שפת אמת על קדשים מח

מים המקודשים כיון דתנא כ"ש ולכן קנסו אותו שיפסיד חצי החבית. והרמב"ם בפי' המשניות דפרה פי' לר"א מזה שתי הזאות שישפך כשיעור ב' הזאות לחוץ ויתר המים כשר. ותמה הרע"ב שם דהוא נגד הש"ס דהכא. והי' נראה לפרש דס"ל כדרבא וכיון דהוא מטעם קנסא ה"ה בשופך לחוץ נמי מהני. דלא יהנה מן התערובות. וכן מצאתי בתוס' חדשים שם בשם מהרש"ח ז"ל. מ"מ קשה מה ענין ב' הזאות דהול"ל לשפוך כשיעור שנפל בו ואי נפרש קודם כל הזאה שופך כב' הזאות לחוץ קשה למה לי ב' הזאות בחדא סגי וצ"ע. ובס' פנים מאירות רוצה לפרש דהרמב"ם ס"ל דתולין דהמים שנשפך הוא שנפל בו כמו הקריב אחד מן הראשים ע"ש. ותמוה דמלבד דלפ"ז תקשה על הגמ' למה לא מפרש כך דברי ר"א. רק בלא"ה אין לו מקום כלל דדוקא חתיכות בחתיכות דכ"א בפ"ע שייך לומר דהנקרב הי' הפסול. אבל בתערובות מים אפי' למ"ד אין בילה היינו דיוכל להיות מים מובדל בפ"ע באיזה מקום ששם לא נתערב. אבל לתלות שזה שנשפך הי' מבורר שהוא כל האיסור ולא נשתייר כלום מן האיסור ליתא. ותו דלכתחילה לכ"ע אסור להשליך ולומר דהאיסור נשפך ותו קשה אי הי' זה טעם ר"א א"כ הוי להרמב"ם לפסוק הכי דבטבעת של ע"ז שנפל א' לים פוסק הרמב"ם כר"א. א"ו לא נתכוון הרמב"ם לזה והנה הרמב"ם (פ"ט מה' פרה) פסק כרבנן דכל המים פסול. ותמה עליו הכ"מ דהא הרמב"ם פסק הזאה אין לה שיעור וכ' תי' דוחק בשם הר"י קרקוס ע"ש. ולע"ד נראה דס"ל להרמב"ם דלרבא דטעם ר"א משום קנסא שוב גם לחכמים קנסא הוא לפסול כל המים ולא תליא כלל אי צריכה שיעור כנ"ל

דף פא ע"א בגמ' בל תוסיף מהיכא. ותמוה כמ"ש תוס' ותי' דהוי ס' בל תוסיף. נראה להוסיף על דבריהם דכיון דמצות נתינת בכור עצמו עדיין ספק אי יצא במתן אחת דשמא לא הי' מדם בכור וא"כ כיון דעדיין מצות מתן בכור עליו במה שנתן מתן ב' במקום אחר לית לן בה ולא חשיב כלל בל תוסיף דמחויב הוא ליתן עוד מתנה לקיים מתן בכור בודאי

שם בגמ' תנאי הוא. מה שהקשו תוס' דר"י עצמו דורש מדם הפר והשעיר אפשר לומר דהכא משני אליבא דחכמים אבל ר"א שפיר מוקי בתחלת עולה וחטאת וקמ"ל דאמרי' רואין. ומדם הפר ילפי' דאין עולין מבטלין זא"ז ור"י ס"ל כר"א

ע"כ בגמ' הב"ע בחטאת חיצונה ושיריים. נראה דבני מערבא תירצו בזה גם הא דתניא דהכל מודים דאלו ואלו עלו לו א"ש גם לר"א כיון דמיירי בשיריים דדינם למטה ולפי זה מיושב קושי' תוס' לעיל (כ"ו:) דאי שלא במקומו כמקומו אין תקנה לדם שלמטה. ולאוקימתא זו א"ש

שם בגמ' ונפלוג נמי ר"א בהא. היכי ניעבד ניתיב בחוץ והדר בפנים מצוה להקדים פנים ניתיב פנים והדר חוץ כיון דאיכא חטאת ואשם לא פסיקא לי' והקשה רש"י ניתיב בפנים לתקן עכ"פ מה שבפנים ותירץ דלפסול לכתחילה הדם לא אמר ר"א ומוטב להמתין עד שקיעת החמה ויפסל מעצמו. והעתיקו הרע"ב. ונמצא דין חדש דכל הני דישפך לאמה ממתינין אותן עד הלילה. ולא נמצא זה מפורש בשום מקום וגם הרמב"ם כ' סתם ישפך לאמה. ודוקא בשריפת קדשים טעונין [לפעמים[ עיבור צורה. אבל דם קודם זריקה אין עליו דין קדשים פסולין והוי רק כמו הפסד ממון ויביא קרבן אחר וגם קשה לי על פירש"י מהא דאמרינן בגמ' לעיל למ"ד אין בילה אם בכוס א' נתערבו דם שלמעלה ושלמטה לר"א יתן למעלה כל מה שלמטה ועוד יותר. ונמצא דמה שלמטה נפסל בידים ולא אמרי' דימתין עד הלילה כדי שלא להפסיד בידים מה שלמטה. ואפשר ליישב כוונת רש"י דבאמת בעבור תיקון קרבן זה אין חוששין להפסיד השני כשבא זה ההפסד בשעת הקרבת הכשר. אבל הכא מיד שמכניסין הדם לפנים קודם הזריקה נפסל הדם שבחוץ וזה אסור. ולולי פירש"י הי' נראה לע"ד פי' אחר דבאמת עיקר הדבר תמוה לומר כיון דמצוה להקדים פנים לחוץ לכן ישפך שניהם לאמה הלא מוטב להקריב הפנימי אחר החיצון משיתבטל כל הקרבן. לכן יש לפרש דבלא"ה גם לפירש"י והרע"ב חולק ר"א עכ"פ בתערובות פנים ועולה דחוץ רק התנא לא רצה להאריך וסמך עצמו אדלעיל וכיון דלא פסיקא לי' למתני' בכלל לא רצה להאריך בפרט. וא"כ י"ל דאה"נ דר"א בתרווייהו פליג רק כיון דבעולה צריך ליתן בפנים ואח"כ בחוץ ובחטאת ואשם צריך ליתן בחוץ ואח"כ בפנים כיון דליכא עצה אחרת והי' צריך התנא להאריך בחילוקי דינים להכי סמך אדלעיל אבל באמת ר"א פליג גם בב' האופנים. ופי' הגמ' היכי ניעבד כו' הכוונה איך יאמר התנא בקיצור דיעבד אי ליתן בחוץ ואח"כ בפנים הא מצוה להקדים. פי' בעולה דיש עצה להקדים פנים. ואם יאמר שיתן בפנים ואח"כ בחוץ הא בחטאת ואשם כה"ג פסול וצריך לעשות להיפוך להכי לא פסיקא לי' למיתני כנ"ל. ולפ"ז אין להוכיח מכאן דישפך לאמה הפי' בלילה וצ"ע

