שפת אמת על קדשים לד

שם בגמ' משום חולין פסולה כו'. תמהני על הרמב"ם שהשמיט זה הדין והביא דין שוחט במתעסק בלבד דטפי רבותא הו"ל להביא בקדשים משום חולין דפסול כמו מתעסק וצ"ע ע"ש ריש ה' פסוה"מ

דף מז ע"א בגמ' זו בידינו הוא לעכב מנין. אין להקשות דהא לכתחילה בעי לשמה בכל הזבחים וממילא אסור במתעסק וא"כ כיון דאיכא תו קרא דבן בקר הוי שינה לעכב דז"א דבשוחט קדשים משום חולין דסבר דחולין הוא לית בי' פסול שלא לשמה כמ"ש הרמב"ם (בפט"ו מפסוה"מ) דעלה לבעלים אפי' בחטאת דעקירה בטעות לאו שמה עקירה א"כ לולי הך דמתעסק הי' כשר משום חולין טפי מלשם חולין וצריך קרא דבן הבקר לכתחילה ואכתי לעכב מנין

פרק חמישי

בתוס' ד"ה איזהו נסתפקו אי צריך לשחיטה כלי שרת והביאו ראי' מתוספתא ריש מנחות חומר בקמיצה מבשחיטה שקמיצה טעונה כלי ואין שחיטה טעונה כלי. ויש לתמוה לפי הבנת התוס' מה כלי איכא בקמיצה ורחוק לומר דעצמו של כהן קראו כלי. ולולי דבריהם נראה לע"ד הפי'. דקמיצה צריך להיות מתוך הכלי שהמנחה יהי' בכלי בשעת הקמיצה. אבל בשחיטה אין הבהמה צריך להיות בכלי בשעת שחיטה ולא מיירי כלל מסכין של השחיטה דשפיר צריך כלי כנ"ל. אכן גי' התוספתא שלפנינו ושחיטה אפי' בקרומית של קנה] והרמב"ם כתב (פ"ד ממעה"ק) דלכתחילה צריך כלי ודיעבד כשר בקרומית של קנה. ולדבריו פי' התוספתא חומר בקמיצה דמעכב בי' כלי שרת ובשחיטה לא מעכב. מיהו בגמ' דחולין שהביאו תוס' משמע דאפי' לכתחילה וצ"ע

ע"ב בגמ' מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה פירש"י נתינה נלמד משמן דכ' באצבעו. וקשה דכמו כן נוכל ללמוד לקיחה דכהן ג"כ במה מצינו משמן דכתיב בהדיא ויצק על כף הכהן והגם דאם היינו למדין משמן הי' צריך לקבל הדם מן הכלי לתוך כפו כמו בשמן דמקבל מן הלוג נימא באמת הכי ולמה יקבלו ב' כהנים מן הבהמה יקבל כהן אחד ומאותו כלי ישפוך לכף הכהן וצ"ע. ועי' בהרע"ב שכ' אחר שקיבל א' הדם ביד מקבל אחר בכלי ולכאורה נראה דקבלת כלי קודם דהוא לגבוה וכן משמע בפי"ד דנגעים רק בגמ' הכא משמע כלשון הרע"ב. וי"ל הטעם משום דצריך לקבל כל הדם ולשפוך השירים ליסוד לכן מקבל מקודם ביד שיוכל ] לקבל אח"כ כל הדם בכלי

מח ע"א תוס' ד"ה מה להלן כו' וי"ל כו' כוונתם מבוארת דס"ל דלמעט איזה פרט שלא ינהג בו המצוה שייך טפי ללמוד אפי' דבר הלמד מן הלמד אבל תמהני ע"ז דהא לעיל (מ"ה.) אמרינן בגמ' לענין מיעוט תמורה בקרבן עכו"ם דגמר ממעשר בהמה ומעשר בהמה ממעשר דגן ופריך עלה והא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש ע"ש. והתם נמי מיעוט היא וצ"ע ליישב. ובעיקר קושי' התוס' י"ל דסוגיא דהכא אתיא כמאן דיליף דבעי דבר שזדונו כרת מגז"ש דעלי' כמ"ש תוס' שבת (ס"ט) מסוגיא דיבמות ט'.] ודבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש כדמסקינן לקמן

ע"ב בגמ' לכדתניא אותו בצפון ולא שעיר נחשון בצפון. לכאורה נראה דלכדתניא ט"ס הוא דהא מסיק הגמ' דלכו"ע א"צ למעט שעיר נחשון וגם במנחות (ד' נ"ה) לא נזכר לכדתניא רק סתם אלא אותו בצפון ולא שעיר נחשון. מיהו אפשר ליישב דא"ש הברייתא דהא לרבינא ודאי א"ש לר' יהודא ולמר זוטרא נמי י"ל דמקשה רק לר"י כיון דמרבה לסמיכה ע"כ שעה מדורות לא ילפינן א"כ ל"ל קרא למעט צפון אבל לר"ש י"ל שפיר דלהכי דורש לסמיכה דשעירי עכו"ם משום דלנחשון לא צריך קרא דיליף מבנין אב ושעה מדורות ילפינן א"כ א"ש ברייתא זו כר"ש. ולפ"ז הי' מיושב נמי מה שהקשו התוס' במנחות שם דהא בסנהדרין מיבעיא לגמ' שור סיני בכמה אי ילפינן שעה מדורות דהיינו אליבא דר"ש לא ברירא אי יליף שעה מדורות כנ"ל

