שפת אמת על קדשים לה

מילי אהדרי' להיות כשאר אשם. ופירש רש"י דממילא צפון באשם מצורע מיותר לעיכובא וגמר מינה שאר אשמות. וק"ק דלפי' זה חוזר הגמ' ממה דאמר מעיקרא נכתוב בהאי כו'. וא"י למה נד רש"י מפי' הפשוט דלא נכתוב צפון בשאר אשמות ונילף מאשם מצורע כיון דאהדרי' קרא ולמה נכתב אלא לעיכובא: שם בגמ' אמר רבינא כו'. צ"ע אם הי' כתי' במקום אשר ישחט החטאת אע"ג דלמד בהיקש אינו מלמד בהיקש מ"מ איך אפשר לשנות מאמר הכתוב לעשות במקום החטאת הלא הוי כמפורש המקום באשם וע"כ צ"ל הכוונה באם אין ענין לגופי' תנהו ענין על היקש אחר. אבל בהיקש כזה תמוה לומר דאין למדין. גם צ"ע לרבא דיליף מקרא אחרינא ל"ל לאקושי לחטאת ולעולה

שם בגמ' משום דבעי לאגמורי יותרת הכבד מפר העלם לשעירי ע"ז כו' תמהני מנלן הא הלא כיון דלרבא ילפינן מכאן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש א"כ בפשיטות י"ל דכיון דילפינן פר העלם ממשיח בהיקש להכי כתיב כאשר יורם אע"ג דמפורש בו יותרת הכבד ללמדינו דלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (דאל"כ למה פירשה תורה יותרת הכבד. בהקישא דכאשר יורם סגי] וא"כ מנלן לומר אם אין ענין לגופי' וללמד על שעירי עכו"ם. וצע"ג

בתוס' ד"ה ק"ק תימא כו'. בס' פמ"א פי' כוונת התוס' הא דבפ"ק ילפינן סמיכה באשם מחטאת, ויותר הי' נראה מברייתא דסוגין לעיל דגמר מתן דם ואימורים באשם מחטאת. מיהו נראה לע"ד ליישב תמיהתם דהא דבמופנה למדין ואין משיבין נראה דהיינו דוקא כשאין לימוד אחר בגז"ש זו אבל אי הוי ילפינן סמיכה או מתן דמן בהאי גז"ש ובזה ליכא פירכא דמה לחטאת שכן מכפרת דכל הקרבנות יוכיחו דאין מכפרים יותר מאשם ובעי סמיכה ומתן דמים. וא"כ לא הוי מוכח תו מהכא דין זה דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש דהא גז"ש לאו מופנה דצריך לסמיכה ולמתן דמים אבל צפון שפיר לא נגמר בי' דמה לחטאת שכן מכפרת ולהכי צריכין היקשא לסמיכה ולמתן דמים כנ"ל

דף נ ע"א בגמ' חדא מחדא לא אתיא. פירש"י מילתא באפי' נפשי' הוא. נראה כוונתו דאין הקושיא להעמיד שיטת ר' ירמי' דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב דא"כ לא הוי לגמ' למימר לא נכתוב בעולה כו' רק על אשם גרידא כדהתחיל ר"י דנילף אשם מחטאת ועולה במה הצד אלא נראה דאפי' לר"י דאין הנלמד בהיקש מלמד בבנין אב מ"מ במה הצד יכולין שפיר ללמוד דעיקר הלימוד מעולה רק דכי פרכת מה לעולה שכן כליל חטאת יוכיח דנהי דנלמד בהיקש מ"מ יוכיח הוי עכ"פ לומר דאין טעם עולה משום כליל וכן ראיתי בס' פמ"א. ובזה נראה ליישב קושי' התוס' משבועות דשם שפיר למדין שעיר ר"ח משעיר הפנימי רק דאי פרכת מה לפנימי שדמו נכנס לפני ולפנים אמרינן חיצון יוכיח אע"ג דנלמד בהיקש יוכיח מיהו הוי. ומ"ש עוד התוס' להקשות אדנילף מפנימי נילף משעיר המשתלח נראה לומר דקרבן מקרבן ( ילפינן ומשתלח לאו קרבן הוא

שם בגמ' אר"פ זאת תורת כו'. צ"ע דלכאורה משמע דתודה עצמה נקראת שלמים א"כ זה עדיף מהיקשא ואפשר זאת כוונת הגמ' לקמן דקאמר למאן דלא ס"ל כר"פ ונשאר בתיקו א"כ משמע דסברת הגמ' דלא כר"פ והוא מטעם זה דאין סברא שיהי' מכח קושית מר זוטרא דשפיר השיב רבינא דהא המלמד קודש והלמד קודש ומה נ"מ מאיזה מקום יצמח ההיקש. וצ"ע ברש"י מנחות (פ"א:) בד"ה משלמים

שם בגמ' דלמא ממאפה תנור גמר. שמעתי מקשים דא"כ גם חלות יכולין ללמוד ממצות מצות דגם בחלות דתודה ודמאפה תנור כתיב מצות. ואפשר לומר דהך מצות דבחלום לא קבלו מרבן למידרש בגז"ש דמצת חסר כתיב אבל אינך מצות מלאים הם

בתוס' ד"ה אם על תודה. נראה לפרש כוונתם דבס"ד הוי. ס"ל דהא דאמרינן מה חטאת אין בא אלא מן החולין אף כל כו' הפי' כל הקרבנות אפי' הבאין בנדבה חוץ מתודה ושלמים וע"ז קשיא להו ל"ל הא בלא"ה תודה ושלמים הוי שני כתובין ותי' דאין הפי' כן דבאמת כל הקרבנות שבנדבה באין מן המעשר ועיקר הילפותא דחטאת על חובה אפי' בתודה ושלמים גופייהו כשקיבלו עליהם בנדר סתם דשוב הוי חובה אין באין מן המעשר כמו חטאת. מיהו קשה לשיטתם דתודה ושלמים הוי שני כתובין מנ"ל באמת דכל קרבנות נדבה באין מן המעשר

בא"ד וצ"ע מנחת נדבה מנלן דאין באין אלא מן החולין. איני מבין דבריהם מנ"ל להתוס' דאין באין מן המעשר. ותו הרי התוס' עצמם במנחות (ד' פ"ב) כתבו להקשות מנלן בעופות ומנחות ולחמי תודה דחובה דאין באין ממעשר א"כ משמע דבנדבה באמת באין מן המעשר. ומה שהקשו שם במנחות על לחמי תודה תמהני דמפורש בתו"כ פרשת צו דלחמי תודה אתקשו ג"כ לזבח שלמים לזה דאין באין ממעשר רק בנדבה לא בחובה ע"ש דצ"ע מ"ש בתו"כ שם דמקיש תודת חובה לשלמים דאין באין מן המעשר ומסיק שלמים גופי' מנלן מבקר וצאן דפסח ע"ש. ותמוה דא"כ תודה עצמו ג"כ בכלל בקר וצאן ובמשנה דמנחות (ד' פ"ב) מפורש כן דתודה עצמו נלמד מבקר וצאן וצ"ע

ע"ב בתוס' ד"ה אלא כו' ור' אדא ב"א כו'. לפי שיטת התוס' דס"ל דהלמד בהיקש נלמד מזה ג"כ עיכובא א"כ תמוה למה מסופק הגמ' אי דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש דא"כ למה לי ב' פסוקים באשם ובאשם מצורע לצפון דמסיק הגמ' לעיל דצריך כדי לעכב דהא מהקישא ילפינן ותו קשה לתי' הב' לעיל דהעולה הוי עיכובא א"כ כיון דכ' באשם היקש לעולה ידעינן עיכובא ול"ל ב"פ באשם. ולכן הי' נראה דמהיקש לא נלמד רק לכתחילה יעשה האשם במקום העולה אבל אכתי לעיכובא צריך קרא אחרינא

בד"ה מה כו' וי"ל דעיקר כו'. קשה ע"ז לפמ"ש רש"י לקמן (ס"ט:) דלהכי גמרינן מליקה בהיקש דזאת תורת משום דשחיטה נלמד מק"ו ודבריו מוכרחין דאל"כ למה מביא ר"מ במשנה כל הק"ו רק דמשום דיש ק"ו על שחיטת עוף ממילא מוקמינן היקשא על מליקה וא"כ אכתי תיקשי דהא לאו ק"ו הוא דמה לעוף דמטמא בבית הבליעה וצ"ע

בד"ה מה מצינו ועוד קשה מנלן דמשחיטת העוף גמר דלמא מבהמה גמר פי' באותו בנין אב גופי' מה מצינו בבהמה ששחיטתה מטהרתה כמו כן מליקת עוף ובס' צ"ק הניח דבריהם בקושיא וא"י כוונתו

דף נא ע"א בגמ' משחיטה דחולין קאתיא א"כ המלמד חולין וכ"כ התוס' ד"ה מה מצינו'. ותימא על רש"י דתלי זה בפלוגתא דר"פ לעיל וז"א דהתם פליגי כשגם המלמד קודש רק דהמלמד נלמד מחולין אבל הכא דמלמד חולין לכו"ע למדין

שם בגמ' וכי דנין כו'. נראה פשוט דלפ"ז אדחי הפשיטות כיון דזאת תורת העולה ריבוי הוא א"כ ליכא כלל בנין אב ומהתימא עמ"ש בתוס' ד"ה מה מצינו דמסקינן דהלמד בבנין אב חוזר ומלמד בב"א דז"א. ובס' טה"ק כתב בזה ואיני מבין דבריו דתורת ריבויא הוא כמ"ש

דף נב ע"א בגמ' ומה שירי חטאת שאינם כו'. ק"ק א"כ עיכובא מנלן די לבא מן הדין להיות כנידון ושירים לא מעכבי ומנלן עיכובא בנתן שלא כנגד היסוד **כעין קושיא זו הקשו בתוס' לקמן (ס"ה:) ד"ה הבדיל אכן בריש מס' קינים תי' התוס' כמ"ש כאן ע"ש:** שוב ראיתי דאין זה קושיא דעיקר הלימוד דמקומו על היסוד והוי כמו כל שלא במקומו אם לא נתן כנגד היסוד אבל שירים בעצמם לא מעכבי וה"נ להוי כלא זרק כלום ומעכב: