שפת אמת על קדשים לב

לפרש כתקנה לפיגול אבל אנן ס"ל דע"ד ראשונה אינו רבותא כ"כ וטפי קמ"ל דנפסלת במחשבת חוץ למקומו בשני' כנ"ל

בתוס' ד"ה והא תנא בסוף הדיבור. יש לתמוה דבכל הש"ס נקט שעירי ע"ז בלשון רבים ופר בלשון יחיד כו'. וביומא (נ'.) ד"ה פר תירצו דאי הוי נקט פרים הו"א דהיינו פר לעולה עם השעיר ומיירי בע"ז להכי נקט פר לומר דלא מיירי בע"ז ע"ש. ואין דבריהם מובנים דמ"ש מהרש"א שם דמביאין רק פר אחד לעולה תמוה ומפורש בגמ' בהוריות (ה) וברמב"ם (פי"ב מה' שגגות) דמביאין י"ב פרים וי"ב שעירים. וגם אפי' לשיטתו אין מובן התירוץ. ולע"ד נראה לפרש הכי דכוונתם דאתיא כר"י דס"ל בהוריות שם דשבט אחד שחטאו בע"ז מביא אותו שבט פר ושעיר אחד. והשתא הכי קאמרי דלהכי נקט פר העלם ושעירי. דפר כשחטא שבט אחד ושעירי כשחטאו רוב ישראל. וממילא מובן דלאו חדא מילתא הוא ופר מיירי בחטא שאינו ע"ז דמביא פר לחטאת ושעירי בחטא ע"ז. אבל אי הוי נקט פרים הו"א דכולהו חדא מילתא ומיירי בע"ז דמביאים פרים ושעירים ולהכי שני בפר לשון יחיד ובשבט אחד ושעירי ברוב ישראל למפלגינהו למידע דפר נמי חטאת קאמר בשאר עבירות ושעירי בע"ז כנ"ל

דף מב ע"א בגמ' כגון שפיגל בשחיטה פירש"י שנשפך הדם והביאו פר אחר משמע דמ"מ דוקא בפיגל בשחיטת פר שני אבל פיגל בזריקת דם פר שני חשיב חצי מתיר. וכן מוכח לקמן דמוקי לדר"מ בד' פרים. ומ"מ פליגי חכמים. והטעם נראה דבשלמא מתיר דשחיטה זו דהוא מתיר הדם הזה לזרוק הוי מתיר שלם. אבל זריקת דם פר שני דהוא מתיר האימורין להקטיר והבשר לשרוף ולזה צריך גם דם דפר ראשון וחשיב חצי מתיר. עכ"פ עולה מן הסוגיא דבשחיטת פר שני גם לחכמים הוי פיגול. והרמב"ם לא הביא זה. אפשר דחשבו למילתא דפשיטא כדפריך הגמ' א"ה מ"ט דרבנן

ע"ב בגמ' מיא בעלמא מדי עיין רש"י ותוס'. ונראה דעיקר קושית הגמ' מכח דהקדים דם שבהיכל לדם שבפנים לא עשה כלום א"כ כשנפסל בפנים אין מקום לזריקת ההיכל ול"ד לקומץ ולבונה דהא רשאין להקטיר הלבונה קודם הקומץ ג"כ [כדאיתא במנחות י"ג:] רק דנפסל ע"י הקומץ אבל בלבונה עצמו ליכא פסול אבל הכא כל שלא נעשה הזאות בפנים בהכשר לא שייך כלל הזאה בהיכל. עוד אפשר לומר דשאני התם דלבונה בפ"ע כשרה להקטרה דמתנדב אדם לבונה בפ"ע וכל הפסול משום שנפסל ע"י הפיגול אין זה בכלל לא קרב המתיר כמצותו דלולא פסול הפיגול הי' כשר אבל בהזאות אחרונות דהכא מלבד פסול הפיגול לא שייך כלל הזאות אחרונות בפ"ע כל דליכא הזאה ראשונה ולכן ס"ד דגמ' דנקרא לא קרב המתיר כמצותו דלאו מכח הפיגול נפסלו רק דאין מקום להזאות אחרונות קודם ראשונות והוי כמים בעלמא ולהכי משני בד' פרים דפר חדש ראוי להזות ממנו כל הזאות ראשונות ואחרונות ולא הוי כמיא בעלמא

שם בגמ' כמ"ד אין מערבין לקרנות. מוכח מכאן דאפי' למ"ד אין מערבין לקרנות מ"מ על הזאות טהרו של מזבח מערבין דאל"כ איכא טפי ממ"ז וגם מאי דמסיק דס"ל שירים מעכבין להכי הוי מ"ח והלא איכא שירים דפר ושירים דשעיר והוי מ"ט א"ו דקודם טהרו מערבין והטעם נראה משום דכתיב והזה על המזבח שבע פעמים א"כ אין להוסיף על ז' וע"כ מערבין. אח"כ מצאתי בתוס' ביומא (נ"ח.) שכתבו כן

שם במשנה הקומץ. הקשה רש"י בלא"ה הרי לא קרב המתיר ע"ש ובתוס' ואפשר לומר למ"ד כל העומד לזרוק כזרוק **אע"ג דלא אמרי כ"ה לזרוק כזרוק אלא היכי דאיכא מצוה לזרוק כדאי' במנחות (ק"א:) והכא כיון שפיגל אסור לזרוק. י"ל כיון דדעתו הי' להקטיר בפיגול גם בכה"ג כזרוק דמי. ודוקא בסתמא אמרי' דלא הוי כזרוקהיכי דליכא מצוה בזריקה. וכן כתב הבה"ז במעילה ו' בפיגול דכזרוק דמי. ובחנם השיגו עליו האחרונים:** אם כן כשנתקבל הקומץ בכלי אפילו נאבד אח"כ חשיב כקרב המתיר כמצותו ומ"מ פטור על אכילת קומץ מטעם דאין לו מתיר אחר