בתוס' ד"ה נתן בחוץ וק"ק כו'. א"י למה הוצרכו להקדים ולהקשות בדוחק מדיוקא בלא"ה תקשי בגמ' דאמרינן דלר"א דס"ל רואין כאלו הן מים מ"מ בנותן בפנים קודם שנתן בחוץ פסול מטעם דם שנכנס בפנים אע"פ שהכניסו לשם מים וצ"ע באמת בזה

דף פב ע"א בגמ' מכדי בחטאת עסקינן כו'. אפשר דהוי כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות כיון דסתמא בחטאת קאי הוי מיעוט ופי' וכל חטאת הוי מיעוט אחר מיעוט. אך לא משמע כן מפירש"י שכ' דלהכי כתי' חטאת בהדיא דלא תימא חטאת לא תיפסל כו' אכן הצ"ק הקש' ע"ז ע"ש]

שם במשנה אריה"ג מה במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ כו' פי' במחשב לזרוק או לאכול בחוץ ואעפ"כ אינו פוסל המשואר דאפי' זרק מקצת דם בחוץ הנשאר כשר כדלקמן (קי"א:) אבל יציאת חוץ לבד אין מחשבה פוסלת כחכמים דפליגי אדר"י לעיל (ל"ה:) ע"ש ומיושב בזה מה שהקשה הג' רע"א במשניות בהא דמפלפל הגמ' למילף ק"ו דבשר הנכנס לפנים יפסל מה יוצא דלא עשה המשואר כיוצא פסול הבשר. נכנס לא כ"ש. והקשה דנימא מה ליוצא דפוסל במחשבה. ולק"מ דהק"ו הוא מיוצא ולא נזרק דכה"ג אין פוסל במחשבה ואינו עושה המשואר כיוצא בו. ופסול בבשר. כ"ש נכנס. כנ"ל פשוט. ולכאורה קשה לריה"ג דפסול חטאת שנכנס דמה הוא מקרא דהן לא הובא כמ"ש רש"י ושם כ' את דמה דמשמע כל הדם א"כ ל"ל ק"ו. ונראה דמהאי ק"ו גופא מסתבר לריה"ג לומר דוכל חטאת לא קאי רק אפנימיות משום דכ' מדמה והק"ו נותן דמקצת דמים לא פסלה

שם בגמ' ר"ש אומר עד שיכפר. נראה דבאמת מכפר לדידי' כיון דקי"ל דשלא במקומו כמקומו ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל (כ"ז:) דבנכנס לפנים לא כיפר היינו משום דמיפסל קודם נתינה לדידן אבל לר"ש דכל שלא כיפר לא נפסל א"כ שפיר מכפר

שם בגמ' רי"א אם הכניס שוגג כשר. ק"ק א"כ איך חשד מרע"ה לאהרן ובניו שהכניסו במזיד הדם לפנים באמרו הן לא הובא. ולדעת הרמב"ם דבכיפר אפי' שוגג פסול י"ל דחש שמא הכניסו בשוגג וכפרו. אבל לפשט הגמ' לקמן דאפי' בכיפר בשוגג כשר קשה. וראיתי בראב"ד בפי' התו"כ (פ' צו פ"ח) מסופק מאי שוגג אי הפי' דסבר שחטאת פנימי הוא או דסבר דלא מיפסל בכניסה לפנים. א"כ י"ל דיש שוגג שפסול ובזה חשד אותם משה

ע"ב בגמ' מדמה ולא בשרה. אין להקשות דילמא ממעטו קרא רק במקצת בשר דאינו פוסל השאר רק מדמה פוסל השאר אבל הנכנס בעצמו אפשר פסול אפי' בבשר, דז"א דלפסול השאר לא צריך קרא למעט דבלא"ה איך נימא דפוסל אי מק"ו דיוצא דיו להיות כנידון דיוצא אינו פוסל השאר א"כ ע"כ קרא אתי למעט דאפי' בשר הנכנס כשר כנ"ל. ובלא"ה