שפת אמת על קדשים מא

כדשמואל כו'. נראה להוכיח מדברי תוספות אלו דכל שלא במקומו דנתכפרו בעלים רק הבשר אסור באכילה. ה"ה דאסור להקטיר האימורים. וכן בשר העולה. דהא הכא בעולת העוף ליכא אכילה. וא"כ למאי הלכתא פסול הכא כיון דהבעלים נתכפרו. אלא ע"כ דאסור להקטיר. ולעיל (ד' כ"ו) נסתפקתי בזה. ומן המשנה גופא דהכא בעולת העוף עשאה למטה כמעשה כולן פסולה אין להוכיח דפי' דמלקה למטה ופסול לגמרי דלא נתכפרו הבעלים אבל מדברי התוס' כאן שפיר נפשט זה הדין כנ"ל

בא"ד וא"ת אי לא שני אלא במיצוי כו' וכן חטאת כו'. קושיא שני' בחטאת לכ"ע קשה דאפי' שני במליקה כיון דעשה כמעשה חטאת רק דעשה למעלה ומליקה דחטאת כשר בכל מקום א"כ כבר נעשה היתר שחיטה. ואפשר לתרץ קצת כיון דגמר כל המעשים למעלה ולא ירד א"כ כל כמה דאינו יורד אינה ראוי' להתכשר והיתר שחיטה מהני רק כשעומד הי' לקבל ולזרוק כמצותה משא"כ כשחסר עוד מעשה ירידתו למטה

דף סז ע"א בגמ' אמר רבא ולימא לי' כו' שחטו בשינוי בעלים. קצת קשה מה דמיון הוא זה להכא דהני תלת שינוי מקום דלמטה מורה שהיא חטאת וכן מעשה חטאת ומחשבת חטאת. אבל שינוי בעלים אין מוציא כלל משם אשם. וצ"ל בדוחק **למ"ש התוס' דר"א לטעמי' דפוסל אשם שלא לשמו ע"כ מיירי היכי דאותו שחישב עליו מחויב אשם כמותו דאל"כ אינו פסול כיון דאינו מחויב כפרה כמותו ואפשר דאשם ג"כ מכפר על חייבי עשה לר"א דאיתקש לחטאת. א"כ פסול אם שחטו על מי שאינו מחויב כלום כדלעיל (ז'.):** כיון דאותו איש שנתכוין עליו אינו בר אשם חשיב לי' כשינוי מעשה

שם בגמ' אלא חטאת כו' כיון דמלק סימן א' איפסלה. פירש"י דחטאת גמר עבודתה סי' אחד. נראה דסוגיא זו ס"ל דרוב בשר אין מעכב בחטאת דלרבא לעיל (ס"ה:) דמעכב א"כ כי עשה בה מעשה עולה בודאי לא חתך רוב בשר בין סימן לסימן רק אחר ב' הסימנים א"כ לא נגמר עבודת חטאת עדיין

ע"כ בגמ' חטאת לזו ועולה לזו כו' א' למעלה וא' למטה שניה' לשמואל דס"ל שלא במקומו כמקומו לעיל (כ"ו:) וקי"ל הכי. ע"כ הך למעלה ולמטה היינו שעשה בעולה כל מעשה חטאת למטה וכל מעשה עולה למעלה בחטאת רק התנא מקצר דבודאי למעלה עשה ככל משפטו וכמו כן למטה אך לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה אומר בשם י"מ דמדאורייתא נעשה חטאת גמורה ותקנתא דרבנן היא דאינו עולה לשם חובה קשה אמאי מחייבין בסמוך באשה שאמרה ה"ע קן מספק שאני אומר חטאת קרבה למעלה ועולה למטה כיון דאפי' אי עולה למטה יוצא מה"ת ידי חטאת א"כ הוי ספיקא דרבנן לקולא ותפטר מחטאת

בגמ' קבעה נדרה צריכה להביא ה'. פירש"י משום דצריכה להביא נדבתה עם עולת חובה ביחד. ולכאורה תמוה דמ"מ כיון דכבר נפטרה מחובתה מה תועלת בהבאת עולת חובה שאין עלי' חובה וצריכין לפרש דמ"מ כיון דרצתה להרבות קרבן גדול להיות נוסף ב' פרידות על החוב צריכה להביא ביחד קרבן גדול דהיינו ג' ביחד. ובס' תפארת ישראל במשניות דקנין תי' דלא יצאתה ידי חובת עולתה נהי דמצות א"צ כונה מ"מ הוי כמכונת שלא לשם מצוה ע"ש. מלבד שאין טעם לדבריו א"א לומר כן דהא בן עזאי מצריך לקמן ב' חטאת מטעם שכבר הביאה עולתה וצריכה להביא חטאת ממין עולתה כדפירש"י א"כ ע"כ לומר שהעולה ראשונה עלתה לה כדפרישית

