שפת אמת על קדשים מט

מק"ו תו לא מצינן למילף דמה לדם שקצתו פוסל. אך מקרא דבשר בשדה שיצא חוץ למחיצתו שאסור י"ל דגם בנכנס לפנים הוי חוץ למחיצה שלו ולפסול. וקרא דמדמה דממעט בשר מיירי רק במקצת דמה שלא יפסל כל הקרבן במקצת בשר רק בדם. ונראה דפנים לא מיקרי חוץ למחיצה לגבי בשר דאמרינן לעיל (ס"ג.) שאם הקיפו עכו"ם המקדש נכנסין כהנים להיכל ואוכלין שם ע"ש

שם בגמ' א"ל אביי כו' ואע"ג דהו"ל למיכתב נרצע כו'. כוונת אביי דלא מסתבר שיהי' קרא מיותר כדי שלא נטעה דהו"ל לכתוב בפי' נרצע רק מכח מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אכן לשון הברייתא בתושב ושכיר לא משמע כן ורש"י הרכיב ב' הטעמים וצ"ע

שם בגמ' אלא אמר אביי לא נצרכה אלא דרך משופש. לכאורה קשה מאי אלא כיון דעדיין תי' קמא עיקר דבא זה ולימד ע"ז הול"ל אמר אביי. וי"ל דהא קשה מה דמקשה ל"ל קודש ופנימה הא אין עונשין מן הדין ואי הוי נלמד פנים מק"ו דהיכל לא הי' לוקה אלאו דלא תאכל. ולכן י"ל דהבין אביי דעיקר קושיית רבה הי' דכבר איפסל בכניסה להיכל. ומ"מ תי' בא זה ולימד על זה. וע"ז הקשה אביי דל"ד לתושב ושכיר אלא אמר אביי דהא לאו קושיא הוא דנ"מ לדרך משופש ושוב קרא לגופי' איצטריך לחייב מלקות וא"צ לומר בא זה ולימד על זה כנ"ל. אך צ"ע אם הכניס דרך משופש כיון דגגין לא נתקדשו א"כ פסול משום יוצא. מיהו י"ל דיוצא אינו פוסל שאר הדם. אבל קשה כיון דנפסל משום יוצא ואינו ראוי לזריקה שוב לא יפסול מטעם כניסה לפנים וצ"ע

שם בגמ' אלא אמר רבא כו'. הי' אפשר לפרש כוונת רבא דהוי כמו שלא ע"ד לכפר כיון דרצה לכפר לפני ולפנים לא לכפר בהיכל ומקיים תירוץ הראשון דבא זה ולימד על זה ובזה הי' מיושב מה דהשמיט הרמב"ם זה הדין דפשיטא הוא דהוי כמו שלא לכפר. אבל רש"י פי' דקרא אצטריך להשמיענו זה הדין משמע דמסברא הי' פוסל ולפ"ז לא הו"ל להרמב"ם להשמיט זה הדין כמו שהקשו בלח"מ ומל"מ (בפ"ב מה' פסוה"מ). גם י"ל כוונת רבא ליישב דאי לא הוי כ' פנימה והי' כשר לפני ולפנים ממילא אם הכניס לכפר לפני ולפנים דרך היכל לא מיפסל ג"כ כיון דלא הי' כוונתו לכפר בקדש דהא לפני ולפנים לא פסיל קרא ולהכי אצטריך קרא לפסול גם לפני ולפנים ואע"ג דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. כמו בשכיר ותושב. אבל באמת עכשיו דגם בהכנסה לפנימה מיפסל א"כ היכל ופנימה חד רשותא הוא לענין זה. א"כ מיד כשנכנס להיכל פסול דלכפר בקודש קרינן בי' אפי' הוציאו מיד כנ"ל. אבל רש"י פי' אם חזר והוציאו כשר משמע מדבריו דבאמת כשר גם עכשיו דכ' פנימה. אך גם לפירש"י אפ"ל קצת דבאמת רבא הכריח דין זה רק מכח הברייתא דמצריך תרי קראי להיכל ולק"ק. אך למאי דמיבעי' לרבא אח"ז דדם שבהיכל נפסל בהכניסו לק"ק ונשאר כן באת"ל. דהלכתא הוא כמש"פ הרמב"ם וא"כ יש לפרש הברייתא כפשטא דפסול דק"ק לענין דם שבהיכל וא"כ א"צ תו לחדש דין הנ"ל ולכן השמיטו הרמב"ם

בתוס' ד"ה לא נצרכה וקשה כו'. נראה ליישב כיון דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש דהוא היכל א"כ נהי דאם נכנס מבחוץ דרך גג לק"ק פטור מ"מ בנכנס להיכל דרך פתח ובהיכל עלה לגג ונכנס משם לק"ק הו"א דחייב להכי צריך אל פני הכפורת דכניסה לק"ק נמי צריך להיות דרך פתח כנ"ל: דף פג ע"א בגמ' או דילמא יציאה קרינא בי'. מכאן קצת הוכחה לפי' הרמב"ם (פ"ב מפסוה"מ) דפי' כל הבעיא לענין פסול יוצא דהיינו שבאמצע הזאות שבק"ק יצא עם הדם להיכל נפסל ואינו ראוי עוד להזות בק"ק וכמו כן מן הפרוכת למזבח ע"ש. והראב"ד השיג עליו ופי' כרש"י ולשון זה יציאה קרינא בי' נוטה לשי' הרמב"ם. ואפשר דלדינא מודה הראב"ד דאית בי' נמי פסול יוצא

שם בגמ' מה להלן כשלא כיפר. תמוה מה הוכחה שם טפי מהכא ופירש"י אין מובן לי ואפשר לומר דקשיא לברייתא קושית המדרש (פר' אחרי) וכל אדם לא יהי' וכי הכהן לאו אדם הוא. להכי פי' התנא כונת הפסוק קודם כניסת הכהן פי' דכל אדם לא יהיה כשנכנס הכהן לשם א"כ אוסר הכתוב אפי' קודם כפרה. עוד אפ"ל דכ' בבואו כו' עד צאתו משמע דאסורין לכנוס עד שהכהן יוצא משם וכן הוא לשון הרמב"ם בה' תמידין (פ"ג). וא"כ ביאה דומיא דיציאה וכמו דאסור אחר עבודה עד שיוצא ה"ה מתחילת ביאה אסור אפי' קודם העבודה

פרק תשיעי

דף פג ע"ב בגמ' קמצים שלא קידשו בכלי. כ' בתוס' אליבא דר"ש משכחת אינו ראוי למזבח בלבונה שעלה קודם קמיצה וחשבו זה מעשה בגופי' כיון דגם לבונה מכלל המנחה דצריך לקמוץ כשהלבונה עלי'. ותו איכא לאוקמא במנחת חוטא של כהנים דס"ל לר"ש (מנחות ע"ב:) דנקמצת והקומץ נקטר לעצמה והמנחה לעצמה א"כ בהעלה מן המנחה קודם קמיצה ודאי אינה ראוי' למזבח קודם קמיצה. ואפשר דה"ה קומץ קודם שנמלח דג"כ אינו ראוי להקטיר ומחוסר מעשה בגופו וצ"ע

שמעתי להקשות על התוס' דקאי אליבא דר"ש. ואיהו ס"ל דצריך להיות בא בגלל עצמו ולבונה אינה באה בגלל עצמה [וכן הקשה בפמ"א] ולאו קושיא הוא דדוקא נסכים דהוא מילתא באפי נפשי' שייך לחלק אי באין בגלל הזבח אז אינו קרבן בפ"ע דמביא אדם קרבן היום ונסכיו אח"כ. אבל לבונה מגופה דמנחה היא (כיון דאיקבע בחד מנא כדאי' במנחות (י"ג:) לענין פיגול ע"ש] והיא באה בגלל עצמה דהמנחה היא הסולת והשמן והלבונה. עוד נסתפקו תוס' אי האי מימרא וכן מימרא דעולא דאימורים קודם זריקה אתי אפי' אליבא דר"י. ונראה דודאי הכי הוא וכ"ד הרמב"ם דפסק כר"י וגם כעולא]. ומה שהקשו מדאמרי' בגמ' לקמן אף אנן נמי תנינא כו' נראה לפרש כוונת הגמ' דהא חזינן דפליגי ר"י ור"ש בנשפך הדם ור"י ממעט מקרא הרי דלולי הפסוק לכ"ע הו' הדין לא ירדו. וא"כ לר"י נמי דממעט מקרא דוקא בנשפך דאינו ראוי לזריקה אבל קודם זריקה מודה. ובע"כ הכי הוא דאי עולא לר"ש קאי לא שייך לשון אף אנן נמי תנינא דעדיפא הו"ל לאקשויי השתא נשפך הדם לא ירדו קודם זריקה מיבעיא והו"ל לעולא לומר יותר רבותא בנשפך אלא ודאי לר"י מיירי

דף פד ע"א בגמ' מתנדב אדם מנחת נסכים. צ"ע אי דוקא מנחה עם יין כדין מנחת נסכים דאז המנחה אינה נקמצת רק כליל כמו מנחת נסכים. אבל שיוכל להתנדב מנחה בלי יין ושתהי' כליל אין לנו וכן שורש דברי רבא מנחות (ק"ד) מיירי בסולת שמן ויין כדפירש"י שם והרמב"ם (פי"ד ממעה"ק) סתם כלשון הגמ'. ונראה דיכול להתנדב גם בלי יין כיון דבמנחת נסכים היין אינו מעכב המנחה כדאיתא פ' התכלת (מ"ד:). א"כ גם בפ"ע היא כליל וכה"ג יכול נמי להתנדב בלי יין. עמ"ש בחי' מנחות צ"א:]. והנה הא דאמר רבא דנסכים בפ"ע לדברי כולן ירדו לכאורה תלוי בפלוגתא דלקמן (צ"א:) במתנדב יין אי זרקו על האשים דלדידי' גם לר"י לא ירדו. ואפשר לומר דאפי' למ"ד יין על האשים היינו במתנדב יין סתם אבל באומר יין נסכים דינו כנסכים על מקום השיתין [כמ"ש התוס' בחולין ד' כ"ג] ולשון רש"י לא משמע הכי. [וכן משמע בתוס' קידושין (נ"ה:) ד"ה ודילמא]

שם במשנה אר"ח דוחה הי' אבא את בע"מ כו' פי' הרע"ב דרק כלאחר יד והלכה כר"ח וכ' תוי"ט הטעם דמעשה רב. ותמוה דלפי' הרע"ב דלענין כלאחר יד נאמר לא שייך בזה מעשה רב דמה דלא דחאו בידים הוא