שפת אמת על קדשים מה

מום. ולכאורה קשה דסיפא שפיר אתי כתנא דברייתא ונהי דר"א מתיר משום רואין מ"מ בהקריב א' מן הראשים יכולין להקריב השאר לשם ריח ניחוח. וכן הקשה בס' פ"מ עמ"ש לקמן מזה ונראה דס"ל לרש"י כיון דלשם עצים ליכא איסורא פשיטא דאין סומכין לומר דאיסור כבר קרב להעלות השאר לשם ריח ניחוח כיון דיכולין להעלות לשם עצים הוי כמו איכא לברורי לומר הראוי להקטרה להקטרה והראוי לעצים לעצים וא"כ ל"ל הקריב א' מהראשים

ע"ב בגמ' א"ה רואה הא רחמנא אכשרי'. מכאן יש לתמוה על פירש"י ביומא (ס"ד.) דאמרינן שם מום בם הא ע"י תערובות ירצו כדתנן אברי תמימים שנתערבו ר"א אומר אם הקריב ראש א' יקרבו כל הראשים ופירש"י כיון דמדאורייתא מותר ע"י תערובות והוי רק ס' דרבנן תלינן לקולא דאיסורא כבר קרב ע"ש. וא"כ מאי מקשה הגמ' הכא הא צריכין לשם עצים מכח איסור דרבנן א"ו דע"י תערובות אפי' איסור דרבנן ליכא. ולפ"ז נראה דכמו דאמרי' הכא דרואין דר"א לדבריהם דרבנן קאמר ה"נ לקמן מה דאמר ר"א אם הקריב ראש אחד נמי לדבריהם דרבנן אמר. אבל לדידי' מותר בלא"ה. מיהו נראה דזה דוחק לומר לקמן לדבריהם דרבנן דבשלמא הכא דמוסיף ר"א טעמא דרואה לדבריהם דרבנן דלדידי' לא צריך להאי טעמא אבל הדין שוה לטעם דידי' או לטעם דלדבריהם אבל לקמן כיון דלדידי' מותר אפי' לא הקריב כלל ראש א' מהן לא שייך לומר דנקט אם הקריב לדבריהם כיון דלדידי' מותר אפי' לא הקריב כלל טפי רבותא הול"ל לדידי' ולשון אם הקריב משמע דוקא

ובזה נראה ליישב ג"כ תמיהת התוס' ד"ה אי הכי אפי' בעינייהו נמי דלישני לדבריהם קאמר ולמ"ש א"ש דלא שייך לדבריהם בזה כיון דלדידי' מותר אפי' בלי תערובות למה נקט הדין אחר שנתערבו טפי הול"ל רבותא דאפי' בעינייהו מותר. גם א"א לקיים תי' הנ"ל דבסיפא בהקריב א' לדבריהם הוא. דהא אר"א בגמ' לא התיר ר"א אלא שנים שנים דמשמע דמדינא הכי הוא אפי' לר"א. וצ"ע. ואפשר דמה"ט א"ש פירש"י דיומא וס"ל דלסוגיא דידן דע"י תערובות שרי אפי' מדרבנן ע"כ מתני' דלקמן לא אתיא כר"א דברייתא כדפירש"י לעיל וס"ל לר"א במתני' דמה"ת אסור תערובות ולכן דוקא מותר בהקריב א'. אך הסוגיא ביומא דאמרו טעם ר"א דלקמן משום דתערובות שרי ס"ל דמדרבנן אסור עכ"פ דלא כסוגיא דהכא. ובזה מיושב ג"כ קושית תוס' לעיל (ע"ד.) ד"ה רב דאמר כר"א ע"ש

שם בגמ' אודי לי מיהת כו' מידי דהוי אבשר חטאת. ותמוה דהא ר"א עצמו מודה ברובע ונרבע ולית לי' רואין ולמה בבעל מום ס"ל רואין לדבריהם דרבנן. וכן תמה בס' פ"מ. ונ"ל דגם למסקנא מיירי בדוקין שבעין דס"ל כר"ע דלא ירד [דבאמת סבר ר"א הכי כדאי' במנחות ע"ט.] ולהכי לא הוי מאוס כיון דלא ירד אבל רובע ונרבע דירד מודה ר"א טעמא דמאיס. מיהו לפ"ז אינו כפירש"י לעיל דפי' מתניתין דלא כהאי תנא גם על הסיפא דבע"מ. ולמ"ש י"ל דסיפא אברי בעל מום דמתיר ר"א בהקריב א' מהראשים מיירי במום דמחוסר אבר ג"כ דמאיס ולא מהני טעמא דרואין מיהו אכתי דברי רש"י נכונים כיון דר"א בעצמו ס"ל דתערובות שרי בלי סברא דרואין א"כ בכל בעל מום מותר. ובזה נדחה נמי מה שהקשתי לעיל לפירש"י דבהקריב א' מותרין אפי' לשם ריח ניחוח דמ"מ לר"א דברייתא מותר אפי' לשם ריח ניחוח כיון דע"י תערובות שרי רחמנא. עוד י"ל דבזה שנעשה בו עבירה מודה דמאיס ואסור אפי' לשם עצים אבל בעל מום לא נעשה בו עבירה

