שפת אמת על קדשים מג

שותפות לחבירו יכול וממילא יסמכו שניהם ידיהם אבל א"י טעם לחלק בין מכירת שלימה למכירת חלק וצ"ע

בתוס' ד"ה לשם מי שהוא חלקו על רש"י דפי' שאומר לשם מי שהוא דהא תקנו שלא יאמר לשמה אלא דפי' לשם מי שהוא היינו בסתמא דסתמא כשר. ולכאורה הי' נראה ליישב פירש"י דדוקא לשם עולה אסרו שמא יטעה ויאמר לשם שלמים וכמו כן לשם ראובן דשמא יטעה ויאמר לשם שמעון הואיל ושכיחי כמה קרבנות במקדש. אבל בפי' ואומר לשם מי שהוא או לשם מה שהוא אפשר דלא אסרו דליכא חששא בזה. אכן נראה להביא ראי' לשיטת התוס' מהא דדייק רבא לעיל ריש מכילתין דסתמא כשר מדתקנו שלא יאמר לשמה ע"ש. והשתא אי רשאי לומר לשם מי שהוא אכתי י"ל סתמא פסול א"ו דהתקנה הי' שלא יאמר בפי' לשם מי שהוא. או נידוק מזה דאפי' אומר בפי' לשם מי שהוא לא עדיף מסתמא וא"כ למה לרש"י לפרש דאומר בפי' לשם מי שהוא כיון דלא עדיף מסתמא כנ"ל

דף עב ע"ב תוס' ד"ה אף ככרות כו' שאני לחה"פ דסמידא טפי כו' כ' בגליון דבתוס' יבמות כ' דחמירא וצ"ע על גי' תוס' דשם דהא קודם הביטול בלא"ה לא הוי ראוי' להתכבד כמ"ש התוס' לעיל דכהנים אין מחזיקין טובה וא"כ ע"כ הטעם דאחר הביטול יהי' חולין ויהי' ראוי להתכבד א"כ ליכא תו חשיבות דקדושה וא"כ ע"כ גי' דהכא עיקר. ודברי הפמ"א בתשובה סי' צ"ח תמוהים מטעם הנ"ל

עג ע"א בגמ' ר"א אומר רואין את התחתונות כאלו הם עליונות. ותמוה כיון דהתחתונות מותרות וניכרין בפ"ע מהיכי תיתי יצטרפו לבטל. ונראה לפרש דמערבין הכל בידים **ע"ש ברע"ב ותוי"ט שכ' גבי שחורות ולבינות דיכול לערב ולדרוס הכל ביחד. וא"כ אע"ג דר"א פליג התם אדר"י. הכא י"ל כן כמ"ש התוס' דלא דמי לשחורות ולבינות. ועי' בירושלמי (שם ה' ח') מיחלפא שיטתי' דר"א כו' כמרבה במזיד, משמע דהכא הוי כמרבה בשוגג ומותר ע"י שמערבין דאין בידים כנ"ל:** ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה מ"מ הכא דמה"ת ברובא בטל מערבין הכל כנ"ל

דף עד ע"א בגמ' איתבי' רבא לר"נ כו' ימותו כולן כו'. וקשה דהא רבא עצמו אמר לעיל הטעם משום דבע"ח נדחין ולעולם בע"ז שפיר אמרינן דאיסורא נפל. ונראה דממתני' דקינין מותיב רבא דקתני סיפא בלא נמלך מחצה כשר וס"ל ב"ח נדחין ומ"מ ברישא ימותו כולן כנ"ל. ובס' פמ"א מתרץ דמצד ב"ח נדחין אין להמית הנשארים רק להיות ירעו עד שיסתאבו ע"ש. ואכתי קשה דהא מסקינן דדוקא להנות תרי תרי שרי. א"כ תלינן דעדיין חטאת המתות או שהנ"ס בתוך הנשארים וא"כ ימותו כולן בשביל זה המעורב בהם דמחויב להמיתו. דהא ימותו כולן דהכא פי' להמיתן בידים כמ"ש התוס' לעיל במשנה]. ואפשר דאכתי לא ידע הגמ' מזה וס"ל דרב מתיר אפי' חדא. ולמסקנא אה"נ דאתיא ככו"ע הך דימותו כולן

והנה הרמב"ם (פ"ז מה' ע"ז) פסק כרב וגבי קרב ראש א' מהן פסק כחכמים והי' נראה טעמו משום דבשחוטין יש דיחוי אבל בטבעת של ע"ז שפיר אמרינן דזה שנפל הוא האיסור. אך קשה דמביא המשנה דימותו כולן ולמה ימותו כיון דשרי להדיוט ע"י רעי']. ואין לתרץ כמ"ש לעיל משום דלא שרינן רק תרי תרי כו' דהרי הרמב"ם גופי' אינו מפרש תרי תרי כרש"י רק דאם נקרבו תרי ראשין או נפלו שנים לים מותרין כל הנשארים א"כ במתני' נמי למה ימותו כולן בתרי סגי. והכ"מ בה' תרומות (פט"ו) מביא בשם הרי"ק דתי' דמיתה הוי כמפיל בידים א' לים ולא התיר רב רק בנפלה מעצמה. פי' דכניסה לכיפה להמית הוי כממיתו בידים. ונהי דהגמ' כאן לא נחית להכי מ"מ מכל אמוראי דלקמן דמשמע דמתירין בנפלה ע"כ צריכין לתרץ כן ע"ש. ועדיין קשה דבפי' המשניות בפלוגתא דר"א וחכמים משמעות הרמב"ם דטעם החכמים דאפי' קרבו כולן חוץ מאחד יצאו לבית השריפה. היא מחשש שמא האיסור הנשאר ע"ש. וכ' דהלכה כחכמים. א"כ משמע דלאו מטעם דיחוי אתי עלה. ואפשר לומר לפי משמעות הסוגיא ביומא (ד' ס"ד) דפלוגתא דר"א וחכמים לא מיירי כלל ברוב היתר רק מחצה על מחצה ור"א ס"ל דע"י תערובות מותר מה"ת להקריב בשר בעל מום ובדרבנן סמכינן דאיסורא הקרוב ולכן פסק כחכמים דהוי איסור דאורייתא ולא סמכינן לומר דאיסורא הקריב. והא דפוסק בה' פסולי המוקדשין (פ"ו) דאפי' נתערב באלף יצאו לבית השריפה הוא מטעם דיחוי. ודוחק

