יש לחלק דכשקבלו פסולין הואיל והקבלה נעשה בפסול י"ל דאין מקדש אבל כשנתקבל ע"י כשר בכלי שרת אפשר דלא ירדו דכה"ג חילקו תוס' לעיל לענין הלחם אי נסדר כמצוותו מקדש השולחן וצ"ע

דף פח ע"א בגמ' ומבפנים פירש"י בעזרה. ותמוה לפ"ז מאי קאמר הגמ' מאי בינייהו דהא איכא בינייהו מתוכן. ואי לא ידע הפי' מתוכן הול"ל מאי מתוכן, ע"כ נראה דפי' בפנים בתוך הכלי ולאפוקי אי נגע מבחוץ להכלי או כמ"ש התוס' דיש חקק להכלי אבל גודש הוא בכלל בפנים ומ"ד מתוכן ממעט גודש ובירוצין. ומ"ש בפנים מאירות להקשות על התוס' א"י כונתו. וקרוב בעיני דגם ברש"י יש ט"ס. דציון בפנים קאי על הברייתא דאח"כ דהא כאן איתא ומבפנים אבל רש"י קאי על הברייתא דתני מתוכן ובפנים כנ"ל

ע"ב בגמ' מביא תכלת וארגמן כו'. ק"ק דלא קאמר גם על הרימונים דהם ע"ב למר ול"ו למר דהא מספר הרמונים הי' כמספר הפעמונים בין לשיטת רש"י דפעמון אצל רימון בין לפי' הרמב"ן בחומש דפעמון תוך הרימון. ולשון הגמ' ותולה בהן משמע בפי' כפי' הרמב"ן ואולי רש"י לא גרס בהן **בכ"מ (פ"ט מה' כה"מ) כ' דלשון הגמ' משמע כפי' רש"י ע"ש. ודבריו צריכין ביאור דהא ותולה בהן קאי על הרמונים לא על המעיל:** ופי' על שוליו נלע"ד דהי' תולה על הבגד מבחוץ אצל השולים באופן שסוף הפעמון ורמון הי' נשלם בשוה עם אורך המעיל. דאין סברא לומר דעשה הרמונים תחת שולי הבגד. חדא דא"כ הי' המעיל חסר ממדת הכהן ובגדים המסולקין פסולין ואין סברא לצרף הרמונים אל המעיל דמקודם