דף סח ע"א תוס' ד"ה כשהוא חי כו'. הקשו דחצוצרות צריך להיות דכסף. מה דפשיטא להו דפי' חצוצרות למקדש א"י מנ"ל די"ל הפי' להדיוט דקולו אחד כשהוא חי נמי לא מיתוקם במקדש. כן פי' הראב"ד לחצוצרות המלכים ע"ש]. אכן גוף הפי' שהבינו דלא מיירי בשופר רק בחצוצרות לא אוכל להבין מה בין שופר לחצוצרות כיון דנעשין מקרן בכלל שופרות הם דעשאו צרור או דק בכל אופן ואפי' אינו כפוף שופר מיקרי לכן נראה עיקר דפי' חצוצרות שופר כיון דאתחלפי שמייהו. ומה שהקשו דבקרבן אין תוקעין רק בחצוצרות דכתי' ותקעתם בחצוצרות א"י ראי' זו דהא בר"ה כ' רק שופר ואעפ"כ לפני ה' בעינן לעולם תרווייהו דכ' בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' א"כ ה"ה בקרבנות מיהו גם הרמב"ם (פ"ג מה' כה"מ) כ' דעל הקרבן תוקעין רק בחצוצרות. וצ"ע בזה. ולמאי דבעי לפרש חצוצרות ממש קשה ליחשוב קולו שמונה שופר וחצוצרות

בד"ה מלק בשמאל לכאורה כולה מתני' ר"ש כו' וכ"כ תוס' לקמן (ס"ט.) ד"ה מליקת זר דלר"י מליקת זר תרד. אבל הרמב"ם פוסק כר"י ואעפ"כ פוסק כמתני' וגם מליקת זר לא תרד. ומ"ש התוס' דמודה ר"י בעוף דלא ירד לא משמע כן מסתימת לשון הרמב"ם. הגם דכ' (בפ"ג מה' פסוה"מ) השוחט בהמת קדשים בלילה ירד מ"מ אין נראה לומר דסמך ע"ז דדוקא בהמה ולא עוף (כמ"ש בבה"ז דכל כה"ג הו"ל לפרושי ולכן נראה דס"ל דדוקא הני תלת ממעט ר"י מקרא וגבי מליקת לילה נהי דתרד מ"מ מיעוט דר"י היא רק לענין תרד אבל ההוא כללא דכל שפסולו בקדש אינו מטמא בבית הבליעה לא תלי בתרד כנ"ל

דף סט ע"א בתוס' ד"ה ולטעמיך תימא כו' לכאורה לק"מ דאיך נכלל בע"מ באין פסולו בקודש ודאי זר נכלל בכל שפסולו בקודש דמ"מ הפסול נולד אחר ההקדש אבל בסיפא אין פסולו בקודש ע"כ היינו שנפסל בהיותו חולין. אבל קדשים שנעשו בע"מ] למה נקרא אין פסולו בקודש ונראה דתוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו לעיל (בהג"ה] דפי' אין פסולו בקודש היינו דלא מצינו הכשר בזה הפסול בקדש וזה שייך ג"כ בבע"מ. ומה שהקשו תוס' ד"ה אין קידוש כלי כו' תימא כו' התמיה הזאת אינה לפי פי' התוס' לעיל פסולו בקודש היינו דיש הכשר לזה הפסול בקודש דהכא ליכא הכשר לעולם. רק תוס' כאן אזלי לפי' הפשוט פסולו בקודש שנפסל אחר ההקדש

ע"כ במשנה רי"ו אומר דיו כנבלת בהמה. לכאורה לר"י דאמר דיו א"כ גם בשחיטה י"ל דיו דלא מצינו בנבלת בהמה רק דשחיטה מטהר מטומאת מגע ומשא אבל מטומאת בית הבליעה אין לנו. רק דא"כ מיפרך הק"ו ול"א דיו. והי' אפשר לומר דהיינו טעמא דר' יהודא דסובר דאפי' במיפרך ק"ו אמרינן דיו. מיהו בגמ' אמרו טעמא דר"י מקרא דאפשר דר"י נמי מודה במיפרך ק"ו לא אמרינן דיו

שם בגמ' ור"מ לא דריש דיו והא דיו דאורייתא דתניא כו'. לכאורה קשה הדמיון דהתם מנלן י"ד יום כיון דנלמד רק מאבי' דהוי ז' ימים אבל הכא דמליקה במקום שחיטה עומד מנ"ל לומר כה"ג דיו. ומלשון רש"י נראה הטעם כיון דכל עיקר מה שניתן לדרוש ק"ו נלמד מהך קרא א"כ אין לנו ללמוד הק"ו היכי דשייך דיו והגם דמצינו עשרה ק"ו בתורה בכולם ליכא דיו

שם בגמ' ר"מ קרא אשכח ודרש. וקשה א"כ למה אמר הק"ו ורש"י מיישב דמשום הק"ו מיותר ההיא היקשא למליקה. אבל למ"ש התוס' ד"ה וכי דהיקש אצטריך לכמה מילי א"כ לא ס"ל כפירש"י וי"ל דהק"ו דר"מ לשיטת ר"י אמר דלא דריש האי הקישא א"כ אודית לי מיהא בשחיטה, ומה מצינו דמסיק ר"מ אמליקה סמך אקרא דזאת תורת וס"ל דהיקש חוזר ומלמד במה מצינו כיון דמלמד חולין הוא כדלעיל (נ"א). עוד אפשר לפרש דהקישא אתי לשחיטה והק"ו למליקה היא ושוב א"א לומר דיו דהיכי דמיפרך ק"ו ל"א דיו מיהו לשון הברייתא משמע כרש"י דקאמר דבר שמכשירו באכילה ואי קאי אשחיטה הול"ל מה התם שחיטה מטהרתו. והנה הרמב"ם כ' במשניות דר"מ יליף לה מהיקש ולא שייך דיו ור"י מוציא ההיקש לדבר אחר ע"ש. והקשה בתוי"ט דאין היקש למחצה.