שפת אמת על קדשים מב

וי"ל למ"ש רש"י דאיך יליף ר"מ מהיקש מליקה דלמא קאי אשחיטה ותי' דהא שחיטה אתיא מק"ו דבהמה. וא"כ כל שההיקש אינו מיותר לא שייך בזה אין היקש למחצה דשפיר איתקש שחיטת עוף ובהמה להדדי אבל מליקה היכי ילפינן] רק ר"מ אינו מוציא ההיקש רק לדבר הזה א"כ ע"כ למליקה אוקמי דהא לשחיטה איכא ק"ו כנ"ל והנה מ"ש התוס' דר"מ יליף מהך הקישא משום דאין היקש למחצה אין מובן דשפיר הוקש לגמרי דכל המטהר בבהמה מטהר בעוף אבל מליקה דליכא בבהמה מנין דמטהר בעוף נמי. והי' נראה לפרש דשפיר שחיטה נלמד מהיקש אבל מליקה נלמד במה מצינו משחיטה כדאמר ר"מ במתני'. רק דבמשנה דיליף שחיטה בק"ו שפיר י"ל דיו. אבל השתא דיליף שחיטה בהיקש שפיר יליף מליקה במה מצינו. מיהו בעיקר מה מצינו דר"מ קשה לי די"ל מה לשחיטה שמטהרת אפילו בחולין משא"כ במליקה

בתוס' ד"ה ר"י תימא כו'. תמהני על תמיהתם הא קי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת כדאי' במעילה (ב'.) נמצא דבשעה שחל איסור נבילה כבר פקע איסור דהקדש. וצ"ע

דף ע ע"ב בגמ' אפי' באווזין ותרנגולים פירש"י בקדשים. וצ"ע כיון דלא שייך בהו קדושת הגוף למה נדמינהו לקדשים בפנים דהם קדושת הגוף. ויותר יש לתמוה בהא דמסופק הגמ' אח"כ בעז במקום עגלה ערופה לר"מ משום דלאו מינא דעגלה היא. משמע הא עגלה שאינה ראוי' כגון שעלה עלי' עול וכדומה אינה מטמא במשא וקשה מה קדושה שייך בה אפי' אם נתיחדה לעגלה כיון דפסולה לעגלה מה קדושה חל עלה. וגם תמהני דלר"מ נמי דוקא קדשים בפנים קאמר משום דמליקה בפנים לעולם כשחיטה בחוץ. אבל זה הנחל אטו מקום מיוחד הוא להיות הנערף שם במקום שחיטה וצ"ע טובא

שם בגמ' מכלל דעגלה ערופה טהורה היא כו'. פי' היא אליבא דכו"ע אע"ג דהאיבעי' דלעיל אליבא דר"מ קאי דמטהר גם במליקת טרפה אבל לדידן דקיי"ל כרי"ו דשחיטה מטהר ולא מליקה א"כ נהי דמליקה כשרה לכו"ע מטהר הואיל והיא מתרת את האיסור אבל עגלה ערופה מנ"ל דמטהרת כיון דליכא האי טעמא מ"מ כיון דהכשירה התורה וכתי' בה כפרה כקדשים בודאי יצאה מידי טומאה. ומשו"ה כי מותיב ר"נ מברייתא לא משני דאתיא כרי"ו. ולכן פוסק הרמב"ם (פ"ג מהל' אה"ט) דעגלה ערופה כתקנה אינה מטמאה. אבל אם נעשית בפסול כגון שנטרפה או נעבד בה עבודה. נראה דתליא בפלוגתא דר"מ ורי"ו ולר"מ הוא דבעי בערף עז. ומשו"ה השמיט הרמב"ם בעיא זו. ובמל"מ שם הביא דבירושלמי פ' עגלה ערופה מיבעי' אי ערופה מטהר טריפתה ע"ש. ובס' מראה הפנים שם לא דק שכ' דבבבלי פשיטא להו דמטהר וז"א דהכא בנעשה בכשרות מיירי. מיהו יש להוכיח קצת מהא דמתיב ר"נ מחלב דעגלה ערופה דהא י"ל דכונת הברייתא על חלב טרפה של עגלה ערופה. וי"ל דעדיפא מינה משני דגם בנבילה מצי קאי. או דבעי לתרץ גם אליבא דר"מ דלדידי' גם טרפתה מטהרת כנ"ל

פרק שמיני

בתוס' ד"ה אפי' הקשה ריב"ם כו' וקאמרי רבנן כו'. נראה דדוקא לרבנן קשיא להו אבל לר' יהודא א"ש כיון דהכא נמי ימותו כולן והתם מכניסין כולן לכיפה ולקיום מצות סקילה י"ל כיון דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכה"ג באדם פטור כדאיתא בסנהדרין שם לכן פטורין ממיתה. ומה"ט א"ש נמי לגי' הריב"ם בשור שלא נגמר דינו שנתערב דס"ל לר"י כונסין לכיפה היינו דס"ל גומרין דינו של שור שלא בפניו ומ"מ ע"י תערובות א"י לסקול כולם רק יכנסו לכיפה כמו הכא ימותו כולן. אבל לא לסקילה דאי נימא דר"י ס"ל נמי אין גומרין למה מכניסם לכיפה כנ"ל

