שפת אמת על קדשים ד

בד''ה אתנו ב"ד כו' פעמים שטועה כו'. וקשה למאי דפסק הרמב"ם דעקירה בטעות אינו בכלל שלא לשמה א"כ ליכא למיגזר א) ואפשר דבאמת א) באו"ז ה פסחים (סי' ת"ק ור"י פליגי בזה אי בטעות הוי רכ"ג) האריך ומסיק עקירה. ולכן הרמב"ם לא הביא הך להלכה דעקירה בטעות דר' יוסי. וגם א"ש ראיית הגמ' הוי עקירה. ונראה דגם התוס' ס''ל הכי דגם ת"ק דפליג דלא ס"ל גזירה התוס' ס"ל הכי: דר"י [משום דס"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה כנ"ל] אבל מודין דסתמא כשר: דף ג ע"א בגמ' אלא מהא כו' כתב לגרש הגדולה כו' וחמוה דהא כבר תי' דאינתק לשם האי. ואפשר לומר דברישא כיון דאמר הבעל לסופר שיכתוב לו גט מסתמא מכוון לזה. ולכן אפי' אי סתמא כשר מ"מ מסתמא כוון בפי' לזה האיש. אבל בסיפא מי לא עסקינן דהסופר א"י כלל אי יש לזה ב' נשים. א"כ מכוון סתמא לאשת פלוני וליתכשר לאחרת. ומשני דמ"מ אינתיק לי'. והטעם נראה דהא דסתמא כשר משום דלשמה קאי א"כ הוי כמתכוון לה ושוב פסול לאחרת

שם בגמ' אלא מהא אמר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה אגרש כו'. לכאורה משמעות הלשון דלא אמר ללבלר מן הנשים. רק כתוב סתם ולאיזה שארצה אגרש כן הי' במחשבתו דאל"ה הול"ל כתוב לאיזה שארצה אגרש. א"כ קשה תי' הגמ' דאין ברירה מה בכך כיון דכ' סתמא א"כ כשר לכל הנשים וי"נ בזה ג"כ כמ"ש לעיל דכל הטעם בס"ד דסתמא כשר משום דסתם לשמן קאי. וא"כ תלי' שפיר בברירה דהוי כאילו פי' שכותב לזה להתגרש. אכן בגיטין במשנה איתא כתוב לאיזה שארצה בלא וא"ו וא"ש כפשוטו

שם בגמ' אלא מהא הכותב טופסי גיטין כו'. מכאן קשה לפי הפי' שכ' לעיל דס"ד דגמ' דסתמא כשר משום דלשמן קאי גם בגט. א"כ מנ"ל באמת לרבא להוכיח מכאן דשאני התם דבשעת הכתיבה לא הי' הבעל לפניו כלל ולא שייך לשמן קאי. אבל בבא הבעל ואומר כתוב לי גט שפיר נימא דסתמא כשר. וי"ל בדוחק כיון דתנן סתם מדוע דאפי' ירצה למסור הגט לאדם שהי' עומד לגרש אשתו בשעת הכתיבה. א"כ אע"ג דהסופר לא ידע ממנו שפיר שייך לשמן קאי למי שבשעה זו רצה לגרש אשתו ודוחק. ויותר משמע מכאן דהא דגירושין לאו לשמן קיימי ידע רבא מסברא. וכל הראיות הם דלא נימא דסתמא באמת כשר דקפידת התורה הי' רק שלא יכתוב לשם אחר וע"ז מביא שפיר ראי'. אך סוגיא דלעיל קשה ליישב שפיר וצ"ע. ולכאורה קשה דלמא לכתחילה דוקא צריך לפרש לשמה דגם בקדשים רק סתמא כשר בדיעבד כמ"ש לעיל. וי"ל משום דפליג ר"י שם דגם טופס גזרו אטו תורף ות"ק נמי דמכשיר טופס רק משום תקנת סופר ע"ש. א"כ מוכח דגם בדיעבד מיפסל דאל"ה לא שייך למיגזר טופס אטו תורף אי בדיעבד כשר אפי' תורף כנ"ל. עי' בס' טה"ק מקשה מכאן על הפוס' דצריך שליחות הבעל לכתיבת הגט א"כ מאי ראי' מייתי מהכא לגבי סתמא. ומביא שגם הרשב"א בחי' לגיטין (פרק ב') הוכיח מהכא דא"צ שליחות הבעל. ויש לדחות דהגמ' סמך על סיום המשנה שם בדברי ר"א חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה ע"ש. דמוכח דמשום לשמה מיירי ויותר הו"ל להקשות אמתני' גופא דלמה לי' טעמא דלשמה תיפוק לי' משום דבעי שליחות הבעל]

שם בגמ' תו רמי כו' חטאת ששחטה לשם חולין כשר כו' דלאו מינה לא מחריב ורמינהו כו'. וקשה דלקמן (דף מ"ו) אמרי' דנהי דכשירה מ"מ לא עלתה לשם חובה א"כ שפיר בגט פסול. דבתחלת הסוגיא מדמי רבא גט לכל הזבחים. ואע"ג דכל הזבחים כשרים רק משום דלא עלו ממילא בגט פסול א"כ ה"ה הכא גבי לשם חולין וצ"ל דבס"ד דרבא דלא ידע מן הפסיק דלא יחללו שפיר ש הי' לשם חולין עולה לבעלים ג"כ. ולמסקנא דמייתי קרא דלא יחללו באמת ל"ק כלל מגט. מיהו מלשון דרבא רמי מילי מעלייתא משמע דלא הדר בי' רבא. ולכן אפשר לומר דהא רבא עצמו מקשה אח"כ מתוכו ומיישב לרבנן. והדר קאמר דלר"א ע"כ הטעם מכח הפסוק דלא יחללו. א"כ י"ל דס"ל בא לרבא דלדידן דקיימ"ל כרבנן לא צריכין כלל לקרא ודלאו מי לא מחריב ועלו נמי לבעלים. ולקמן דדייק הגמ' מהך דר דלשם חולין לא עלה י"ל דס"ל לרבא דר"י אתא כר"א אב לרבנן עלה. מיהו הרמב"ם פסק דלא עלה לבעלים וצ"ע. שם בגמ' גט דל נכרית הו"ל סתמא. ויש לעיין לפ"ז בכותב גט לשמה ולשם נכרית י"ל דכשר כיון דאי דל נכרית נשאר לשמה. מיהו אפשר דלמסקנא דלשם חולין כשר מכח הפסוק דלא יחללו א"כ י"ל דבגט פסול לשם נכרית מדינא

שם בגמ' קדשים דל חולין הו"ל סתמא וסתמא כשר. קצת קשה לפי טעמא דרבא לעיל דקדשים סתמן לשמן קאי. א"כ הכא דפי' בהדיא לשם חולין איך נימא בזה סתמן לשמן קאי (צ"ע

שם בתוס' ד"ה הכותב כו'. ותימא דלא תני יתר על כן דסתמא פסול מוכח רק מכאן. ואפשר ליישב דכיון דסיפא דהכותב טופסי גיטין נמשך אחר הרישא דכל הגט שנכתב שלא לשמה פסול לכן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח. א"כ מוכח דפי' הרישא אמר ללבלר כתוב היינו אפי' כתב הסופר סתם נמי פסול מטעם דסתמא פסול. רק בלי הך דסיפא דחה הגמ' דאפשר משום דאין ברירה. פי' דמיירי רק אי כתב הסופר לשם מי שירצה. אבל מהך דסיפא מוכח דגם רישא מיירי שכתב סתמא ולכן לא תני יתר על כן. ואע"ג דבגיטין מוכיח הגמ' מהך דאמר ללבלר דאין ברירה י"ל דהכל נכלל בזה דמשמע דבכל גווני פסול הן אי כתב הסופר סתם משום דסתמא פסול והן אי כתב למי שירצה משום דאין ברירה. ודו"ק ע"ב בגמ' חטאת ששחטה ע"מ שנתחייב עולה כשרה כו' עליו דומיא דידי' דמחויב כפרה כמותו. בזה יש ליישב הא דצריך קרא בפסח לפסול שלא למנויו תיפוק לי' דהוי שינוי בעלים והנה התוס', בפסחים (ס"א.) כתבו דשינוי בעלים לא פסול בשחיטה ) רק ע"מ שיתכפרו אחרים בזריקה ") ומ''ש בצל''ח שם ע''ד ושלא למנויו פסול בשחיטה עצמה ולפע"ד וכ"מ ברש"י לקמן (ד'.) בד"ה וישנו בד' עבודות. אבל הרמב"ם (פט"ו מה' פסוהמ"ק) כ' סתם ששחטו לשם אחרים ע"ש. שוב קשה כנ"ל. רק דנ"מ בשחט לשם מי שפטור מפסח או למי שכבר הביא פסחו. דמצד שינוי בעלים לא מיפסל דאינו מחויב כפרה כמותו ופסול רק משום שלא למנויו: דף ד ע"א בגמ' ודלמא היינו שמייהו. וכן נראה דעת אונקלוס שמתרגם בכ"מ שלמים נכסת קודשיא. דס"ל דשם שלמים לעולם זבחי שלמים. אע"ג דהגמ' דחה זה מדכ' כמה פעמים סתם שלמים. ס"ל לאונקלוס דגלי קרא בקצת מקומות זבחי שלמים לומר שכך שם השלמים: תבלין דסוף סוף היכי משכחת שלא למנויו שלא יהי' בשינוי בעלים. אין מובן דלשיטת רש"י ותוס' דש"ב לא הוי אלא במחשב בשחיטה ע"מ לזרוק בפשיטות ניחא כנ"ל. וע"ש שתי' כעין מ"ש כאן דמשכחת בשוחט לשם עכו"מ שאינו מחויב כמותו. ומיפסל רק משום שלא למנויו. וא"י מנ"ל דבכה"ג פסול לפמ"ש הר"ן בנדרים (ל"ו.) באיסור אכילת פסח שלא למנויו שהוא רק בראוין להמנות ע"ש. הכי נמי בשחיטה שלא למנויו. י"ל כן דלא מיפסל רק בראוין להמנות

שם בגמ' המקריב דם שלמים שתהי' קבלה לשם שלמים פירש"י הקרבה זו קבלת הדם. ובס' טהרת הקודש הקשה מכאן על התוס' חולין (ד' קל"ג) שכ' דהקרבה זו זריקה דומיא דחלב דכתי' בהאי קרא והוא היפוך סוגיא דהכא ע"ז נראה ליישב שיטת התוס' דהא לפירש"י קשה מה דמסיק