שם בגמ' אלא אותו בצפון ואין בן עוף בצפון דתניא ושחט אותו כו'. הגם דהך ברייתא דמביא הגמ' בתו"כ היא גבי עולת צאן. נראה כונת הגמ' דלר' אחיא דדרש אותו דעולת צאן למעט השוחט. א"כ לא ממעט בן עוף מהתם כהך ברייתא רק מאותו דחטאת. ועפ"ז אפ"ל נמי מה דיש לתמוה דבתו"כ שם מביא הני ג' דרשות אותו למעט בן עוף ראב"י אומר אותו ואין פסח בצפון ור' אחיא אמר אותו ואין השוחט בצפון והגמ' כאן דוחה הני ב' דרשות דת"ק וראב"י ותמוה דסתם גמרא ידחה שיטת התנאים. אבל למ"ש א"ש דמעיקרא בעי למימר דר' אחיא דפליג על ת"ק וראב"י משום דקרא אחרינא יש לו והיינו הך אותו דחטאת. ודחה הגמ' דהא דפליג ר' אחיא משום דס"ל דהני לא בעי קרא דבן עוף בלא"ה אין ללמוד דשאני בן צאן דקבע לי' כלי ופסח נמי אין ללמוד דקדשים קלים הוא וא"כ לר' אחיא קאי כל שיטת הגמ'

שם בגמ' קבלה נמי למצוה פירש"י כדאמרינן אבל מקבל בצפון. ותמוה כמ"ש תוס' דהאי קרא בחטאת הוא. ונראה דלפירש"י כוונת הגמ' דמב' הפסוקים דאותו בין בעולה בין בחטאת תרווייהו אתי לרבות קבלה דלגופי' לא איצטריך דמהיכי תיתי לן שוחט בצפון רק מעיקרא ס"ד דעיקר הפסוק למעט שוחט ומקשה מדר"א נפקא ואין לומר דצריך קרא בחטאת דהשתא בעולה אין שוחט בצפון מכ"ש חטאת דעיקר צפון בעולה כתיב כדאמרי' לקמן לא יהא טפל חמור מן העיקר. ומשני דלשוחט אין צריך קרא. ועיקר הפסוק לרבות דמקבל צריך להיות בצפון וממילא בעי קרא גם בחטאת ולפ"ז י"ל דגם ר' אחיא עצמו אע"ג דאמר הלשון לפי שמצינו כו' מ"מ עיקר הכוונה דמהאי אותו נלמד דבקבלה צריך להיות גם המקבל בצפון. ולהכי אצטריך קרא למעט דאין שוחט בצפון. עוד אפשר לומר דהא בעולה נמי כתיב צפונה וזרקו בני אהרן. ולקמן באשם ילפינן קבלה מדסמיך ואת דמו יזרוק **לפירש"י דיליף מיתורא דואת הכא ליכא יתורא אכן בשטמ"ק פי' דילפינן משום וי'ו מוסיף על ענין ראשון ה"נ איכא למימר הכי:** א"כ ה"ה בעולה. גם י"ל כיון דכתיב ושחט אותו במקום העולה ומאותו ילפינן דמקבל בצפון והוי כאילו כתיב דהקבלה והמקבל יהי' במקום העולה א"כ בעולה נמי הכי הוא

בתוס' בהג"ה ד"ה אותו תימא כו'. אפשר ליישב דבאמת ת"ק ור"ש התימני דפליגי בפי' הפסוק ושחט בן הבקר לפני ה' דת"ק דורש בן הבקר לפני ה' ולא השוחט ור"ש דרש ושחט בן הבקר. שוחט בן הבקר יהי' לפני ה'. היינו השתא דקי"ל דאין השוחט בצפון להכי מסתבר לת"ק למידרש דגם לפני ה' א"צ להיות אבל אי לא הוי לן קרא דאין השוחט בצפון הי' מודה הת"ק למידרש כר"ש דהשוחט יהי' ג"כ לפני ה' כנ"ל

דף מט ע"א בגמ' נכתוב בהאי ולא נכתוב בהאי. קצת קשה א"כ קבלה מנין נדע דבאשם מצורע לא כתיב קבלה דהאי ולקח מדם דהתם מיירי בדם שמקבל בכפו ליתן על הבהונות ולא בקבלת דם של הזבח. וגם קשה קושית התוס' ד"ה לעכב דלא ידענא עיכובא למקבל ונראה לי דכיון דכל מתן דם באשם מצורע נלמד רק מחטאת א"כ כל דין קבלת הדם הוי כחטאת ואפי' לעכב וגם להמקבל

בתוס' ד"ה לפי שיצא כתבו דדבר חדש דוקא שסותר הכלל ובס' בה"ז ופ"מ תמהו ע"ז דמצינו בתודה שיצא לדבר חדש ללחם ע"ש. ויותר הי' נראה דחדש מקרי מה שאין ברוב הקרבנות כגון מתן בהונות או לחם אבל סמיכה ונסכים וכן כרת דשכיח טובא לא חשיב דבר חדש

ע"ב בגמ' מאי כחטאת האשם כשאר אשמות פי' דלכל