שם במשנה ר"א אומר אם הקריב ראש א' יקרבו כל הראשים. נשאלתי אי ניכרו האברים השייכים לראשים שלהם כגון שהראש וכל הגוף במקום א' ואינו יודע איזהו תמימים ואיזהו בע"מ ונקרב ראש א' אי נתיר כל הגופים הנשארים ג"כ. והשבתי דהא ודאי ליתא למ"ש תוס' לעיל (ע"ד.) ד"ה ונפל דדוקא נפל לים דאין להסתפק על הנופל לכן מתירין השאר א"כ הכא דיש להסתפק על הגוף הנשאר מאותו הראש ממילא כל הגופים באותו ספק. אלא גדולה מזו **כן פסק בשו"ת פמ"א (ח"א סי' ק"ה) ועי' בפמ"ג יו"ד (סי' ק"י ס"ק ה') שנסתפק בזה:** נראה בעיני דהיכי דניכר הגוף מאותו הראש גם הראשים האחרים אסורים כיון דאי נאמר שהראש של זה הגוף הוא בעל מום נחזיק ממילא גם האברים של הגוף באיסור א"כ הספק גם על זה שקרב ממנו ושוב כולן אסורין ומיירי הכא דוקא כשאין מכיר שום אבר מאיזה ראש הוא כנ"ל. וצ"ע בזה

שם בגמ' לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים. לכאורה הי' נראה הטעם דבשנים ליכא איסור דאורייתא דע"י תערובות ירצו לר"א ונהי דבלא"ה בטל ברוב מה"ת מ"מ כיון דהוי תרי דרבנן תולין שהאיסור כבר קרב. אך לפ"ז תמוה הגמ' לעיל (ע"ד.) דמתיר בטבעת של ע"ז שנפל לים הגדול ואקשי לי' דר"א לא התיר אלא שנים. ומשני אנא תרתי קאמינא. ולטעם הנ"ל בע"ז אין שום קולא בתרתי טפי מחדא. וא"כ מוכח דהטעם דבעי תרתי כדפירש"י כיון דיש א' בכשרות מיהו על הגמ' גופי' קשה מנ"ל להתיר בע"ז דילמא טעמא דר"א משום תרי דרבנן. לכן נראה מזה סייעתא למ"ש לעיל דר"א פליג על ר"י ביומא וס"ל דר"א דמתניתין לית לי' כלל כר"א דברייתא ומדאורייתא תערובת נמי אסור ורק מכח ביטול ברוב מתיר והיה טבעת דע"ז כנ"ל

שם בגמ' מתיב ר' ירמיה כו'. קצת קשה די"ל דהא דאמר ר"א דוקא ב' ב'. היינו בהקריב ראש א' אבל בהקריב רוב ראשון ודאי י"ל איסורא ברובא הוי ומהני למישרי אפי' ראש א' שנשאר. וצ"ל דמ"מ לא שייך אפי' כיון דר"א לא מיירי רק מהיתר דתרי תרי

שם במשנה אם יש בו מראה דם כשר כ' בתוס' דצריך מראה דם ממש. וסתימת לשון המשנה משמע דלא תלי' כלל ברוב ובין יש רוב מים מ"מ כל שמראהו דם חשיב דם ולא בטל ובין שיהי' רוב דם מ"מ אם אין בו מראה דם כגון דזה דמו קלוש ומשתנה המראה. ע"י מים מעוטין פסול. ואפשר היא הל"מ דתלי' במראה דהגם דברוב מים י"ל דמחמת היכר המראה לא מתבטל. אבל בנתערב ביין דג"כ רואין כאילו הוא מים אע"ג דהשתא אין היכר הדם ומ"מ לא נתבטל ביין א"כ גזה"כ הוא. מיהו קשה לי לר"י דאמר אין דם מבטל דם. ומ"מ ברישא בנתערב ביין לא פליג ולמ"ש דאפי' יהי' רוב דם מ"מ אם הי' מים הי' משתנה מראיתו פסול א"כ גזה"כ הוא אע"ג דביטול לא שייך דליכא רוב יין מ"מ פסול וא"כ דם בדם נמי נהי דמין במינו לא בטל מ"מ נימא אילו הי' מים הי' משתנה מראיתו ולפסול ואי נימא דמוכח מדם הפר ושעיר דאפי' בכה"ג כשר א"כ בנתערב ביין נמי ליתכשר. ולכן צ"ל דלעולם לא משכחת להשתנות מראית הדם במים שאין רבין על הדם. ולפ"ז הלכה דמראה רק לקולא נאמרה דע"י מראית דם לא מיבטל ברוב מים ויין. אבל מב"מ דלא בטל לא איכפת לן במראה וצ"ע בזה

שם בגמ' נתערב ביין רואין כאילו הם מים. צ"ע הסברא כיון דהדם בטל ברוב. רק כשנשאר מראה הדם אינו מתבטל אבל ביין דאינו ניכר למה נאמר רואין כאילו הם מים והי' אפשר לומר למאי דמוקי בגמ' דדוקא נפל מים לתוך דם. א"כ י"ל להיפוך דעיקר ההיתר מכח קמא קמא בטל. רק אם נתערב כ"כ מים שאינו ניכר מראה דם יצא משם דם. אבל כל דלא הוסר מראה דם אמרינן שפיר קמא קמא בטל וזה שייך