בא"ד ועוד דאין לו מפר דאין לו בעלים אין מובן למה לא יהי' הנאה זו דמחיים ממון לגבי בעלים. ונראה דס"ל לר"ת דרחמנא אפקרי' לגמרי מרשות הבעלים. דבאמת הא דחידש ר"ת דמותר בהנאה מחיים צ"ע דאי נפקא לן איסור הנאה מבעל שור נקי א"כ אף מחיים נמי. ולכן י"ל דס"ל לר"ת דלבעלים אין בו הנאה של כלום כיון דמצווה. לסקלו] רק דמותר בהנאה מחיים לכל מי שזוכה בו. ובהכי א"ש מ"ש ר"ת לקמן דשייך בי' מכירה לגבי גנב והקשו תוס' ע"ז דהא ר"ת אמר דאין לו מכר ולמ"ש א"ש דהגנב שפיר זכה בו הנאה דמחיים. רק בעלים ראשונים אין להם זכות בו יותר מאחרים אבל הגנב שזכה בו יכול למכור זכות זה

בא"ד א"נ דלא אזלינן בתר רובא הואיל וא' ודאי פטור. ע"ז קשה קצת דעכ"פ ברוב ניזל בתר רובא וא' מהם יהי' נידון בקלה. גם מ"ש בסוה"ד אי אתה רשאי למושכן כו' צ"ע דאטו אנן מושכין להם בלא"ה כל אחד הולך לנפשו וכשניידו נקטלינהו כל חד בפ"ע. ולע"ד הי' נראה ליישב עיקר הקושיא דבאמת בפיקוח נפש לית לן למיזל בתר רובא רק הא דרוצח נהרג ול"ח דטרפה הוי משום דרוב לאו טרפה נינהו לכן חייב הרוצח מיתה דנהי דהורג טרפה פטור מ"מ כיון דהנהרג הי' מן הרוב הוא כמו שהרג מי שאינו טרפה ולענין איסור הרציחה היא דאזלי' בתר רובא. דאית לי' דין רוצח נפש והוי כהורג שלם. אבל בשאר ספיקות לעולם לא אזלי' בד"נ בתר רובא כנ"ל

דף עא ע"א במשנה או ע"פ הבעלים וכ' הרע"ב דמשכחת נמי בשל עכו"ם וכוונתו דהמית או דנרבע לעכו"ם דליכא מיתה ופשוט לי' דמ"מ לגבוה נאסר ובנרבע כתב כן בהדיא הרמב"ם בה' איסורי מזבח (פ"ד). אבל בהמית עכו"ם לא מפורש ברמב"ם דאסור לגבוה ולכאורה נראה דתליא בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד שם ברובע קטנה פחותה מבת ג' דכתב הרמב"ם דכשר והראב"ד חולק. ונראה דהרמב"ם ס"ל דכל הפסול הואיל ונעשה בו עבירה לאדם וכיון דהנרבעת לא הוי לגבה עבירה כשר. והראב"ד ס"ל כיון דנעשה עבירה בהשור אע"ג דלאו בר מצות הוא מ"מ פסול לגבוה. וה"ה בהמית עכו"ם דרק ישראל פטור עליו אבל ב"נ נהרג עליו והוי לגבי שור עבירה. אבל להרמב"ם כיון דהריגת עכו"ם פטור ישראל למה יפסל. וכאן במשנה לא כתב הרמב"ם זה רק על רובע ונרבע. רק הרע"ב כתב כן גם בהמית. ואולי ס"ל לרע"ב כהראב"ד בזה וצ"ע

ע"ב במשנה ובטריפה ותמהו תוס' דטריפה מאי תקנתא איכא למכרו. ואפשר לומר דבאמת למ"ד דטרפה אינה חי' יב"ח א"כ יש תקנה להמתין יב"ח ואותו שלא תמות נדע כי היא הכשרה רק התנא נקט התקנה לרעות עד שיסתאב דיוכל לבא בהם מום תוך יב"ח ולעולם מי שיקנה אותם יקנה ע"ד להמתין יב"ח כמ"ש. מיהו אכתי למ"ד ולד טריפה קשה דדוחק לומר דלמ"ד ולד טרפה אסור גם הוא א"י לחיות יב"ח דמנ"ל הא. [וגם התוס' בחולין (נ"ח.) כתבו דאין חיות העובר תלוי בהאם וכן כ' הרשב"א הובא בב"י יו"ד (סי' ע"ט) ובט"ז וש"ך ע"ש]. והנה תוס' תי' דיתברר ע"י בדיקה ע"ש. וקשה א"כ למה יביא מהיפה שבאותו מין הא יתברר אח"כ מה הי' הקרבן יפה או רעה וצ"ל דמיירי שרצה להביא קרבן מיד והלוקח לא יחפוץ לשחטו מהר

שם במשנה קדשים בק' מב"מ כו' וכ' הרמב"ם (פ"ו מה' פסוה"מ) או יקנה א' חלקו לחבירו ותמוה דקדשים א"י למכור וכן תמה הג' רעק"א ז"ל דבהדיא כ' הרמב"ם (בפ"ד ממעילה) המוכר עולתו או שלמיו לא עשה כלום, איברא דהמל"מ והלח"מ שם תמהו על הרמב"ם. דבמקומות אחרים משמע דהרמב"ם פוסק כריה"ג דשלמים ממון בעלים ויכול למכור ע"ש. א"כ אפשר דהא דלא עשה כלום היינו מדרבנן והכא שהיא לצורך הקרבן התירו. מיהו לא משמע כן בלשון הר"מ שם. ואפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא למשוך ידו לגמרי מן הקרבן ולמכרו א"י אבל להקנות חלק