שפת אמת על קדשים לג

בלוג שמן. אכן לקמן בגמ' מוכח דאינו כן דהגמ' מדחיק עצמו ליישב הברייתא דסותם בלוג שמן כר"מ ובנסכים כחכמים ע"ש ולמ"ש לק"מ דאתיא כחכמים א"ו פשיטא לגמ' דחכמים דפליגו בנסכים ה"ה בלוג שמן. ובאמת יש להקשות למה לא מחלק הגמ' בהכי וי"ל משום דברייתא שמביא הגמ' לקמן ובמנחות (ט"ו:) דבין בלוג שמן בין בנסכים אמרו לר"מ והא אדם. מביא אשמו כו' ע"ש משמע מלשון הברייתא דאמרו לו היינו חכמים ולא ר"ש בלבד. ואפשר דמה"ט מקשה הגמ' מברייתא ולא ממתני' דהכא. והג' ר"י פיק עמד בזה ורוצה להגי' דתנן ולמ"ש א"ש. ולכן כתב הרמב"ם בפיהמ"ש דהלכה כר"ש משמע דלא תליא בפלוגתא דרבנן בנסכים כנ"ל נכון

שם במשנה פרים הנשרפים דמן מתיר את אימוריהן ליקרב. וקשה אמאי לא אמרו ג"כ דמתיר הבשר לשרוף דהא לעיל (ל"ה.) אמר ר' אלעזר דיש פיגול בבשר של הפרים הנשרפים ע"ש וברש"י ואפשר מה"ט פסק הרמב"ם (בפי"ח מפסוה"מ) דאין פיגול בבשר הנשרפים דאין להם מתיר והוא מלשון המשנה דהכא וכן העתיק התוי"ט בפשיטות דברי הרמב"ם אבל יש לתמוה דפליג על ר"א דלעיל וכן הניח בקושיא בתוס' רע"א ז"ל ואיך שיהי' עכ"פ טעמא בעי למה אין להם מתיר הלא הדם הכשיר לשרוף ואם נאמר דליכא פיגול רק באכילת אדם ומזבח לא בנשרף מבחוץ כמ"ש רש"י (שם) ד"ה אימורין מ"מ לשון הרמב"ם שאין לו מתירין תמוה. ואפשר לומר לפי מה דקי"ל בדם חטאת שנכנס לפנים אפי' לא הזה אם נכנס במזיד כדי להזות דינו בשריפה כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מפסוה"מ) והגם דהכ"מ מפקפק שם עליו מ"מ הרמב"ם פוסק כן וא"כ מכ"ש בחטאת הפנימיות ממש כל דנכנס הדם אפי' לא הזה דינו בשריפה. וי"ל דכו"ע מודין בזה דהכא באמת קאי להזות לכן אפי' קודם הזאה דינו בשריפה וא"כ אין הדם מתיר הבשר בשריפה דקודם הזאה ג"כ נמי עומד לשריפה ולהכי חשיב דאין לו מתיר כנ"ל

ע"ב בגמ' ר"י אומר הואיל ונאמרו קדשים לשון רבים. ק"ק דהא כתיב א"ת מבשר זבח השלמים א"כ י"ל דעליו אבשר קאי ובשר לשון יחיד. ובזה מיושב מה שהקשו בתוס' על אית דגרסי ונאמר להלן אשר יקרב אל הקדשים דלמה פשיטא שם טפי ונדחקו בזה. ולמ"ש א"ש בפשיטות דשם ודאי קדשים לשון רבים אבל הכא דכתיב מבשר השלמים ובשר לשון יחיד בזה לא ס"ל לת"ק דיוקא דר"י כנ"ל

ויש לבאר עוד האי אית דגרסי שהביאו התוס' דסתם טומאתו עליו ודאי משמע על האוכל רק הכא ס"ד על הבשר משום דכתיב והנפש אשר תאכל לשון נקיבה כדפירש"י אבל התם דכתיב אשר יקרב לשון זכר בודאי טומאתו עליו קאי על האדם ותו דדבר הלמד מענינו ומסופו הוא דכל הפרשה בטומאת הגוף כתיב א"כ גירסא זו נכונה

דף מד ע"א בגמ' אר"י הא מני רבי היא כו' פירש"י דאפי' לחכמים דע"י דם האשם אין פיגול בשמן מ"מ במפגל במתנות דשמן שאר השמן מפוגל לרבי ותמוה לפ"ז מה השיב ר' ירמי' על ר מלוג הבא בפ"ע דלכ"ע מתנותיו שרי לי' ומ"מ אין בו פיגול דתניא לוג שמן כו' הלא י"ל דמ"מ במפגל במתנותיו הלוג מפוגל לכ"ע והאי ברייתא במפגל בדם הוא, ומ"ש רש"י אח"ז מדתני אף אני לא אמרתי כו' אין זה ראי' דהכל במפגל בדם מיירי אבל במפגל במתנותיו אפי' חכמים מודין לר"מ ולא מיירי מזה כלל. ולולא פירש"י הי' אפשר לפרש דזה אין סברא לכ"ע דאם יכול לפגל במתנות דשמן כיון דמתנותיו מתירין להשירים א"כ סוף סוף אית לי' מתיר וממילא צריך להיות מפוגל גם ע"י הדם. רק כוונת ר"י הי' דדוקא לרבי דמתנותיו שרי לי' ס"ל דלוג שמן שייך בי' פיגול אפי' במפגל בדם וחכמים דמתניתין פליגי אדרבי דאין מתנותיו מתירין כלל וע"ז השיב ר"י דהא בלוג הבא בפ"ע לכ"ע מתנותיו מתירין וא"כ יהי' מפוגל גם ע"י הדם ור"י אפשר דסבר דגם בלוג הבא בפ"ע אין מתנותיו מתירין לו ולכן תמה ר' ירמיה גברא רבה כו' דפשיטא דבפ"ע ע"כ צריך איזה מתיר והם המתנות כנ"ל. אבל לפירש"י צ"ע טובא ליישב. אכן נראה משום דסתמא דלישנא דא"ח עליו משום פיגול משמע בכל גווני אפי' פיגל במתנותיו

