שפת אמת על קדשים נ

בשב ואל תעשה. ובאמת בגמ' איכא פי' אחר דר"ח כת"ק רק דמעשה אתי לאשמעינן. וכן נראה שהבין הרמב"ם. ולהכי לא הביא הא דכלאחר יד כלל אע"ג שכ' בפי' המשניות דהלכה כר"ח. ומ"מ צ"ל הטעם דהלכה כר"ח משום דמעשה רב. דאל"ה הא סתמא דמשנה שאח"ז וכולן שעלו חיים כר"ע לפי' הרע"ב והרמב"ם ועי' בצ"ק] והוי מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם רק משום דמעשה רב. ובעיקר הפי' דכלאחר יד אין מובן לי הענין ממ"נ אי הלכה דבע"מ ירד למה לא ירד בהדיא טפי מכל שאין פסולן בקודש

שם כשם שאם עלו לא ירדו כן אם ירדו לא יעלו. הלשון כשם אין מובן שפיר. והי' נראה לע"ד דכמו דאם עלה היינו ע"ד להקריב דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת בירדו נמי דוקא שהורידן בכוונה אבל בנפל מעצמו י"ל דיעלה. ובהכי הי' מיושב כפשוטו הך דכולן שפקעו מע"ג מזבח לא יחזיר דפירש"י א"צ להחזיר והקשה בתוי"ט דהא אם ירדו לא יעלו. ולמ"ש י"ל דבפקעו מעצמן ל"ד לירדו ולהכי רק א"צ להחזיר. מיהו בתוס' לקמן ופ"ו.) כ' סברא להיפוך דבפקעו מעצמו נדחה טפי מעל המזבח ע"ש. וגם יש להוכיח מהא דמקשה הגמ' בכבש מקדש דאי אויר מזבח אינו כמזבח להוי כירדו ע"ש. והתם לא ירדו בכוונה רק כדי להעלותן למזבח. א"ו דאין חילוק

שם עולה שעלתה חי' ע"ג מזבח תרד פי' הרע"ב בכשרה מיירי. אע"ג דהדין אמת גם בפסולה דתרד ואם שחטה למעלה לא תרד מ"מ הא דמפשיטו ומנתחו א"א להיות רק בכשרה דפסולה נקרבת בלי הפשט כדאי' בגמ' אותה לנתחי' כשרה ולא פסולה. והא דכשרה שנשחטה למעלה וה"ה בהעלתה אחר שחיטה דמפשיטה למעלה. היינו ג"כ מטעם כיון שעלה לא ירד דהשתא פסולה מזבח מקדש ק"ו כשרה ולכן פי' מפשיטה דצריך להפשיטה למעלה. ומ"ש הר"ב דקמ"ל דכשר המזבח להפשיט פי' דבלא"ה פשיטא דלא תרד ק"ו מפסולה כמ"ש רק דהו"א בשביל שאין ראש מזבח כשר להפשיט יורידנה קמ"ל דכשר להפשיט ממילא אסור להורידה. וכ"כ הרמב"ם להדיא (פ"ג מפסולי המוקדשין) דלהכי מפשיטה בראש מזבח דאסור להורידה ע"ש ותמהני שם על הרמב"ם שמביא דינא דגמ' דקרבים צריך להוריד להדיחן ואח"כ חוזר ומעלה אותן וכ' דה"ה זבחים שנשחטו למעלה מפשיטן למעלה ומוריד הקרבים ומדיחן וחוזר ומעלה אותן ומוריד הבשר ועור לבעלים. וכן איתא בתוספתא במכילתין פ"ט]. ואיני מבין מה הדחת קרבים אי קרי לאימורים קרבים ומצריך להדיחם א"כ למה יפשיט למעלה דכל הקרבה דזבחים הוא אימורים ואותם יוריד בלא"ה א"כ יורידנה ויפשיטנה למטה ואח"כ יעלה האימורים וגם באמת בה' מעשה הקרבנות לא הביא הרמב"ם שום הדחה באימורים רק בעולה הדחת הכרס והקרבים ע"ש (פ"ו ה' ו') וצע"ג בלשון הרמב"ם בזה

ע"ב בגמ' שקיבלו פסולין הנך דחזי לעבודת ציבור. ק"ל דא"כ הנך דלא חזי משום דלא מצינו בהו היתר ירדו א"כ למה צריך ר"י ג' קראי למעט הנך תלתא כיון דבכולהו לא מצינו היתר **במהרש"א בנדה (מ':) כ' דמהני ג' מיעוטי אימעיט נמי הא דשקולים הם. כן י"ל למ"ש התוס' שם דחד מיעוטא צריך לרובע ונרבע. י"ל דמיעוט ב' לנשפך דמה דמסתבר טפי. ואינך כולהו אתיא ממיעוט ג'. אבל לשיטת התוס' הכא דרובע ונרבע א"צ מיעוטא א"כ אם נוכל למעט כל הני מחד מיעוטא. סגי בתרי מיעוטי ומיותר מיעוט ג': ולמה שרצו תוס' לומר דקבלו פסולין דלא חזי לעבודת ציבור אפי' לר"ש ירדו. משמע גם כן דלא צריך קרא כלל לזה. אך תוס' לא מסקי הכי באמת. ותו קשה דא"כ בזרקו פסולין יהי' הדין אפי' בלא חזי לעבודת ציבור. ולשון שקבלו וזרקו משמע דחד דינא להו וצ"ע

