שפת אמת על קדשים מד

מתניתין דלא כהאי תנא כו' וכמ"ש שם באריכות מזה

בד"ה פי' אחד מהם כו' מאן דאסר אסר בכולהו וכ"כ תוס' לעיל (ע"ב) ד"ה נתערבו. וזה תמוה דבברייתא זו ליכא שום פלוגתא דהא הגמ' מקשה מהכא ומתרץ תנאי הוא מברייתא אחריתי

ע"ב בגמ' אבל תאנה לא. נראה מדלא נקט טבעת לא דמודה רבה בטבעת ע"ז רק בתרומה דיש לו היתר לכהן החמירו לגזור בדבר שאינו ניכר שלא להתיר לזרים דיטעו לומר דמותר אפי' בלא נפל ממנו וחומרא בעלמא הוא בתרומה כנ"ל. ומשו"ה פסק הרמב"ם (פ"ז מה' ע"ז) בטבעת כרב. ובה' תרומה (פט"ו) פסק כרבה בתאנה. ומיושב קושית הכ"מ ע"ש]

דף עה ע"א בגמ' ואם נתן מתנה מכל א' יצא ואם נתן ד' מתנות מכולם יצא. תוס' הי' להם גי' אחרת [ולא הי' בגירסתם ואם נתן מתנה מכ"א יצא כמ"ש גם בחק נתן ע"ש] ולפי גי' דידן נראה לפרש הסיפא דנתן ד' מתנות מכולם יחד פי' שעירב הדמים ונתן ד' מתנות יצא משום דבסיפא בנתערבו הדמים נותן לכתחילה רק ד' מתנות קאמר הכא דבדיעבד אם עירב הדמים ונתן מתוך התערובת יצא. והא דלא קאמר רבותא טפי דאפי' נתן מתן א' מתוך התערובת יצא. יש לפרש דמיירי הכא דיש עוד דם בכל כוס בפ"ע ומ"מ אם עירב מקצת הדמים ונתן מהם ד' מתנות יצא. אבל אי נתן מתנה א' בעירוב לא יתן עכ"פ שאר מתנות בעירוב רק מכל כוס בפ"ע. אך בנתן ד' מתנות אין צריך שוב לחזור וליתן אפי' יש דם בכוס כנ"ל

ע"ב בגמ' הזאה לחוד ונתינה לחוד. מקשים למ"ש רש"י וכן הוא לקמן בגמ' (פ'.) דאפי' אי יש בילה מ"מ הוי ספק אי מליא השיעור מכל א' א"כ אפי' יש כדי לזה ולזה אכתי למה יצא. וצריכין לפרש אם יש כדי לזה ולזה היינו שנתן יותר מכל הדם של א' מהן ועוד כדי שיעור מן השני ודו"ק

שם בגמ' מהו שישקול בליטרא. ומסיק בגמ' כלום הקנה זה אלא מה שקנוי לו. והי' אפשר לומר דזה דוקא לענין לשקול בליטרא כיון דע"י שמוכר מעט מעט שוה יותר והוא לא הי' לו רשות למכור מעט מעט בליטרא נמצא דאין זה שלו להקדישו אבל לענין למכור באיטלז דבמקום רוב עם נתברר כל שוי' נמצא עכשיו דימכרנו באטליז ונתברר דבאמת שוה יותר וכל זה הי' שלו ושפיר יכול להקדישו דאם יבוא איש נאמן שיודע באמת השוי' יתן כך ושפיר הוי בידו להקדישו אכן הרמב"ם (פ"א מה' אסוה"מ) כ' בפי' דהן למכור באטליז והן לשקול בליטרא אסור וצ"ע בזה

בתוס' ד"ה בכור כו' ואי לענין למיתבי' לכהן הא תנן בהדיא בתמורה כו' דנאכל במומו לבעלים אבל הרמב"ם בה' תמורה (פ"ג) כתב בפשיטות תמורת בכור לכהן ומ"ש במשנה דנאכל במומו לבעלים, אין ראי' כלל דגם בסיפא שם בבכור ומעשר עצמו נמי איתא הכי ואם בע"מ יאכלו במומן לבעלים ופי' הרמב"ם ורע"ב לבעלים היינו בכור לכהן ומעשר לבעליו. והא דתנן ברישא תמורת בכור נאכל במומו קמ"ל דהו"א כיון דבלא"ה אינו קרב ומ"מ אסור לאכלו אפי' במומו נמי לא יתאכל קמ"ל דנאכל במומו. וע"ז הוי כבכור דאסור לאכלו עד שיבא בו מום ולעולם לבעלים היינו בכור לכהן ומעשר לבעליו כמו בסיפא. ולכאורה הי' נראה לפרש האיבעיא אי צריך פדיון דנהי דבכור נאכל במומו בלי פדיון מ"מ התמורה שנעשה קרבן בפ"ע י"ל דדינו ככל הקדשים דצריך פדיון כשנפל בו מום. מיהו לפ"ז קשה מה פשיט מהך ברייתא דכשהוממו עושין תמורה ותמורתן כיוצא בהם דודאי כשהמיר אחר שהי' בבכור מום ודאי גם תמורתו א"צ פדי'. אבל כשהמיר בכור תם אכתי תיבעי לן. ולתרץ קושי' תוס' אפשר לפרש בעיא זו באת"ל דתמורת בכור אינו מאכילו לנדות אי יש לו פדיון לגבי זה. וצריך עיון על הרמב"ם שהשמיט זו הברייתא דבכור ומעשר שהוממו עושין תמורה