שם בגמ' לא נהנין ולא מועלין פירש"י לא נהנין מדרבנן ובודאי משמע הכי דאי הוי דאורייתא אפי' אין חייבין קרבן מעילה מ"מ למה לא יהי' נקרא מתיר אפי' לרבנן א"ו דלרבנן אין איסור תורה כלל אבל הרמב"ם (פ"ד מה' מחו"כ) כתב דאסור לאכול השמן קודם מתנות שבע ומתן בהונות ואם אכל לוקה כאוכל בשר לפני זריקת דם וצ"ע א"כ למה לא חשיב מתיר כיון דמדמי לי' לאוכל קודם זריקה והגם דיש ליישב בדוחק ולומר דבס"ד דר' יוסף מודה הרמב"ם כמ"ש רש"י דליכא איסור תורה מדלית בי' פיגול לרבנן אבל למסקנא דגמ' דאפי' אי הוי מתיר נמי ליכא פיגול רק במתנה שעל המזבח. א"כ תו י"ל דהך לא נהנין מדאורייתא הוא. אבל מאיזה ראי' כתב הרמב"ם כן כיון דר' יוסף לא ס"ל הכי מנלן לחלוק עליו בזה. בפרט מ"ש הרמב"ם שם דקודם מתן בהונות נמי אסור מדאורייתא ודאי תמוה דאין בזה חלק גבוה ולהכי כתב רש"י דבזה מודה רבי דליכא מעילה ואיך מדמי הרמב"ם זה לקודם זריקה. וצע"ג. תו יש לדקדק על הרמב"ם דלפי מסקנת הגמ' משמע דבלוג הבא בפ"ע גם לרבנן מועלין בו קודם מתנותיו ולמה לא הביא הרמב"ם זה הדין בה' מעילה פ"ב וכתב סתם דלוג אין מועלין בו משנזרק הדם

בתוס' ד"ה כיוצא בשלמים מה ניהו בכור משמע כו'. קשה לי על דבריהם הלא שאני הכא דברייתא תליא לה בנאכלין לב' ימים ולילה אחד וליכא אלא בכור דלא כל בא בנדר ונדבה נאכל לשני ימים ויותר הו"ל להקשות על הברייתא גופא דקאמר כיוצא בשלמים שנאכלין לב' ימים טפי הו"ל למימר כיוצא דבא בנדר ונדבה אבל על הגמ' אין מקום להקשות בזה

ע"ב בגמ' הי' עומד בחוץ ואמר הריני שוחט כו'. יש לעיין אי שחט בפנים דשחיטה כשרה בהיכל וחשב בה להקטיר אימורים בחוץ אי הוי פיגול כיון דהוי דבר הנעשה בחוץ מה בכך דעומד בפנים הא גמר משלמים בסמוך ושלמים נמי כשרים בשחטן בהיכל (כדאיתא לקמן ס"ג.] וממילא ודאי בשלמים בחישב בשחיטה שבפנים לפגל ודאי הוי פיגול א"כ ה"ה בקרבן פנים וצ"ע בזה

דף מה ע"ב בתוס' ד"ה אבל העצים כו' מיהו מפיגול קשה דמפקע פיגולו כו' ופי' בס' טה"ק כוונתם דעל נותר וטמא לא קשה די"ל דאחר שנסתלק מן המזבח נעשה נותר ונטמא אבל בפיגול קשיא להו ע"ש. ולכאורה יש להקשות דא"כ גם בפיגול משכחת לה למאי דאמרינן לקמן (פ"ה.) בבשר שהעלה על המזבח קודם שנזרק הדם דלא ירדו ע"ש א"כ משכחת לה נמי דאחר שהוריד מן המזבח פיגל בדם א"כ לא פקע פיגולו. אך ז"א דודאי כה"ג לא חל עליו אח"כ שם פיגול כיון דכבר נגמר ההקטרה ואין זריקת הדם מתיר הקטרה זו לא שייך לחול על בשר זה שם פיגול. ואי נימא דאע"ג דניתך הבשר מ"מ כיון שהי' קודם זריקה צריכין להעלותו אחר הזריקה שנית א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא דעומד להקטיר ולא לאכול ושוב אית בי' מעילה ויפה פי' בס' הנ"ל

דף מו ע"ב בגמ' מתיב רבה כו' טעמא שלא הי' בלבו כלל הא לשם חולין פסול. לא זכיתי להבין פי' הגמ' דמאי ראי' מהכא לשם חולין הא י"ל שלא הי' בלבו לשם א' מאלו לאפוקי בהי' בלבו עולה לשם שלמים וכדומה אבל לשם חולין מאן דכר שמי'. וצ"ל בדוחק הכוונה דאי לשם חולין כשר ממילא מוכח נמי דסתמא כשר כדאמרי' לעיל ג'] א"כ הוי לר"י להשמיענו טפי רבותא בהי' בלבו לשם חולין דכשר דמכ"ש סתמא: