שפת אמת על קדשים ג

ע"ש. ואין דבריו מוכרחין אצלי דאה"נ אי סתמא פסול בזבחים ואנן ילפינן מקרא באם אין ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים הוי צריך באמת לומר ששוחט ע"מ שיתכפרו בעלים בזריקה ומה חידוש הוא זה הלא כל לשמה דגט הכי הוא שיכתב ע"ד שתתגרש בו אשה פלונית אח"כ כשינתן לה הגט וה"ה הכא אי הוי סתמא פסול כנ"ל

שם בגמ' לשם פסח ולשם שלמים הא לדם פסח וסתמא כשר. ותמוה כמ"ש התוס' דאטו צריך לומר כמה פעמים לשמה. ומ"ש התוס' לפרש בשתי עבודות תמוה טובא דהפי' שתי עבודות בגמ' פסחים הוא שמתכוון בשחיטה ב' מחשבות השחיטה לשם דבר אחד ובדעתו לזרוק לשם דבר אחר אבל לפרש ששחט לשם פסח וזרק לשם שלמים אין זה בכלל לשמו ושלא לשמו דהא הזריקה הוי לגמרי שלא לשמו. והיינו רישא דמתני' התם ע"ש ד' ס'] וגם בסיפא לדבריהם תמוה תי' הגמ' דהוכיח סופו על תחלתו הלא מיד השחיטה נפסלה וכי מתכשר ע"י שיזרוק אח"כ לשמו. ולפי' הגמ' שם בשתי עבודות ששחט לשמו ע"ד שיזרוק שלא לשמו לא שייך לדייק בזה לשם פסח וסתמא דודאי כיון דשחט לשמו ולא נתכוון שום דבר על הזריקה בשעת שחיטה. פשיטא דכשר ומה ענין זה לסתמא. ואפשר ליישב קצת דלעולם הפי' בשתי עבודות וס"ל להגמ' כיון דתנן סתם לשמו ושלא לשמו כולל בכל אופנים אפי' כונת הזריקה הי' מקודם פי' לשם פסח ושלמים היינו שנתכוון לזרוק לשם פסח ושהשחיטה יהי' לשם שלמים וע"ז מדייק הא לשם פסח וסתמא כשר שמתכוון שהזריקה יהי' לשמו ועל השחיטה לא נתכוון כלום. ומשני דהעושה ע"ד ראשונה עושה פי' ע"ד מחשבה ראשונה וכיון שכבר חישב שהזריקה יהי' לשמו ממילא כל מעשה השחיטה נמי כלשמו הוי

שם בגמ' דילמא שא"ה דמוכיח סופו על תחלתו. מכאן נראה להוכיח דמחשבה דקדשים הוא בדיבור ממש ולכן אמרי' שפיר אפי' אי סתמא פסול מ"מ כיון דבסוף פי' הוכיח על תחלתו דנתכוון ג"כ לשמה אע"ג דלא פי' בהדיא **(ואמירה דהשתא הוי כאילו אמר בתחלה כמ"ש התבו"ש סי' ד' ס"ק ב'. ועי' בכרו"פ שם ס"ק א' כ' להיפוך דאי בעי דיבור לא שייך לומר הוכיח סופו ע"ת ע"ש:)** אבל אי מחשבה בעלמא מהני א"כ סתם הוא דלא הי' במחשבתו לשום דבר מה שייך לומר הוכיח סופו ע"ת כיון דיודע בנפשו דבתחילה לא נתכוון כלל. ויש לעיין לדינא בגט אי לא נתכוון לשמה רק בסופו דלפי הס"ד דאמרי' הוכיח סופו ע"ת א"כ כשר דלענין . איסור הוי ספק אי אמרי' הוכיח סופו ע"ת כמבואר ביו"ד סי' ד' א"כ אי קבלה קידושין מאחר צריכה גט מספק וצ"ע בזה **(ועיין באבן העזר סוף סימן קל"א ברמ"א ובב"ש מחלוקת הפוסקים בחתימת העדים אי מהני כשאמרו לשמה קודם שגמרו. ויש לומר דרק בחתימה דלמאי דקי"ל ע"מ כרתי מדרבנן הוא דבעי לשמה בהא יש מכשירין כיון דהוי ספד"ר. ולא בכתיבה דמדאורייתא בעי לשמה

שם בגמ' ר"י אומר אף מי שלא הי' בלבו לשם א' מאלו כשר שתנאי ב"ד כו' וקשה הלשון אף מי כו' כשר משמע דלכתחילה צריך לחשוב ומסיק דתנאי ב"ד הי' שלא לחשוב. ונראה דלהכי מפרש הגמ' הטעם אתנו ב"ד משום שלא יאמר שלא לשמו וזה שייך דוקא בלשם עולה ושלמים דאי יאמר לשם עולה יטעה ויסבור שהוא שלמי' ויאמר לשם שלמים אבל בלשם השם או לשם ריח כו' אין חשש כלל שיאמר להיפוך ולכן גם לכתחלה יחשוב בהם אבל מ"מ אפי' לא יחשוב כשר. ואפשר ליישב בזה תמיהת התוס' דלמה האריך הגמ' דאי סתמא פסול אתנו ש"ד מידי דמיפסל בלא"ה הא אמר ר"י בהדיא דכשר ולמ"ש י"ל דכ"ז לשון הגמ' לפרש דברי ר"י דהוכיח מדאתנו ב"ד בלשם עולה ושלמים דלא לימרו מוכח דסתמא עכ"פ כשר וא"כ גם בכל אלו דהיינו לשם השם ולשם ריח ניחוח אע"ג דבהני לא אתנו ב"ד מ"מ כשר עכ"פ. מיהו קצת קשה מה מייתי רבא מדר"י הא משמע דת"ק פליג. וצ"ל דס"ל לרבא דר"י מילתא באנפי נפשי' היא וכ"ע מודו לי' בזה ופירושי מפרש דמאי דאמר ת"ק הזבח נזבח היינו לאפוקי אי פי' שלא לשם דברים אלו אבל סתמא כשר ועמ"ש לקמן בתוס' ד"ה אתנו ב"ד

