שפת אמת על קדשים מו

שפיר גם ביין שנתערב ורק לחומרא אמרינן רואין כיון דאם הי' במים הי' בטל שם דם אסור גם ביין. ובזה הי' מיושב קושית תוס' שהקשו מהא דדם פר מרובה על דם השעיר ע"ש. ולמ"ש דעיקר ההיתר מכח קמא קמא בטיל ושם לא שייך זה דצריכין להכשיר תרווייהו דם הפר והשעיר. מיהו תירוץ זה אינו עולה יפה למאי דמשמע בגמ' דלא שייך קמא בטיל רק מצד דיחוי ולהכי בכיסוי דאין דיחוי אצל מצות אמרי' דחוזר וניעור א"כ הכא נמי כשמתערב הרבה יין אח"כ חוזר וניעור וליכא טעמא דקמא קמא בטיל וצ"ע

יש להסתפק אם נתערב בחלב כיון דע"י מראית הלובן משתנה מראית הדם ל"א רואין כאילו מים להכשיר דדוקא ביין דמצד עצמו אינו עושה פעולה בהדם כיון דדומה לו אינו משתנה על ידו מראית הדם להכי רואין כאילו הוא מים. אבל חלב דבאמת עושה פעולה לשנות מראית הדם מיפסל שפיר כנ"ל. מיהו ברוב דם צ"ע אי מיפסל ע"י מיעוט חלב שמשנה מראיתו וזה תלוי בספק שנסתפקנו לעיל

בתוס' ד"ה הכא בדוקין שבעין הקשו על הגמ' דגיטין ולולי פירש"י ותוס' שם הי' נראה לע"ד דפי' הגמ' שם דלדידהו לאו מומא הוא. פי' דלא נחשב להם זה מום לא מצד דמום שרי לב"נ דא"כ לא הול"ל לאו מומא הוא רק דבעל מום כשר להו. רק הפי' דלא חשיב בעיניהם שיהא מום אפי' לדידן אבל מום המפורש בתורה שבר רגל או יד יכולין לברר להם שאסור לנו להקריב כנ"ל

בד"ה רואין כו' ואפי' למאן דלית לי' ראשון ראשון בטל הכא מודה משום דנדחה כו'. דברים אלו תמוהין בעיני דלא שייך בזה המעט דם הפר שנתערב בדם השעיר שנדחה מלהקריב כיון דגם דם השעיר עומד להקרבה ואפי' אי בטל בו דם הפר ג"כ עומד לקרב לגבוה ומה דחי' שייך בזה

דף עח ע"א בגמ' בדם התמצית ישפך לאמה. צ"ע אי אפי' משהו מדם התמצית דינא הכי א"כ איך אפשר ליזהר דהא צריך לקבל כל הדם ובע"כ מתערב בו מעט מדם התמצית. ולהכי אפשר דלא מיירי הכא רק שנתקבל דם התמצית בפ"ע בכלי ונתערבו הדמים דבכה"ג דוקא איכא למיגזר אטו שמא לא יהי' רוב לפרש"י או אטו בעינייהו לפי' התוס' לקמן (ע"ט:) ועי' מ"ש שם בזה] וצ"ע

שם בגמ' וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. משמע דאפי' אם נתערב יבש ביבש מ"מ באוכל ביחד אסור למ"ד טע"כ דאורייתא ותימא דאין כן משמעות כל הפוסקים דיבש ביבש בא"מ אפי' נתבשל אח"כ נחלקו הפוסקים אי אסור מה"ת כדאי' בטוש"ע יו"ד סי' ק"ט] אבל בלא נתבשל רק לאכלם ביחד לכ"ע ליכא איסור תורה אפי' למ"ד טכ"ע דאורייתא ואע"ג דהתם הטעם דכבר נתבטל קודם האכילה. ונפרש כאן דבללן רק בשעת האכילה מ"מ מה בכך הלעיסה עצמו הוי ג"כ כמו יבש ביבש ומתבטל בתוך הלעיסה ומשמע הכא דהלעיסה עושהו כמו קמח בקמח והוי כלח בלח וחשיב כנתינת טעם ולהכי מייתי הגמ' ראי' מעיסה דחלה דע"י הגלגול נתערב והוי כמו קמח בקמח. ותמהני על התוס' שתמהו למה לא דייק הגמ' מכל טע"כ ולמ"ש א"ש די"ל דטכ"ע רק ע"י בישול או ע"י שרי' בכבוש. דהטעם מתערב ונכנס מזה לזה]. ואדרבה עדיין צ"ע טובא לומר דגלגול העיסה או הלעיסה יחשב כנתינת טעם. ואפשר עוד דלפי הירושלמי שכתבו הפוסקים דהטעם בעיסה משום גרירה ע"ש (בשו"ע או"ח סי' תנ"ג) א"כ אפשר דפליג על הש"ס שלנו בזה דלעולם לא אמרי' טכ"ע רק ע"י בישול. מיהו ש"ס דילן עיקר וצ"ע בזה בפוסקים

ע"ב בגמ' ועוד תניא ר"י אומר רואין אותו כיין אדום. פי' ביין לבן או חלב וקשה מה דמיון האי רואין אותו להך דהכא דבשלמא מין במינו לענין הטעם כיין דטעם כעיקר והאיסור שנותן טעם אינו מתבטל ולכן אפי' שגם ההיתר מינו ולכן אין הטעם נרגש מ"מ הא האיסור יש בו כח נתינת טעם רואין את ההיתר כאילו הי' מין אחר והיו מרגישין בו הטעם כיון דבאמת מקבל ההיתר טעם האיסור רק שאינו נרגש. וכמו כן במתני' בדם ויין כיון דהדם יש בו כח לשנות המראה דמים נהי דהיין בלא"ה הי' דומה לדם ולכן אין רואין שינוי החזותא מ"מ אמרינן רואין כאילו הי' מים והי' נראה החזותא אבל התם דהיין לבן או חלב שאין בו כח לשנות המראה רק שנאמר דרואין כאילו הי' בר שינוי א"כ בטל כל דין ביטול ברוב דבמים ומים נמי נימא כאילו הי' המים דאיסור יין או דם. ולכן ת"ק חולק בזה. אבל במתניתין י"ל דכו"ע מודין דאמרי' רואין. א"כ אכתי תיקשי אדר"ל וצ"ע

שם בגמ' אמר אביי הא דידי' הא דרבי' כו'. תמהני לפירש"י הא תנא דמתניתין נמי אית לי' רואין אע"ג דס"ל מין במינו בטל דהא עלה פליג ר"י ואמר אין דם מבטל דם. ואפשר דרש"י ס"ל דמסקנת הגמ' כדשני לעיל דרואין לדם כאילו הוא מים

דף עט ע"א בגמ' היכי דאיכא חזותא במראה. פשוט נראה לפרש גם לענין איסור אע"ג דמין במינו בטל ברוב מדאורייתא מ"מ אם משנה המראה לא בטל כמו דלקולא הדם כשר לזרוק ואינו מתבטל ברוב מים ה"ה באיסור. מיהו רש"י פי' דדוקא במידי דשייך חזותא וא"י טעמו. והנה הרמ"א בתו"ח (כלל ע"ד) כ' להחמיר בשינוי מראה דהוי כמו עבידא לטעמא דלא בטל והיינו מדרבנן. וזה אפשר גם רש"י מודה ושלא כדת השיג המנחת יעקב שם על הרב. אבל לולי פירש"י הי' נראה דאפי' מדאורייתא באיכא חזותא לא בטל ברוב וצ"ע

שם בגמ' מאן שמעת לי' דאמר מצות אין מבטלות הלל היא דתניא הי' כורך כו' וקשה כיון דדריש מקרא על מצות ומרורים יאכלהו א"כ מצות התורה כן ולעולם בעלמא מצות מבטלות וכן הקשו התוס' בפסחים קט"ו]. וי"ל דמשמע דלא אכל מצה אחרת ואי מצות מבטלות נהי דידי מרור ופסח יצא משום דגלי קרא אבל מצה דהוא ג"כ מצוה לדורות בערב תאכלו יהי' צריך לאכול כזית מצה לבד האי דעם הפסח א"ו דאין מבטלות. עוד י"ל דס"ל להגמ' דבאמת מצינו על בסמוך א"כ אם הי' אוכלם תיכף זה אחר זה הי' ג"כ מקוים על מצות ומרורים. בפרט בתוך אכילת פרס של כזית הפסח רק משום דס"ל אין מבטלות הי' כורכן ממש ביחד

והנה מהא דאמרי' ופליגא דר"א כו' משמע קצת הכא דהלכה כהלל דאל"ה אתיא דר"ל גם כר"א דר"א אמרו רק אליבא דהלל ובפסחים שם אי' דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן ובמלחמות שם כ' דלא פליגי כלל דאי לא"ה ר"א היכי שביק רבנן ועבד כהלל ע"ש מ"ש לפרש סוגיא דהכא]

בתוד"ה מין במינו ברובא היינו דלא כתנא דמתניתין דאית לי' רואין כו'. פי' דבריהם דהא מסיק הגמ' לעיל דלמ"ד רואין כיון דמין באינו מינו נ"ט דאורייתא ה"ה במינו רואין כאילו הי' א"מ. ובס' פ"מ שגג בכאן

ע"ב בגמ' בדם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש כו'. קשה לי למאי דאמרינן לעיל דאי נפל דם לתוך המים קמא קמא בטל ואידחי לי' א"כ שייך גזירה אטו היכי דנפל דם הנפש לתוך דם התמצית דאפי' אי יהי' מועט מדם הנפש מ"מ איפסל לה. ושמעתי לתרץ קצת דאין דרך לקבל כלל דם התמצית רק בשעת קבלת הדם בסוף נתערב בו דם התמצית א"כ לעולם דם הנפש קודם. אך מדברי התוס' שפי' הגזירה אטו בעיני' ע"ש מוכח דשייך קבלת דם התמצית בכלי בפ"ע והדרא קושין לדוכתא

שם במשנה אם לא נמלך ונתן כשר פירש"י העליון. אפשר נתכוין רש"י לתרץ קושי' תוס' לעיל (כ"ו) ) דהקשו למ"ד שלא במקומו כמקומו א"כ דם שלמטה שניתן למעלה כיפר רק הבשר אסור להקטיר ולאכול ולא מהני תו נתינה דלמטה ע"ש. לכן פי' רש"י דרק העליון כשר. והא