שפת אמת על קדשים לח

מודה למאן מודה הא אדרבה ר"י מכשיר טפי מדידי' ולמ"ש א"ש דלר' יוסי דלא אתי קרא כלל ליתן מעליותא למזבח שיהי' לו תורת צפון רק להכשיר עליו א"כ כנגדו בקרקע אין לו ראי' הגם דבלא"ה לר"י הוי בצפון מ"מ מקרא דוזבחת עליו אין ראי' כלל. אבל לר"י ב"ר יהודא דנתן הכתוב למזבח תורת צפון הו"א דאפי' בקרקע מקום המזבח יש עליו תורת צפון קמ"ל דמודה ר"י דדוקא עליו יש תורת צפון ולא בקרקע ולפ"ז קשה לי על הרמב"ם דפסק (פ"ג מפסהמ"ק] כל המזבח כשר לעולה. כיון דהוא פוסק (פ"ה מה' ביהב"ח] דרוב המזבח בדרום א"כ יש לפסוק כר"י בר"י וצ"ע

שם בגמ' מודה ר"י בר"י דכנגדו בקרקע פסול ומסקינן דאי בצרי למזבח פסול וקשה פשיטא נהי דמזבח דינו כצפון אבל בעושין המזבח קצר למה יהי' המקום של מזבח הראשון דינו כצפון. לכן נראה דבאמת זה מילתא דפשיטא רק ר"י אמר הכי דלא נטעה כס"ד דר"ז דר"י ור"י ב"ר יהודא פליגי אי כל המזבח בצפון דלר"י בר"י מחצה בצפון. וא"כ אי בצרי נמי כנגדו הוי צפון. לכן קמ"ל דלא פליגי בזה. ובהכי מיושב מה דלא הביא הרמב"ם זה הדין דכנגדו בקרקע פסול כיון דהרמב"ם מבאר מהו צפון שוב מילתא דפשיטא הוא

דף נט ע"א בגמ' מזבח בפתח אה"מ ולא כיור בפתח אה"מ כו' פירש"י שלא יהי' דבר המפסיק ולכאורה קשה דהא מן המזבח לאולם הי' י"ב מעלות, ובודאי הכיור לא הי' גבוה יותר מג' או ד' אמות א"כ לא הי' שום הפסק לפתח. דהפתח הי' גבוה מרצפה יותר משבעה אמות. ונראה דהכיור ג"כ הי' עומד למעלה על מעלה עליונה משום דצריך להיות בין אה"מ למזבח ולמטה לא מיקרי בין אה"מ לכן עמד על המעלות. ושפיר הוי הפסק. עי' בתוס' יו"ט ביומא (פ"ג מ"י) דפשיטא לי' דלמטה ברצפה הי' הכיור]

שמעתי להקשות דכיון דריה"ג ס"ל מזבח בצפון קאי וגם מסקינן אליבי' דצפון צריך להיות פנוי מכלום א"כ ל"ל קרא דמזבח בפתח ולא כיור בלא"ה א"א להעמידו בצפון מטעם דצריך להיות פנוי. ואפשר ליישב דמה"ט דצריך להיות פנוי אין איסור רק בכל הכלי או רובו אבל מיעוטו אפשר אין קפידא והיו מעמידין אותו להיות מיעוטו נכנס ממש בין אולם ולמזבח לקיים קרא דבין אה"מ ובין המזבח להכי צריך קרא למעט

שם מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין פי' הבה"ז ברש"י שנשחטו כשהי' שלם וכן משמעות שנשחטו שם פי' שיש שם קרבנות נשחטין וכן הוא לשון הרמב"ם (פ"ג מפסוה"מ) וכן משמעות הגמ' לקמן אימא שנשחטו ובס' פמ"א חולק עליו ואין דבריו מוכרחין. גם מ"ש בפי' הגמ' דקושית הגמ' מהא דמזבח שנעקר אינו רק לפי מה דתירץ שנשחטו ע"ש. יש להקשות ע"ז דא"כ מה מקשה הגמ' דלמא פי' שנשחטו עד שלא נבנה המזבח ולא נשבש הברייתא בכדי ומפסל מטעם גזה"כ וזבחת עליו ולא יקשה מהא דמזבח שנעקר א"ו דכל עיקר מימרא דרב מזבח שנפגם מיירי שנשחטו קודם שנפגם. ומה שתמה הפמ"א על רש"י שכ' בחולין (י"ז:) מזבח שנפגם פסול מהך דוזבחת והלא בלא"ה פסול מאבנים שלימות תבנה לא ראה שגם הרמב"ם (פ"ג מה' פסוה"מ) כ' אהך דנשחטו ואח"כ נפגם המזבח פסולין דאין ראוין לזריקה וכ' וזבחת עליו כו' ע"ש [ובפ"א מה' ביה"ב הביא דמזבח שנפגם פסול דכתי' אבנים שלימות] ואפשר הטעם משום דלעכב צריכין ב' קראי עמ"ש לקמן (ד' ס"ב)

ע"ב בתוס' ד"ה הא אזקין. נראה ליישב קושיתם דהני שוורים דהיו קיימים הרבה שנים לא שייך בהו דין זקנה **כן י"ל לפמ"ש המל"מ (פ"ב מה' אסוה"מ ובה' פרה פ"א) בדעת הרמב"ם דמדאורייתא שיעור זקן הוא תש כח אבל התוס' כ' ביומא (ס"ה:) דמה"ת פסול בשנים דפר דכתי' בתורה בן שלש ולא יותר ועי' בטו"א ר"ה (י' ע"א):** דאם הניחן היו קיימין עוד כמה שנים ולית כאן זקנה