בתוס' ד"ה הקומץ הקשו על מ"ש רש"י דבעי הטעם דאין לו מתירין היכא דמשל האור ברובו דהא כה"ג נפקא מידי פיגול אפי' לאכילה כדאי' בכריתות ע"ש, ואפשר ליישב דבאמת טעמא בעי מ"ט נפקא מידי פיגול במשל האור בו. ואפשר לומר דהא בהעלה הבשר על המזבח אפי' קודם זריקת הדם לא ירדו כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' פסוה"מ הי"ב) ונראה דה"ה אפי' נשפך לגמרי הדם. אע"ג דבנשפך הדם קי"ל כר"י דאם עלה ירד מ"מ משלה בהן האור עדיף כמו לענין אם ירדו דיחזור ויעלה דעדיף משל בהן האור כמו כן לענין נשפך הדם כנ"ל. (וכן מסיק המל"מ שם ה' ו'] דדוחק לומר דוקא קודם זריקה ונזרק אח"כ דסתמא משמע אפי' לא נזרק כלל אח"כ וממילא ה"ה נשפך מקודם כנ"ל. ולפ"ז י"ל דזהו הטעם דכיון דהעלה ומשל בו האור הוי לחמו של מזבח אפי' בלי זריקת דם כלל נמצא דבשר זה אין לו מתירין ולהכי נפקא מידי פיגול ככל הדברים שאין להם מתירין דלית בהו פיגול. וממילא מיושב פירש"י דא"כ אי לאו האי טעמא דאין פיגול בדבר שאין לו מתירין הי' פיגול אפי במשל בהם האור כנ"ל. שוב ראיתי דמ"ש דאפי' בנשפך הדם לא ירד הבשר שהעלה לא משמע כן לקמן (פ"ה.) וגם הא הרמב"ם שם מיירי אפי' קודם שמשלה בהם האור מ"מ בהעלה לפני זריקה לא ירד ובשלא משלה בהם האור ודאי בנשפך הדם קי"ל דירד. ומ"מ יש לקיים הפלפול שכתבתי באופן זה דכיון דאפי' העלה קודם זריקה לא ירד א"כ הבשר שעלה חשיב דאין לו מתיר שהרי נקטר קודם הזריקה אלא דאם עדיין לא משלה בו האור כיון דאם ירד לא יחזור ויעלה חשיב עדיין כיש לו מתירין מאחר דאם ירד לא יעלה קודם זריקה אבל במשלה בו האור דאפי' ירד יחזור ויעל' א"כ חשיב שפיר כאין לו מתירין ודו"ק

בא"ד ושמא לא שייך פקע פיגולו רק בקומץ שנעשה לחמו של מזבח. והקשה בס' טה"ק הא הוכחת עולא מדמרצי לפיגולו איכא גם בדם ע"ש שתי' דחוק. ואפשר לומר כוונת התוס' דאה"נ בזריקת הדם מרצה לפיגולו ולא חשיב אז פיגול לגבי מזבח מ"מ אחר שנשפך וירד הדם מן המזבח שוב שם פיגול עליו כיון דאינו עומד עוד למזבח אבל הקומץ כיון דראוי עוד למזבח להיות נקטר כולו על המזבח ואפי' בירד יעלה א"כ חשיב לעולם לחמו של מזבח ולכן האוכלו אינו חייב משום פיגול משא"כ בדם דאינו עומד אל המזבח כנ"ל. ועפ"ז אפשר ליישב קצת דברי רש"י התמוהין כמ"ש התוס' תחילת הדיבור שפי' במשלה האור ברובן והלא פקע מידי פיגול ותוס' לא כתבו שום תי' על רש"י בזה. ולמ"ש אפשר לומר דנ"מ היכא דאחר שמשלה האור ירד ונעשה בו פסול אחר כגון שנטמא או שנתערב בשירי מנחה דאסור תו להעלותם וס"ל לרש"י דכל דאינו עומד תו להקטיר שוב חל עליו הפיגול כמ"ש גבי דם

דף מג ע"א במשנה לוג שמן של מצורע ר"ש אומר אין חייבין עליו משום פיגול ותמוה דהיינו חכמים דלעיל גבי נסכים הבאים עם הבהמה ולמה חלקן התנא כמ"ש התוס'. ולכאורה הי' נראה לחלק דגבי נסכים כיון דבאין בפ"ע ממש דאדם מתנדב יין ומנסכו ע"ג המזבח ולכן הוי בפ"ע דבר שאין לו מתירין ולכן ס"ל לחכמים דאפי' הביאן עם הבהמה כיון דמביא נסכו לאחר עשרה ימים הוי דין הנסכים כבאין בפ"ע לגמרי אבל שמן של מצורע דאינו בא כלל בפ"ע דאע"ג דאדם מתנדב שמן מ"מ אין דינו להזות ממנו ולאכול השירים כלוג של מצורע רק קומצו ושיריו נאכלין כדאיתא לקמן צ"א:] א"כ כיון דשמן כזה ליכא בפ"ע מה בכך דאדם מביא לוגו לאחר עשרה ימים מ"מ הבאה זו רק ע"י דם האשם שמאתמול א"כ יש לו מתיר. וא"כ י"ל דחכמים לא פליגי אדר"מ בלוי מן של מצורע רק ר' שמעון פליג גם ש