ואהא דמקשינן והאר"א לא התיר ר"א אלא שנים שנים קשה לי דהא למאי דאמרי' ביומא שם מיירי ר"א אפי' בליכא רובא משום דע"י תערובות ליכא איסור דאורייתא להקטיר בשר בעל מום א"כ י"ל דדוקא בזה אמר ר"א דלא התיר רק שנים דלא ליהוי איסור תורה אבל ברוב היתר י"ל דחדא חדא נמי שרי. וצ"ל משום דאמר לא התיר ר"א כו' משמע דליכא שום היתר בחדא אפי' הי' רוב היתר

שם בגמ' פירשו מ' למקום א' כו'. רש"י פי' במ' י"ל איסורא ברובא לכן מקילין בתערובות הב' ולבסוף מסיק רש"י דס"ס שרי וששים דנפלו לא הוי ס"ס דאיסורא ברובא חשיב כמו ודאי ע"ש. וצ"ע איזה טעם עיקר ונ"מ בנפלו חמשים למקום א' דאם עיקר ההיתר במ' משום דאיסורא ברובא. בנ' אסור. ואי עיקר הטעם דששים לאו ס' הוא אבל בספק הוי ס"ס א"כ בנ' נמי הוי ס"ס ושרי וכן הדעת נוטה. [וכן פי' הב"י (יו"ד סי' ק"י) דברי רש"י דההיתר הוא משום ס"ס ע"ש]

ברש"י ד"ה ר"ש אומר כו' מותר אף הג' אמצעיים. וצ"ע בכוונתו אי דוקא כשנפל מג' לרבוא מותר גם הג' דהוי בהו נמי ס"ס ס' נכנס לשם האיסור ואת"ל נכנס שמא יצא. אבל כ"ז שהם בתערובת הב' אסורין. או כוונת רש"י אף תערובת ב' עצמו מותר ומלשון תוס' נראה שהבינו ברש"י דגם תערובת ב' מותר. ולהכי קשיא להו לשיטתם דתערובת ב' אסור לאכול הכל ביחד ותערובת ג' מותר הכל, ולשון רש"י שאף תערובת ב' מותר משמע דשוה לתערובת ג' ולכן כתבו דרש"י לא כתב כן דמדמי תערובת ב' לג'. אבל אי נפרש ברש"י דמותר רק אחר תערובת ג' וא"כ אז ודאי מותר תערובת ב' לאכול כולו כיון דכבר יצא ממנו הוי ס"ס ובזה ודאי מודים תוס' א"כ ע"כ הבינו ברש"י דתערובת ב' מותר קודם שנעשה תערובת הג'. ומ"מ קשה דא"א לומר כן ברש"י דלקמן כ' רש"י בפי' הגמ' סבר כר"א דלהכי בעי דליהוי ד' דלישקלינהו שנים שנים וקשה דהא בג' נמי יכול לאכול כל הג' וע"כ כוונתו כמ"ש התוס' לקמן דאסור לאכול ביחד לכן נראה דגם רש"י ס"ל דתערובת ב' אסור לאכול הכל ביחד. ורש"י הכא מיירי אחר תערובת הג' דכבר יצא א' ולתוס' גם בזה אסור וכן פי' בצ"ק] ומ"מ מודה רש"י דאפי' לא יצא מותר לאכול שנים שנים רק כשיצא אוכל כל הג' אבל קודם תערובת ג' אסור לאכול ביחד כנ"ל. ועי' בד"מ ובש"ך (סי' ק"י ס"ק נ"ג) בביאור דברי רש"י כאן

בתוס' ד"ה רב דאמר תימא כו' וי"ל כו'. דבריהם תמוהים דהא ביומא אמרינן הטעם דקרב א' יקרבו כל הראשים משום דע"י תערובות שרי והיינו שנעשה איסור דרבנן כמ"ש רש"י שם. וע"ש בתוס' ישנים] ואע"ג דבלא"ה הוי דרבנן דהא מתניתין מיירי ברוב כדאמר כל הראשין מ"מ ס"ל לר"א דבעי תרי דרבנן וא"כ הכא בע"ז דהוי רק חד דרבנן מאי טעמא דרב. ע"כ נראה ברור דסוגיא דהכא לא אתי כסוגיא דיומא רק כסתמא דגט' לקמן דמתני' דידן לא ס"ל טעמי' דר"א משום דע"י תערובות התירה תורה רק דבכל דרבנן תולין להקל וכמ"ש רש"י לקמן (ע"ז) ד"ה