שם בגמ' ואי סתמא פסול קיימו ב"ד כו' ותמוה הלשון כמ"ש תוס' והי' נראה דבאמת אין הלכה כר"י דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן הרמב"ם לא הביא התקנה דר"י כלל (איברא דהרמב"ם בפי' המשניות פי' דברי ר"י באופן אחר וצ"ע ליישב האי סוגיא לדבריו) א"כ י"ל כוונת הגמ' דמדאמרי ר"י דהי' תקנה שלא יאמר לשמה מוכח דעכ"פ לא מיפסל בסתמא אפי' לת"ק דהא לא פליגי רק לכתחלה אי הי' תקנה בזה או לא אבל עכ"פ דיעבד כשר ובאמת לשון הגמ' הכא בכל הסוגיא דסתמא כשר משמע דלכתחלה צריך לפרש וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ד מה' מעשה הקרבנות) דצריך לחשוב לשמה ואם שחט סתם כשר עיי"ש (ובזה י"ל קושית התוס' ד"ה זבחים דהא דאיבעיא ולר"י אי קטן יש לו מחשבה היינו לענין לכתחלה אי שרי לשחוט קדשים רק כל קושית התוס' על פירש"י דחולין ורש"י פי' בהדיא אי שחט לשמה משמע בדיעבד וע"ז הקשו התוס' שפיר) ועמ"ש לקמן

שם בתוס' ד"ה זבחים כו' דבעי ר"י קטן יש לו מחשבה ופי' הקונטרס בשחיטת קדשים דיליף בריש זבחים דבעי לשמה כו' וקשה למה הוצרכו לפירש"י הא מפורש בגמ' שם דקיימא עולה בדרום ואתיוהו לצפון עיי"ש ונראה דלולי פירש"י יש לפרש לענין דבעי כונה לשחיטת קדשים וכן נראה שפי' הרמב"ם פ"א מפסולי מוקדשין עיי"ש ובזה אפשר דגם סתמא פסול ולהכי הביאו פירש"י דפי' לענין לשמה דהכא והנה לכאורה אפשר ליישב קושייתם דנהי דסתמא כשר י"ל דוקא היכא דראוי לשחוט לשמה גם סתמא כשר כדאמרי' בעלמא הראוי לבילה אין בילה מעכבת. דבאמת לכתחלה נראה שצריך לפרש לשמה דהא כ' זבח שלמים משמע שיתכוון לשם זבח רק דסתמא כשר והיינו בראוי לשמה אבל קטן דלאו בר מחשבה הוא שפיר י"ל דפסול. מיהו למאי דפירש"י עצמו בחולין במסקנא דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו מיבעי' לי' ופירש"י שלא פי' בהדיא דשחטו לשם עולה ע"ש משמע דבפי' בהדיא יש לו מחשבה א"כ שפיר ראוי הוא לשמה ומתכשר גם בסתמא והקשו התוס' שפיר. מיהו התוס' עצמם חלקו שם על רש"י בזה א"כ יש ליישב כמ"ש. אך למ"ש התוס' בד"ה סתם דמוכח בגמ' דעכו"ם כשר למול אפי' למ"ד דבעי מילה לשמה משום דהוי כסתמא א"כ מוכח דאפי' באין ראוי לשמה כשר בסתמא

בד"ה סתם אשה לאו לגירושין עומדת אפי' זינתה כו'. בס' טהרת הקודש מטריח למצוא הכרח בגמ' דמיירי אפי' זינתה. ובאמת התוס' דינא קמ"ל דאפי' זינתה מ"מ לאו לגירושין עומדת מטעם סברת התוס'. גם מ"ש בס' הנ"ל להקשות על הגמ' דהו"ל לתרוצי דשאני קדשים דבעי שינה הכתוב לעכב להכי סתמא כשר משא"כ בגירושין עיי"ש. דבריו תמוהים דהא חטאת ופסח דמעכב בהו לשמה ומ"מ סתמא כשר דבמשנה לשם ששה דברים הזבח נזבח מיירי גם בחטאת **(בלשון הרמב"ם פ"ד מה' מעה"ק ה"י משמע דאי' הכי נמי דבחטאת אא פסול וכן פי' דבריו אא וכן פי' דבריו ב חזון נחום דעכ"פ לא לבעלים. אכן הל לא פי'

בד"ה הא לשם כו' ויש ליישב כו' דתחלת השחיטה יאמר שכל השחיטה יהי' לשם פסח כו' וקשה דא"כ מה, מדייק הגמ' הא לשם פסח וסתמא כשר דלמא היינו דפי' בפי' שכל השחיטה יהי' לשם פסח דבהכי כשר סתמא. ומ"מ אם חי שלמים מיפסל ובהכי מיירי התנא לשם פסר אבל אם לא פי' בתחלה שכל השחיטה פסול וצ"ע: