שפת אמת על קדשים לא

רק א' דהדבר שקול דאיכא למילף חטאת מחטאת ואיכא למילף חוץ מחוץ מהני וכפר לעלוי מלתא דחוץ מחוץ ילפינן. שוב ראיתי לקמן (נ"ב:) מביא הגמ' סברא לחלק בין שלמעלה למטה. ובין שלמטה למעלה דגרע ע"ש

ברש"י ד"ה נאמרו דמים וחטאת ליכא למילף דאינו בשפיכה רק במתן אצבע. אין מובן לי כמו דילפינן לעיל דנתנין בזריקה אם נתן בשפיכה כשרה. ה"ה בחטאת י"ל דאע"ג דמצוה באצבע אם נתן בשפיכה כשרה די"ל באצבע רק למצוה. מיהו בלא"ה נראה דקרא דדם זבחיך לא מצי קאי אחטאת דמסיים והבשר תאכל משמע לבעלים ולא מיירי בחטאת

בתוס' ד"ה וכפר בסוה"ד. אין להקשות דהכא דרשינן וכפר לגמרי אפי' להתיר הבשר באכילה כו'. ונראה ליישב דהא אמרינן לעיל אי שלא במקומו כמקומו דמי ומכפר תו ליכא תקנה לזרוק דזריקה שאינה מכפרת אינו מתיר הבשר א"כ איך אפשר לומר דבזריקה א' מכפר ולא יתיר הבשר א"כ תו ליכא היתר בשר בשאר הזריקות. א"ו דזריקה א' מכפרת אפי' להתיר הבשר. אך יש לדחות דשאני התם בנתן שלא במקומו אותו הזריקה הי' צריך ליתן במקומו והי' מכפרת ומכשרת הבשר וכיון שנתנו שלא במקומו וכיפר ליכא תו מצות נתינת דם כלל דהתורה לא אמרה זריקה שאינה מכפרת אבל הכא אי נדרוש דזריקה אחת מכפרת א"כ התורה אמרה כן דכפרה תליא בזריקה ראשונה ושאר זריקות מתירין הבשר ומקשין תוס' שפיר. מיהו בלא"ה שדיתי נרגא בקו' התוס' לעיל (ד' ל"ו) בתחילת הסוגיא. ויש שרצו לתרץ קושי' התוס' דכיון דעכ"פ גלי קרא דלא דמיא לחטאת פנימיות דאין כל הזריקות מעכבין הכפרה שוב ילפינן חטאת משאר קרבנות דמתיר אפי' הבשר. וזה אינו דאי נימא הכי א"כ למה צריך תלתא וכפר בחד סגי דכיון דאין כל המתנות מעכבין כמו הפנימיות שוב נילף משאר קרבנות דאפי' מתן אחת כיפר אלא ודאי כיון דכ' קרא וכפר ללמד דאין כולן מעכבת א"כ גלי קרא דאין ללמוד משאר קרבנות. ואין סברא דוכפר כתיב להראות שלא נטעה ללמוד מפנימיות דכדי שלא נטעה לא נכתב קרא. וכעין זה כ' המהרש"א פסחים (כ"ב) בסוגיא דערלים

דף לט ע"ב בגמ' וכפר אע"פ שלא סמך ונסלח אע"פ שלא נתן שירים. קשה דלעיל (ל"ח) אמרינן דחדא לגופי' אצטריך רק משום דכפרה וסליחה אחד הוא. מיותר וכפר. והכא דריש תרווייהו. וי"ל למאי דדרשינן לקמן (מ"א.) חטאתם אלו שעירי ע"ז שגגתם זה פר העלם דבר. וכיון דשגגתם זה פר העלם א"כ הך ונסלח להם כי שגגה הוא קאי גם אפר העלם ולכן מיותר כפרה וסליחה דפר העלם ואתיא לדרשא

בתוס' ד"ה לפר כו' וקשה ל"ל ועשה לכפול בהזאות ת"ל מדאיתקש לפר יו"כ וי"ל דאי לא הוי כתיב ועשה לכפול בהזאות לא הוי מוקמינן לפר ליו"כ רק לפר לכפול בהזאות דמקודם איכא למידרש בהאי פרשתא רק לבתר דכבר דרשו ועשה לכפול אייתר לפר על יו"כ כנ"ל

בא"ד מיהו להאי לישנא דלר"י שירים מעכבין א"ש. הקשה בפ"מ הא תוס' עצמו כ' לקמן (ד' מ') ד"ה אביי דלמ"ד שירים מעכבות ביו"כ ה"ה בכל חטאות פנימיות ולא ממעט שירים מונסלח ע"ש. ונראה דזה אינו דבודאי מונסלח יש למעט שירים רק למ"ד שירים מעכבין ביו"כ ילפי' כל חטאות פנימיות מיו"כ ולכן ההיקש הזה מפיק ממיעוטא דונסלח אבל אי לא הוי כתי' עיכוב שירים ביו"כ הוי ממעטינן שירים מונסלח כנ"ל

בד"ה ונסלח וקשיא לי כו' וכ"ת דלא ילפינן קולות הא אמין ילפינן. ויש ליישב דאמין כיון דלכתחילה התיר הכתוב לעשות כן דכתיב את הטפל לבשרו שייך כן ועשה דעשיות זה כזה וכשר אפי' באמין אבל שפיכות שירים דלמצוה בעינן עכ"פ רק דלא מעכבי לא שייך ללמוד קולא זו מכן יעשה דעכ"פ מצות עשי' איכא גם בשירים ודאי עבר ולא עשה לא מיירי קרא

דף מ ע"א בגמ' אביי אמר לר"י נמי אצטריך. צ"ע למה הוצרך אביי לזה הלא עכ"פ הברייתא דיליף סמיכה ביו"כ מכן יעשה ע"כ פליגא אברייתא דידן א"כ טפי א"ש למימר דלר"י לא אצטריך ואתיא כר"י דאל"כ כמאן תרמי'

בתוס' ד"ה לא נצרכה כו' הקשו על רש"י דאמרינן לקמן דאצטריך לפר שלא יהי' דבר הלמד בהיקש ולרש"י נגמר מהיקש דמשיח וכתבו נמי מהא דאמרינן לקמן הו"א ה"מ הזאות דכתיבן בגופי' כו' משמע שהבינו דכוונת הגמ' הזאות דכתיבן בגופי' היינו בפר העלם. ולהכי נמי תמהו לקמן (מ"א:) בד"ה אבל דהא לפר הוי כמאן דכתיב בגופי'. ובאמת לשון הגמ' לא משמע כלל הכי דהול"ל כדאמר לעיל דהוי דבר הלמד בהיקש ולכן נראה לפע"ד כוונת הגמ' דמהך היקש דועשה כן יעשה ליכא למיגמר רק אופן המעשה להיות כל המעשים שוין דהיינו לעכב או לאת בדם וטבילה אבל למיגמר מעשה חדשה כגון יותרת וכליות לא והיינו דאמרו דוקא הזאות דכתיבן בגופי' פי' בשעירי עכו"ם עצמו בזו ילפינן דדין הזאות אלו כהזאות פר העלם דבר אבל יותרת דלא כתיב בגופי' כלל אין לנו ללמוד רק מהך היקש דחטאתם על שגגתם כיון דכתי' אשה לה' היינו הקטרה ילפינן שפיר כדפי' רש"י לקמן א"כ מיושב הכל. ודו"ק היטב

דף מא ע"ב בגמ' אר"ל כו' קסבר העושה ע"ד ראשונה עושה ממאי כו'. נראה דר"ל עצמו אמר ראי' זו דאי ר"ל קאמר סתמא מנ"ל להגמ' דר"ל דוקא קאמר דפיגל בראשון ושני בשתיקה די"ל ה"ה ראשון בשתיקה ושני במחשבה דג"כ שייך לומר הוכיח סופו על תחילתו ור"ל נקט העושה ע"ד ראשונה. וכמו כן י"ל הוכיח סופו ע"ת כדאמר סתמא דגמ' בריש מכילתין ב' סברות אלו ולא אתי ר"ל לאפוקי רק אם פ' בא' בהדיא שיעשנו בזמנו וא"כ לא יהי' על ר"ל הני קושיות דמסיק הגמ' אח"כ בקושיא ולכן נראה דר"ל עצמו אמר ממאי

שם בגמ' כל העושה ע"ד ראשונה עושה כ' רש"י דכל מחשבת קדשים דוקא בפה הוא ובודאי מכאן משמע הכי ולפ"ז י"ל דדוקא בחושב באמת בשניהם לפגל רק בא' פירש ובא' שתק אמרינן כל העושה כו' ולא הוי דברים שבלב משום דאיכא אומדן דעת דעושה ע"ד מחשבה ראשונה אבל אם באמת בשני' לא חישב שום מחשבה י"ל דלא שייך כל העושה. דמידי דבידו נאמן לומר שלא חישב והגם די"ל דאפי' לא חישב כלל המעשה נמשך אחר דעת ראשונה והוי פיגול מ"מ מנלן לומר כן ואפשר דגם רב במנחות (ד' ט"ז.) דס"ל דמודין רבנן דא' בפיגול וא' בשתיקה אמרינן כל העושה ע"ד ראשונה עושה. היינו דוקא שהי' עכ"פ בלבו לפגל רק בשתיקה כנ"ל. מיהו ק"ק ע"ז דמקשה הגמ' במנחות שם מהך ברייתא בין בראשונה בין בשני' דפליגי חכמים. ולמ"ש לק"מ דנ"מ בלא חשב בשני' כלל. משמע מזה דכל העושה דרב ושמואל היינו בלא חישב ג"כ ולפ"ז אפשר לדידן דלא קי"ל כרב (כמ"ש הרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק)] דמ"מ בחישב בשני' ודבר בראשונה אפשר בזה כו"ע ס"ל דאמרינן כל העושה כו' שיתפגל במחשבה גרידא כיון דהוי אומדנא דמוכח וצ"ע לדינא

שם בגמ' אר"ש ב"י לעולם רבנן כו' וכן מסקנת הגמ' לרבא ור"א דכתיקנן לפיגול. ויש לתמוה על רש"י והרע"ב והרמב"ם בפי' המשנה דמכולם משמע דכתקנה כפשטא ובאמת דיוקא דר"ל אינו מוכרח משום דמתניתין כולל שלא כתקנה הן פסול שלא במקומו וחוץ לזמנו כדפי' רש"י במשנה א"כ לרבותא נקט ראשונה כתקנה דגם בשני' נפסלת בשלא במקומו רק ר"ל בעצמו שהי' סובר טעמא דר"מ דהעושה ע"ד ראשונה עושה הוקשה לו דרבותא טפי הו"ל להשמיענו בראשונה שלא כתקנה וגם רבא ור"א לשיטת ר"ל דחקו עצמם