דף פה ע"א בגמ' חיין פשיטא קשה דהא קמ"ל דמחיים אין המזבח מקדש

דאי הוי מזבח מקדש הי' אסור להורידן רק לשוחטן למעלה במזבח ורש"י כתב כיון דכשרים לעלות אפי' אחר ירידה פשיטא דמורידין. אבל מלשון הרמב"ם (פ"ג מה' פסוה"מ) נראה כמ"ש דכתב דמה"ט בעלה אחר השחיטה מפשיטין למעלה משום דאסור להורידן ע"ש. וצ"ל דפשיטא היינו משום דמחיים לא הוי פסולו בקדש ומעולם לא הוי ס"ד דגמ' לפרש המשנה בכשרים כיון דתני וכולן משמע דקאי אפסולין דרישא ולכן מקשה פשיטא דכה"ג ירדו. אלא ע"כ דלדיוקא אתי דשחוטין אפי' קודם זריקה לא ירדו. ומשני בדוקין שבעין. דלפירש"י הו"ל למימר בפסולין ובדוקין שבעין. כיון דעד עתה בכשרים מוקי לה. והא דאמר במאי אוקימתא מילתא באפי נפשי' הוא דמכל השקלא וטריא דלעיל משמע דמוקי בפסולין ופריך מסיפא כנ"ל

שם בגמ' פסולין בר הפשט וניחוח הוא. והא אותה כשרה ולא פסולה פירש"י דפי' הברייתא אותה ולא פסולה בנפסל קודם הפשט דנשרפת בעזרה ומהא דייק הגמ' דה"ה בקידשו המזבח נמי לאו בר הפשט הוא. ופירוש זה דחוק דבשלמא בנשרפת בעזרה מטעם פסול למה לי הפשט. אבל היכי דעלה למזבח דלא ירדו הוי עבודה לגבוה ושפיר י"ל דבעי הפשט. אבל בתו"כ עצמו מבואר דעיקר קרא אותה למעט פסולין שנשחטו למעלה דלא ירדו ע"ז ממעט דא"צ הפשט וניתוח ע"ש (פר' ויקרא פרשתא ה') וכשנשרף בעזרה נראה דא"צ קרא דמהכ"ת יצטרך הפשט וניתוח דאין זה הקרבה כלל. וצ"ע על פירש"י בזה

שם בגמ' כיצד עושה מוריד הקרבים למטה ומדיחן ומסיק הגמ' דמדיחן למטה ומניחן היינו בנפסלו אחר זריקה ומשמע לכאורה דפסולין שעלו אחר שחיטה ג"כ דינא הכי. והרמב"ם לא הביא דין הקרבים רק בכשרים שנשחטו בראש המזבח כ' (פ"ג מפסוה"מ) דמוריד הקרבים ומדיחן וחוזר ומעלה אותם וכ' בכ"מ דכיון דהדין כן בגמ' בפסולין כ"ש בכשרים. ולשונו תמוה דפסולין מדיחן ומניחן. אבל בכשרים דחוזר ומעלה אותם לא נזכר בגמ'. אבל מה דהשמיט הרמב"ם כל הדין בפסולין תמוה. ונראה דס"ל להרמב"ם דכל סוגיא זו למ"ד אין הפשט וניתוח בראש המזבח. אבל הרמב"ם פוסק יש הפשט וניתוח מיירי מתניתין כפשטא בכשרין. וע"ז קאמר הברייתא דמורידין להדיח וחוזר ומעלה אותם. וממילא אין מוכרחין לפרש הברייתא בנפסלו. א"כ י"ל דבנפסלו לא מיירי הברייתא כלל. מיהו עכ"פ מה דמשמע בגמ' דא"א ליקרב עם הפרש משום הקריבהו לפחתיך זה נראה אמת. אך די"ל דבפסולין לגמרי שעלו כיון דא"צ הפשט כדרשא דאותה ולא פסולה א"כ א"צ להוציא הקרבים גם כן ולית בזה משום הקריבהו לפחתיך רק היכי דצריך הפשט דנראה הפרש בתוך הקרבים אז צריך להדיחן. אבל כשמקריב כל הבהמה כמו שהיא הוי שפיר דרך כבוד. וכ"מ הלשון בתו"כ דמעלהו כמו שהוא ע"ש. מיהו אכתי יש לעיין בנפסל אחר זריקה דצריך הפשט א"כ נראה דצריך להדיחן בזה הו"ל להרמב"ם להביא הדין אי מורידין ומדיחין למטה. ואפשר דלדידן דיש הפשט וניתוח למעלה אפשר יש גם הדחה למעלה. וא"צ להורידן כלל דכל הגמ' קאי למ"ד אין הפשט למעלה. אבל למ"ד יש הפשט י"ל דמדיחין ג"כ למעלה. והברייתא מיירי בכשרין דיכול להורידן ולהדיחן ולחזור להעלותן וצ"ע בזה

שם בגמ' דאי מתרמי כהן אחרינא כו'. צע"ג בזה כיון דדינו בשריפה א"כ נשרפנו מיד ולמה לי הדחה ולהניחן כיון דמצותן בשריפה. וכיון דנפסל אחר זריקה א"א להיות הפסול בדם ובבעלים רק בגופו וא"צ עיבור צורה א"כ במקום הדחה להוי שריפה וצ"ע

ע"ב בגמ' מאי דוחה כלאחר יד. צ"ע אי הפי' דוקא בבע"מ ונאמר דר"ח הי' קצת מסופק בדבר ולא רצה להורידן בהדיא וזה דוחק. ויותר נראה לפרש דהוא כלל