בד"ה התפיס בכור כו' בפירש"י כ' בהדיא דהוי רק דרבנן משו"ה בשאר פסוהמ"ק הקילו עליהן] וראיית התוס' מעיר הנדחת אינו מוכרחת דעיקר הפי' שם דשם הקדש עליו כדפירש"י בחלק ואית לי' שם לווי] ושם לא מסיים הגמ' כלל כדתנן. ואפי' בתמורה דמסיים הגמ' כדתנן מייתי הגמ' ראי' דאכילתו לשם הקדש מדאסור למכרו באטליז ולעולם האיסור הוא רק מדרבנן, גם עיקר קושי' התוס' אינו מובן דאפי' יהי' איסור בזיון קדשים מדאורייתא מ"מ כיון דלטובת הקדש מותר שפיר מיבעיא לי' בהקדישו לבדק הבית דיהי' מותר. ובפרט למ"ש התוס' בבכורות (ל"א.) דמקרא נפקא שאין נוהגין בזיון בדבר שאין בו הנאה להקדש] ומה נ"מ אי דאורייתא אי דרבנן. וצ"ע

במשנה נתערבו חתיכות בחתיכות. צ"ע אי נתערבו הבהמות קודם הזריקה אי נשפכין לאמה כדי שלא יביאו קדשים לבית הפסול או כיון דליכא תקנתא ברעי' מודין חכמים דזורקין הדם ונאכל כחמור. והא דנקט חתיכות י"ל כעין חתיכות דהיינו אחר שחיטה כעין דאמרינן לעיל עמוד א' כעין חיים דבאמת בחתיכות ממש קשה פשיטא. וכן הדעת נוטה. אך י"ל דקמ"ל דאפי' שלמים רובא לא מבטל משום דהוי יש לו מתירין לאכלו כחמור (לר"א ביבמות ד' פ"ב]. או דהוי ח"ה להתכבד

דף עו ע"א בגמ' אין מבשלין ירק של תרומה בשמן של שביעית שלא יביאו קדשים לבית הפסול. הרמב"ם וכן הרע"ב בשביעית פי' דממעט באכילת פירות שביעית דאם יפסל השמן יהי' בשריפה. ותמה בס' פמ"א דא"כ מה משני תרומת ירק דרבנן הא החשש משום שביעית דאורייתא ואפשר ליישב דס"ל דכיון דתרומת ירק דרבנן אפי' יהי' נפסל יהי' מותר לאכול הירק דלא העמידו דבריהם במקום שביעית דאורייתא דאסור להפסידו ולכן אי מיירי בתרומה דרבנן בע"כ טעם ת"ק דאוסר משום הפסד תרומה כשיבוא זמן הביעור. ור"ש לא חייש בירק דרבנן. אבל למסקנא דר"ש לא חש כלל למיעוט זמן אכילה שפיר מיירי בשמן של תרומה דאורייתא והחשש משום מיעוט אכילה של ירק של שביעית כשיפסל כפירוש הרמב"ם והרע"ב: דף עז ע"א בגמ' והאר"ש אין מתנדבין שמן תקוני גברא שאני. ותמוה מאוד כיון דאין מתנדבין שמן מה מהני תקוני גברא. ומ"ש מדברי תוס' די"ל דהוא מדרבנן תמוה דאי מדאורייתא מודה ר"ש דמתנדבין מהיכי תיתי יתקנו חכמים שלא יתנדבו שמן. גם לקמן (צ"א:) מוכח להדיא דאדרבה מאן דס"ל מתנדבין מייתי קרא לרבות שמן ממילא ר"ש דלא דריש הכי מה"ת אין מתנדבין. (גם במנחות (ק"ד:) בפלוגתא דר"ט ור"ע משמע דפליגי בדאורייתא] ואפשר לומר דהגמ' חוזר עתה מכל הפלפול דלעיל רק דאינו מתנדב שמן כלל ושאר השמן אחר הזאה לית לן בי' ואי דאין מביאין חולין לעזרה לתקוני גברא שאני דודאי זה רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' מנחות (פ':) ועי' במל"מ פ"ב מה' שחיטה] דאין כאן קרבן ועבודה כנ"ל

שם בגמ' אותם דרבי לך כבש כמזבח מידי אחרינא לא ורבנן תרתי ש"מ. נראה דגם דברים הראוים להקטרה אין יכולין להקטיר על הכבש **לכאורה למ"ד לטיל (ס"ה.) דעושין מערכה ע"ג סובב. אע"ג דאין הסובב מעכב למאי דקי"ל כרבי לעיל (ס"ב.) כ"ש כבש דמעכב דראוי ג"כ להקטרה. וגם התוס' לעיל (כ"ו:) מסקי דכבש כמזבח לזריקה אכן במנחות(נ"ז.) כתבו דכבש לאו כמזבח היכי דליכא ריבוי ע"ש. ולפ"ז צ"ע מנ"ל הא דבעי' אבנים שלימות בכבש כמו במזבח כדאי' במדות (פ"ג מ"ד) וברמב"ם (פ"א מה' ביה"ב) דלוקה גם על הכבש משום ל"ת אתהן גזית:** דאי כבש כמזבח להקטרה א"כ למה לרבנן יצאו לבית השריפה. הא יכולין להקטיר כולן על הכבש, ואולי הפי' באמת מידי אחרינא לא לדבר הראוי להקטיר אין כבש כמזבח

שם מתני' דלא כהאי תנא פירש"י במתני' דהכא באברי חטאת וגם הסיפא באברי בעל