ד"ה מה משכן כו' תימא כו' נראה פשוט דתוס' לא מפרשין כרש"י רק דהדר רי"ו ומיתי תו היקשא דמזבח גבוה י' כמו המשכן ולכן הקשו א"כ גז"ש ל"ל ובס' פמ"א וצ"ק הבינו דתוס' מפרשי כרש"י וא"נ בעיני

דף ס ע"ב בגמ' מה בכור אינו אלא בפני הבית. לכאורה נראה כיון דאין היקש למחצה ממילא גם מעשר אינו נאכל כשנפגם המזבח. וכן משמע בתוס'. מיהו משמעות הרמב"ם אינו כן דהו"ל להביא זה הדין. הגם דבס' בה"ז וגם המל"מ (בפ"ו מבית הבחירה) כתבו ליישב עפ"ז קושית הראב"ד שם מ"מ מדלא הביא הדין מפורש משמע דלא איתקש רק לענין בפני הבית וגם מדלא אמרינן בגמ' קדשים קלים ומעשר מנ"ל ואמרו רק קדשים קלים משמע דמעשר אינו בכלל הזה וגם הסברא רחוקה דמה ענין מעשר שני למזבח. לכן נראה יותר כיון דכ' והבאתם שמה כו' ההיקש רק לענין הבאה לשם בזה איתקש דכשבטלה בנין הבית אין תועלת בהבאה לירושלים אבל לענין מזבח לא איתקש. ובהכי מיושב קושית התוס' ד"ה אתיא מדרשא דלמה לי גז"ש דק"ק ולמ"ש י"ל דמההוא קרא דוהבאתם שמה אין להוכיח על פגימת מזבח והא דכל קדשים קלים פסולין בפגימת מזבח י"ל דנלמד ממה מצינו בבכור וזה דוקא עכשיו דק"ק מפורשין בגז"ש מבכור ג"כ ממילא אתיא כל קדשים קלים מבינייהו דק"ק ובכור אבל אי לא הוי גז"ש בקדשי קדשים הו"א דבכור שאני שכן קדוש מרחם

דף סא ע"א בתוס' ד"ה מאי קסבר וא"ת כו' ואמרינן לעיל מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו וה"ה אימורין ותי' דלחומרא מקשינן ודבריהם תמוהים טובא בעיני דאדמקשינן בשרם לדם מכ"ש דאיכא לאקושי אימורים לדם. וגם תמוה מנ"ל לתוס' דאימורין כקטורת אמינא דבאמת כל הקטרת אימורין ובשר הוי כדם ודוקא קטורת מכשיר רב וכן משמעות הרמב"ם שלא הביא זה הדין רק בקטורת והטעם י"ל דמצינו קטורת לפני ולפנים בלי מזבח אבל אימורים שפיר דינם כדם

ע"ב בגמ' הוא דאמר כר"נ כו'. פשט הגמ' נראה דמה דאמר של אבנים הי' היינו כדר"נ נחושת ובתוכה אבנים וא"ש נמי הברייתא וליכא פלוגתא כלל אבל מפרש"י נראה שהבין דהך דר"נ פליג על הברייתא דאש שירדה כו' ואולי לשון הוא דאמר משמע לי' לרש"י דפליגי וצ"ע

שם בגמ' השתא מקדש ראשון כו' מקדש שני דכ' כל הקהל ד' רבוא כו' אע"ג דהיו עתידין אח"כ להעלות שם כולם קרבניהם מ"מ דייק הגמ' דבודאי מדעלו רק ד' רבוא לא הי' בנ"י כחול הים כמו שהי' במקדש ראשון

שם בגמ' הכא אין שלמעלה מסייעתן. אע"ג דגם מקדש שלעתיד יהי' כן (כמ"ש הרע"ב שם בפ"ג דמדות שהתנבא יחזקאל לעתיד] ובודאי לעתיד יהי' אש שלמעלה מסייע מ"מ י"ל דמעלין בקדש ואין מורידין וכיון שכבר הוסיפו על המדה אין ד"א למעט ממנו

שם בגמ' ולבסוף סברו שתי' כאכילה. קצת תימא דא"כ בבית ראשון עשו ח"ו שלא כדין כל הימים. ואפשר לומר כיון דאש שלמעלה אוכל לחין כמו יבשין הוי שפיר שתי' כאכילה דהאש בלע היין ואע"ג דהניסוך לא הי' על האש ממש י"ל דאש שלמעלה אוכל גם מרחוק כעין דאמרינן בסמוך שביבי הוי משדרי. אבל במקדש שני דסיוע לא הוי מסייע האש לכן לא הי' מתקיים שתי' כאכילה והוצרכו להרחיב המזבח

דף סב ע"א בגמ' אף מזבח ששים אמה. לולי פירש"י הי' נראה דפי' ששים אמה עם הכבש ואמה יסוד וסובב לא חשיב. רק מקום הקרבנות ומערכה וכן הוסיפו עד ס' וכן משמע מלשון התוס' ד"ה אף שכתבו כשהי' המזבח עד ששים והיינו במקדש שני: